עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ // ימי הפורים

הרב-אלבז-1
הרב-אלבז-1
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

כדי להגדיר ולהמחיש את גודל מעלת ימי הפורים הקדושים להם אנו נכנסים, המשילו רבותינו זאת במשל לעגלון שהסיע בעגלת הסוסים שלו את אחד מעשירי העיירה, לאחר שהגיעו לעיר הגדולה ביקש העשיר לעצור את העגלה ונכנס לאחת החנויות למכירת בעלי חיים, לאחר כמה דקות יצא ובידו כלוב עטוף בקטיפות ובדי משי יקרים.

הסתקרן העגלון ושאל את העשיר מה קנה, והשיב לו העשיר שקנה זמיר. העגלון אף פעם לא שמע ולא ידע מה זה זמיר, הוא הסתכל בתוך הכלוב וראה בסה"כ ציפור קטנה, שאל את העשיר בכמה קנה את הציפור הזו והשיב לו העשיר שקנה זאת במאה זהובים!

התפלא העגלון ותמה בליבו "מאה זהובים?" בחצי זהוב הוא קונה תרנגולת השוקלת שתיים וחצי קילו, ואילו את הציפור הקטנה הזו קנה בסכום כה גדול? מה כבר אפשר לאכול בה, תמה העגלון בליבו, בקושי יש בה בשר. אולם לאחר מכן עלה בדעתו של העגלון שמא אותם עשירים התחקו וטעמו כבר את כל המטעמים שבעולם והחליטו שהטעם של הציפור הזו הוא הטעם הטוב והמשובח ביותר מסוגו. "גם אני רוצה לטעום את הטעם הנפלא של הציפור הזו", אמר העגלון, ולאחר שהגיע לביתו לקח את כל חסכונותיו וקנה את הזמיר.

הזמין את השוחט לביתו, השוחט שחט את ציפור הזמיר שיצאה כשירה למהדרין. שמח העגלון וביקש מאשתו שתעשה מטעמים מאותו זמיר קטן, אך מסכנה האשה, היא מעולם לא הכינה עוף זמיר ולא ידעה את טיבו וסוגו של עוף זה. מה עשה העגלון, הלך לעשיר ושאלו כיצד מבשלים את הזמיר, איזה תבלינים שמים ובמשך כמה זמן מבשלים אותו.

תמה העשיר ושאל "אתה רוצה לבשל את הזמיר? שוטה שכמוך, הזמיר לא נועד לבישול, קניתי אותו לכבוד האורחים המכובדים שמתארחים בביתי כדי שישמיע להם צפצופים נחמדים ועליזים שבני אדם נהנים מהם, לשם כך נועד הזמיר-לזמר ולשמח בני אדם, אך בשום פנים ואופן אין מטרתו ויעודו בשביל לאוכלו.."

זהו המשל, והנמשל, עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ (שיר השירים ב, יב), ימי הפורים הקדושים הגיעו ובהם יכול האדם לזמר לשבח לפאר ולרומם לבורא עולם, ולזכות למעלות גדולות ועצומות. אך עלול האדם במקום לזמר ולשבח "לשחוט את העוף" – לחשוב שכל תכלית הפורים זה אכילה ושתיית יין והשתכרות..

לא זו תכלית הפורים, התכלית האמתית של ימי הפורים הקדושים הוא לקיים את הזמירות ואת התוכן הפנימי של קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים (אסתר ט, כז)- את התורה הקדושה מאהבה ומרצון (שבת פח ע"א וברש"י שם).

וידועה הקבלה מהחתם סופר שכל הזוכה ללמוד תורה בין קריאת המגילה של לילה לקריאת המגילה של יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא. הלימוד הזה חשוב ביותר, נכון צריך גם לרקוד ולשמוח, בוודאי, אך על האדם לפנות לכל הפחות חצי שעה או שעה ללימוד התורה הקדושה ביום קדוש זה, וכל המרבה הרי זה משובח.  ואו אז יוכל לזכות האדם לשמוח שמחה אמתית שתמלא את ליבו במשך כל השנה כולה, פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב (תהילים יט, ט).

