כולם היו בניו // הרב שמואל צברי

הגאון רבי שמואל צברי, מחבר ספרי השיטות וראש מוסדות 'דרכי אי"ש' על כ"ו ניסן תשע"א- פטירת מרן הגרמ"י לפקוביץ' זצ"ל

הרב מיכל יהודה לפקוביץ זצל עם ייבדל לחיים כותב השורות הרב צברי
הרב מיכל יהודה לפקוביץ זצל עם ייבדל לחיים כותב השורות הרב צברי
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

גם אני הייתי שם, עם עוד מאה או מאתיים אלף, עמדתי בשדרה שליד רחוב בית הלל, קרוב מזה לא הצלחתי להגיע. מקשיב להספדים כשמסביבי אלפים המתייפחים בבכי קורע לב. יש לוויות ויש לוויות. בהלוויה זו ניכר שהציבור הרגיש יתום, לא רק שהדור בכללותו נהיה יתום, אלא יתמות של כל אחד ואחד.

כולם היו בניו. חדרים, ישיבות, כוללים, כולם הרגישו שרבי מיכל יהודה הוא האבא הרוחני והמדריך שלהם. זאת מלבד אלפי תלמידיו שלימדם תורה ודרכי חיים משך למעלה מיובל שנים כשהוא מרעיף על כל אחד אהבה מיוחדת והרגשת בן יחיד.

יש סוגי הנהגות שונות, זו של רבי מיכל יהודה המיוחדת והנאצלת שבכולם. הנהגה של מחנך, של מורה דרך, גדול דור שהוא אבא. הוא זכר את כולם באופן אישי. הוא זכר בביקור הבא לשאול על כל פרט מהביקור הקודם ולברר מה נהיה עם זה. איך ייתכן היחס הזה לכל אחד ואחד והכל במתינות ובסובלנות עם המון חום ואהבה וזאת מבלי לגרוע בסדר יומו העמוס, אין זה אלא סייעתא מלעילא ששכלנו לא יכול להבין ולהכיל.

קשר היה בינינו מאז ומתמיד, אבל התעצמות הקשר החלה מזמן שהקמתי את התלמוד תורה. מרן שכל כך היה חרד לחינוך הטהור של הדור, שמח כל כך על הרעיון להקים חיידר לבני תורה ספרדים על טהרת הקודש. ומאז הוא לא ויתר על שום הזדמנות לחזקנו. הוא תמך הדריך וכיוון, והיה נפנה אלי באהבה בכל עת כשהייתי מגיע להתייעצות למרות עיסוקיו הרבים, מה שקשור לחיידר היה אצלו קודש קודשים.

כמה טרחות הטריח עצמו צדיק עניו זה, והגיע לכל אירוע של הת"ת ואפילו למסיבת חומש ראשונה, הכל בכדי לחזק. ולמרות חולשתו הרבה היה מאריך לבאר יסודות החינוך והיה מרחיב בשבח החיידר. הרגשתי כי היה חשוב בעיניו באופן מיוחד החינוך של בני עדות המזרח. זכורני כשהקימו את "איגוד מנהלי מוסדות הפטור" שאל מדוע אין נציג ספרדי וביקשני להיות נציגו באיגוד עבור הספרדים.

הוא ידע להאהיב את התורה על תלמידיו, והיה חד בדרא בהנחיית הראשי ישיבות המנהלים והמלמדים איך לגשת לליבו של התלמיד. אמנם גם ידע לשלול דברים אף שלפעמים הם נראו כ"דרגה". זיוף ושקר היה רחוק ומתועב אצלו, האמת היא הייתה נר לרגליו.

זכורני כשפעם באתי עם הרבי של כתה ח' שמרן עצמו הפנה אותו ללמד אצלנו, והתחיל להתעניין מה לומדים עם התלמידים. כמובן שהתפארנו בכך שלומדים איתם מפרשים רבים ראשונים ואחרונים, והינם מוכנים לעילא לבחינות לישיבות. להפתעתנו מרן הביע את מורת רוחו ואמר "לא זו הדרך, בכיתה ח' צריך ללמוד רק גמרא רש"י ותוס' באופן יסודי ומה שנצרך להבנת הדברים ממהרש"א וקצת רא"ש וזהו". כשהקשנו והלא בכל החדרים לומדים מפרשים ויש תחרות גדולה בעניין, נענה רבינו ואמר בלשונו הזהב: "זה הרבאים עושים לצורך עצמם, ומאחר שהיו רוצים להיות מגידי שיעורים בישיבות ולא עלתה בידם, הם מעמיסים עצמם על התלמידים".

אכן, רבינו הגדול הוא היה אבא שלנו, אבא של החיידר. כמו שהיה אבא של כולם. הנהגה כזאת להנהיג את הכלל עם הרגשה פרטית לכל אחד, זה דבר שאין בנמצא. זו הייתה גדלותו של רבי מיכל יהודה, וזו הסיבה שאני עם האלפים שסביבי עמדנו שם מתייפחים ובוכים כי נלקח מאיתנו מנהיג הדור הפרטי שלנו. תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים וזכותו תגן עלינו ועל כל ישראל .אמן.

השארת תגובה