משמחת פורים לשמחת הגאולה

הרב-אריה-שטרן
הרב-אריה-שטרן
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

מיוחד הוא חג הפורים שאינו ביום אחד אלא מפוצל בין בני הפרזים ביום ארבעה עשר לבין בני המוקפים ביום חמישה עשר.

הפיצול הזה בא להזכיר שהחג נקבע על הנס שהיה בגלות, ולכן מתאים לו שיחגגוהו בימים שונים בהתאם לפיזור של העם במקומות השונים. גם ראו עניין לקבוע את הזיכרון על ההצלה שהייתה בשושן הבירה, דווקא בערים המוקפות מימות יהושע בן נון, כדי להזכיר את ארץ ישראל ולחלוק לה כבוד גם בחג הזה.

על ההרגשה הזו בכל הנוגע לחג הפורים הננו יכולים ללמוד מן המשא ומתן של הגמרא מסביב לשאלה מדוע אין אומרים הלל בפורים, ויש על כך שלש תשובות כמבואר במסכת מגילה (דף יד, א): לפי דעה אחת היה ראוי באמת לקרוא את ההלל ויש על כך אפילו סברה מקל וחומר: "ומה מעבדות חרות אומרים שירה, ממיתה לחיים לא כל שכן". אבל לפי שתי הדעות האחרות ההלכה היא שאין אומרים הלל בפורים, וזאת משום שאין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ, ועוד שאיך אפשר לומר "הללו עבדי ה" בשעה שעדיין עבדי אחשורוש אנן.

יחד עם זאת, מיוחד הוא החג הזה במצוות השמחה שקיימת בו, ובצורה בולטת כל כך שאין אנו מוצאים כמותה בשום חג אחר. כמובן שצריך לשמוח ולהודות לה' על ההצלה שהציל את כל העם ממיתה לחיים, ואולם השמחה גדולה עוד יותר דווקא בשל הצד הגלותי שבו, שההצלה הזו נותנת לנו בטחון ואמונה שלא יטוש ה' את עמו ונחלתו לא יעזוב, בשום מקום ובשום זמן.

על השמחה עצמה אמר רבא בגמרא (מגילה ז,ב): "מחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע וכו" וכבר ידוע שנחלקו הראשונים אם אכן זוהי הלכה ברורה, יש שסברו שצריך באמת לקיים אותה כמאמרה, ויש שהסתייגו.

המחייבים מוכיחים את שיטתם מן המעשה שבגמרא על רבה ורב זירא שעשו סעודת פורים משותפת, וכשרבה השתכר קם ושחט את רבי זירא, ורק לאחר שביקש עליו רחמים חזרה אליו נשמתו.

לכאורה זוהי הוכחה שצריך להשתכר עד דלא ידע, ואולי זוהי הוכחה גם הפוכה שיש ללמוד מן המעשה הזה שלא ראוי לנהוג כך. אך שוב, לפי הגמרא מסופר שרבה הזמין את רבי זירא להשתתף עימו בסעודה גם לשנה הבאה, אך הוא סירב ואמר לו: "שלא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא", ואם כן משמע שהם לא חזרו בהם מן הדעה שיש מצווה להשתכר.

בין כך ובין כך, פורים מהווה רק שלב, אמנם חשוב, לקראת השלב הבא החשוב יותר של חג הפסח, וזוהי לשון רש"י במסכת תענית (דף כט, א) על האמירה המפורסמת שמשנכנס אדר מרבים בשמחה: שימי נסים היו לישראל, פורים ופסח. הרי מבואר שהוא מסביר את ריבוי השמחה שאינה מכוונת רק לפורים אלא כבר מלכתחילה מכוונת היא גם לפסח, וזהו אכן הסדר של השנה שיש בו שני מסלולים.

מסלול אחד הוא לפי סדר השנה המיוחד של ישראל שמתחילים בניסן שהוא ראשון לחודשי השנה ובו הננו מציינים את לידתו של העם, יציאתו ממצרים וקבלת התורה. אבל המסלול השני הוא המסלול המעשי שלנו לפי סדר החיים שקודם כל הננו מבקשים את החיים עצמם ושמחים על קבלתם, ורק אחר כך אנו מסוגלים להתבונן יותר במשמעות החיים, ובתפקידנו בעולמנו בקיום התורה ומצוותיה.

אכן מצינו בדברי חז"ל במסכת שבת (דף פח, א) שהפליגו בשבחם של ימי הפורים דווקא מהבחינה הזו שבעקבותיהם הייתה קבלת תורה מרצון, וכלשון הגמרא: "אעפ"כ הדור קבלוה בימי אחשורוש דכתיב קיימו וקבלו היהודים קיימו מה שקבלו כבר".

הפרוש הוא שכאשר מתבוננים אז מוצאים בתוך סדר החיים הטבעי את ההשגחה שאינה עוזבת אותנו.

כזו היתה הבנת העם בימי מרדכי ואסתר כשקיבלו על עצמם שלא להתבולל גם בהיותם בגלות ומפוזרים בין העמים והמדינות.

אמנם מלכתחילה הייתה מגמה כזו כפי שכתוב אצל הנביא יחזקאל שבאו אליו זקני ישראל עם אמירה שאולי הגיע הזמן להתנתק מן הייחודיות היהודית ולהיות ככל הגויים.
אבל בסופו של דבר התחזקו באמונתם אע"פ שהסתכנו כפי שביקש המן הרשע.

על כך נאמר שנחשבו כאילו חזרו וקיבלו מרצון את התורה ומצוותיה, ומכאן החיזוק לשמחת החג בפורים ממנו יוצאת קריאה שמכריזה בקול : "עם ישראל חי".

השארת תגובה