אורה זו תורה

על הפסוק לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר (אסתר ח, טז), דרשו רבותינו (מגילה טז ע"ב):  אוֹרָה- זו תורה. וְשִׂמְחָה- זה יום טוב. וְשָׂשֹׂן- זו מילה. וִיקָר- אלו תפילין.

שואל הגאון רבי יהודה צדקה ע"ה שאלה עצומה, מדוע כשמרדכי ואסתר כתבו את המגילה הם כתבו זאת בצורת רמז "לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה" כדי שרבותינו ידרשו זאת שהכוונה באורה זו תורה, ושמחה זה יום טוב וכו', שמתחלה היו כותבים "ליהודים הייתה תורה ויום טוב מילה ותפילין.."

אלא, מסביר הרב דבר נפלא מאוד: גם לפני כן הם הניחו תפילין, למדו תורה, וקיימו את יום טוב, אך הם עשו זאת רק מפני ציווי ה' ולא הגיעו להשגה ולהבנה שהתורה הקדושה היא באמת אור נפלא שמאיר ומשפיע על האדם ומראה לו את הדרך אשר ילך בה ואת המעשה אשר יעשה, רק בפורים לאחר שקיימו וקיבלו את התורה הם הבינו זאת והתורה נהפכה אצלם להיות לאורה. רק בפורים הם הרגישו שיום טוב זה שמחה, אע"פ שאסור לעבוד, להדליק אור ולנסוע ברכב, הם הרגישו שמחה ביום הזה.

בפורים הם זכו להבין שמילה זה ששון, זכות נפלאה שיהיה בנו את חותמת העם היהודי-עם ה'. בפורים הם זכו להבין שמצוות התפילין היא מצווה כה יקרה וחשובה בפני ה'.

יהי רצון שנזכה לנצל את ימי הפורים הקדושים ונקבל את ברכת הנביא (ישעיה סא, ז) שִׂמְחַת עוֹלָם תִּהְיֶה לָהֶם, בביאת משיח צדקנו ובבניין בית המקדש במהרה בימינו, אמן.

"ונתנו" – ישר והפוך!

וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' (ל, יב). כתב הבעל הטורים: "וְנָתְנוּ – אִם תִּקְרָאֶנָּה לְמַפְרֵעַ יִהְיֶה גַּם כֵּן 'וְנָתְנוּ'. לומר לך: מה שאדם נותן לצדקה יחזר אליו, ולא יחסר לו בשביל זה כלום".

דוד המלך אומר בתהלים (קכא, ה): "ה' צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ". יש להבין מה פרושם של דברים, וכי השי"ת הוא הצל של האדם? באור נפלא על כך רגיל היה לומר מרן פאר הדור רבינו עובדיה יוסף זצ"ל: כאשר אדם עומד לפני השמש, כל תנועה שיעשה – תראה גם בצל. דוד המלך רצה לרמוז שהנהגת השי"ת אתנו, דומה לצל: כפי מעשינו, כך בדיוק, הקב"ה מתנהג עמנו. כשם שאם אדם פותח את ידו – אף הצל "פותח" את ידו, וכשקופץ ידו – אף הצל קופץ כמותו, כן היא הנהגת השי"ת: אדם שפותח את ידו לעזר לנצרכים – גם השי"ת פותח לו את ידו, "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון", ונותן לו שפע של ברכה והצלחה. אך אם, חלילה, אדם קופץ את ידיו, ולא עומד לעני בשעת דחקו – גם השי"ת מונע ממנו את השפע הבא מלמעלה.

אדם שמקיים, כאן למטה, "ונתנו" – זוכה לכך שהקב"ה מוריד עליו "ונתנו" מלמעלה.   

יהי רצון שה' יתברך ישפיע עלינו שפע ברכה והצלחה לעבודתו יתברך, ונראה בקרוב בישועת ישראל השלימה, אמן.

 

השארת תגובה