אפילו חכמים גדולים חייבים לספר

הרב-אריה-שטרן
הרב-אריה-שטרן
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה ז,א) כותב: "מצות עשה של תורה לספר בניסים ובנפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן שנאמר: זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים כמו שנאמר: זכור את יום השבת לקדשו. ומנין שבליל חמשה עשר? תלמוד לומר והגדת לבנך ביום ההוא לאמור, בעבור זה, בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך, ואע"פ שאין לו בן. אפילו חכמים גדולים חייבים לספר ביציאת מצרים, וכל המאריך בדברים שאירעו ושהיו הרי זה משובח".

חשיבותה של מצוה זו ידועה ועם זאת מתבקשת השאלה מהו החידוש שנתחדש בלילה הזה כשבלאו הכי יש מצוה להזכיר את יציאת מצרים בכל יום ובכל לילה. ואדרבא ענינה של המצוה היום יומית הרי מוכר לנו דווקא מן ההגדה המאריכה בהבאת המחלוקת בין בן זומא לחכמים, וכבר נקבע שהלכה כבן זומא שתאמר יציאת מצרים בלילות בפרשת ציצית בקריאת שמע של ערבית.

התשובה לכך היא ע"י ההשוואה שעושה הרמב"ם בין המצוה של סיפור יציאת מצרים לבין המצוה של הקידוש שעושים על היין בכל שבת. אכן גם על כך יש מקום לשאול מדוע יש ענין לקדש את השבת כשהיא כבר נתקדשה מעצמה אבל התשובה היא שכאשר התורה אמרה "זכור את יום השבת לקדשו" היא לא התכוונה רק לזכרון בעלמא אותו אנו מקיימים בכל יום במסגרת שש הזכירות שבסוף התפלה . אלא צריך לומר שזכרון השבת חשוב והוא מבטא את האמונה בבורא עולם והמצוה לקדש היא מצוה של זכרון גדול יותר, זכרון שיש בן מעשה מצידנו לקבל את השבת באופן פעיל.

אף כאן יש לנו לומר שכאשר התורה אמרה "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים" הכוונה היא לזכרון שיש בו מעשה ודיבור, על ידם מתחזקת ההרגשה שכאילו אנו בעצמנו יוצאים עכשיו ממצרים.

כיוצא בזה יש להסביר את מצות אמירת הלל בליל הסדר, שלכאורה זו אינה מתאימה להלכה הקובעת שאין אומרים הלל בלילה אלא ביום. אבל ההסבר הוא שאמירת ההלל בלילה הזה שונה מכל האימרות האחרות, והשינוי הוא בזה שאין אומרים אותו להודאה על מה שהיה אלא עלמה שנעשה עמנו עכשיו, כשמתקיים בנו מה שנאמר: שבכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים". מלכתחילה נאמר ההלל במקדש ע"י כל הציבור בשעת הקרבת הפסח ובימינו אנו אומרים אותו בחבורות מסביב לשולחן כשאנו מאוחדים במצוות הסדר.

בספר החינוך כותב שכל פרטי הסדר הם חלק מקיום המצוה של סיפור יציאת מצרים, ובלשונו (מצוה כא): "שיש לספר בענין יציאת מצרים, להלל ולשבח. ודיני המצוה הם הסדר של הסעודה והכוסות שיעורן וסידרן.

על דרך זו יש לפרש פרק חשוב מן ההגדה, כוונתי לדבריו של רבן גמליאל שכל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו במצות האכילה שכאילו אינה מתקיימת בלי שמזכירים את טעמה. אבל יש אחרים שמסבירים שהכוונה לכך שלא יצא ידי חובתו במצות הסיפור, שכן אין לך ביטוי חזק יותר לתחושה המעשית מאשר האכילות המיוחדות שאין ענינן להשביע את הרעב אלא להוסיף דברים מעשיים הממחישים את הענין של יציאת מצרים.

רישומו של ליל הסדר נשאר בכל השנה ומהוה בסיס לקיום מצות הזכרון התמידי של יציאת מצרים אשר נחשבת לחלק מן המצוה של הסיפור בלילה המיוחד הזה.

על כל אלה כותב ספר החינוך: "…ועל כן אנו אומרים לעולם בברכתנו ובתפלותינו זכר ליציאת מצרים, לפי שהוא לנו אות ומופת גמור בחידוש העולם … כמו שעשה במצרים, ששינה טבעי העולם בשבילנו ועשה לנו אותות מחודשים גדולים ועצומים. הלוא זה משתיק כל כופר בחידוש העולם ומקיים האמונה בידיעת השם יתברך , וכי השגחתו ויכולתו בכללים ובפרטים כולם".

השארת תגובה