מסגרת זר זהב
צווינו לעשות לשולחן מסגרת, "ועשית זר זהב למסגרתו סביב". מה הסיבה שיש לעשות לשולחן מסגרת וזר?
השולחן מסמל את העשירות, כפי שאמרו חז"ל שהרוצה להעשיר יצפין ששולחן עומד בצפון. כיון שבצד העשירות והשפע יש ניסיונות רוחניים, ציוותה התורה שאדם יעשה לו מסגרת סביב, דהיינו גבולות ומסגרות, מבחינת "גבול שמת בל יעבורון". ולמסגרת זו לשים זר זהב סביב, כי אם יש מסגרת וגבולות, הרי שהעשירות נהפכת לכתר ותכשיט ולא ח"ו להיפך.
וכך פירש הכלי יקר: "ועשית זר זהב למסגרתו סביב. כי הסוגר בעד תאוותו- הרי הוא בן חורין ומלך. לאפוקי הפורץ גדרו, לעולם הוא עני בדעתו. ונקט לשון 'זר': זכה- נעשית לו זר וכתר. לא זכה- נעשה זר ונכרי, כי יעזוב לאחרים חילו".
אך עלינו לדעת כי את הזר והמסגרת צריך לעשות בתחילת הדרך – בצעירותינו, על מנת שהעשירות לא תגיע לבית ללא מגבלות. כי כאשר היא כבר חדרה לבית יהיה קשה לבנות לה מגבלות ומסגרת.
פעם ביקשו חסידים בדחילו ורחימו מן הרבי, ה'בית ישראל' זיע"א (שבשבת זו חל יום הסתלקותו): "יורה לנו הרבי דרך, ויאיר לנו נתיב בעבודת ה'".
נענה ואמר להם: "בהיותי צעיר סבור הייתי כי בשנות זקנותי אגיע למעלות גדולות ונשגבות מדין קל וחומר: אם בצעירותי התעליתי מיום ליום וצחצחתי נפשי, לא כל שכן בזקנותי. כך שאחר שיסתיימו שנות היגיעה והמאבק בוודאי אז אגיע לפסגות, הרבה מעבר להשגותיי בצעירותי, ויהא חלקי עם כל צדיקי וקדושי עולם. אולם כיום, ממרום שנותיי, נוכחתי לראות כי זו אשליה: אין מגיעים להתעלות בזקנה למעלה מהתעלות בגיל הנערות והכוחות… המעלות שקניתי בנערותי- עמם לבדם באתי בזקנותי. והחכם יחקוק הדברים על ליבו היום, כשכוחו במותניו".
מסופר שראשי קהילת אחת העיירות כתבו לחפץ חיים זיע"א: "אנא יבוא רבינו להצילנו כי בצרה גדולה אנחנו". קול הזעקה שעלה מן המילים היה מיוסר, ולא בכדי. בעיירתם החלו קבוצת משכילים מרימים ראשם, זוקפים גו ומשתלטים צעד אחר צעד על ענייני העיירה. הם דחקו אל קרן זווית את התמימים והיראים, ושינו במגמתיות את צביונה הטהור של העיירה.
תחילה בושו בכוונותיהם, אלא שלאחר זמן קצר החלו אותם מחוצפים מכריזים בריש גלי על כוונותיהם ונקטו צעדים של ממש שהותירו את ציבור יראי ה' חסר אונים. הם פתחו בגלוי את בתי מסחרם בשבת רח"ל, והחלו רומסים בגסות ובשרירות לב את היקר והקדוש. דבר נפל בעיירה. שבת קודש שעטפה מאז ומעולם את הבתים כולם ברוח טהרה, הפכה למבוזה ומחוללת.
המכתב שנשלח מנהמת הלב התחנן בפני החפץ חיים שיבוא לחזקם כי רפתה ידם. הם האמינו כי דמותו של הסבא קדישא תטלטל את הציבור ותשפיע על כולם. אך לתדהמתם לא הגיע כל מענה לתחנוניהם. גם למכתב הבא המתאר את מעללי הפוקרים, שהחלו לפרוץ את חומת הכשרות ומכניסים בשר נבלות וטריפות ל"ע אל תחומי העיירה לא באה תגובה.
בינתיים לא שקטו פורקי העול על שמריהם, וצעדם הבא כוון כנגד צעירי הצאן. בנחישות ובעזות פעלו להעביר את סמכויות ניהול תלמוד התורה לידיהם, כך קיוו להכניס השכלה וידע עולם מעבר לחומר הלימוד הישן הנלמד מזה דורות. הכוונה הייתה ברורה: הרעלת הגדיים הקטנים. שוב נשלחה איגרת נואשת לראדין: "אנא, רבי, אין הרשעים מניחים לנו, ואין איתנו יודע עד מה"…
לשמחתם הגדולה, בפעם זו נענה החפץ חיים ונעתר לבקשתם. באיגרת התשובה נכתב להם כי יתארח בעיירתם בשבת ואף יישא מדברות קודשו. הבשורה עשתה כנפיים. זיק תקווה ניצת בעיניים, כי אכן דמותו המאירה וריח הקדושה יעניקו עוז ותעצומות לתורה ולהולכים בנתיבותיה.
שבת אחרי הצהריים, היה בית הכנסת עמוס מפה לפה ושררה בו דממת יראת כבוד. גם המהרסים והמחריבים נמצאים בקהל, מבקשים לשוות לעצמם צביון של מי שאינו פורש מן הציבור.
על בימת בית הכנסת עמדה דמות קטנת קומה של גדול הדור והחלה נושאת מדברותיה: "בהיותי ישוב יום אחד בבית הכנסת, נכנס בסערה נער. בצעד מהיר הוא ניגש אל ארון הספרים ושלף ממנו גמרא, מסכת שבת. תוך כדי תנועתו המהירה הבחנתי כי בידו סכין. הוא הניף אותה והחל בחמת זעם לקרוע לגזרים את דפי הגמרא. הבטתי בנער. על פי מראה פניו והמבט בעיניו הבנתי כי מילות תוכחה לא יועילו. אין דעתו כרגע כדעת בני אדם מיושבים, וספק גדול אם ייפלו הדברים על אוזניים קשובות. בשל כך נותרתי על מושבי והמשכתי עוסק בתלמודי.
אלא שהנער עדיין לא בא על סיפוקו. בזעזוע הבחנתי באש שבעיניו. הוא ניגש שוב אל הארון, הוציא מסכת חולין העוסקת בכשרות המזון, והחל משחית אף אותה בסכין שבידו, משסע אותם לפיסות פיסות. שוב חככתי בדעתי אם לגשת אליו ולמחות, או שמא 'שב ואל תעשה' הורתה תורה על המקרה דנן, ונותרתי דומם על מקומי.
אולם כאשר הבחנתי בידו המונפת, ובריצתו אחוזת הטירוף לכיוון עגלת פעוט שהייתה מונחת שם, קפצתי באחת ממקומי. כל עוד רוחי בי תפסתיו, נטלתי ממנו את הסכין אף שידעתי היטב כי בעד מעשה זה עלול אני לשלם בחיי. ידעתי כי כאשר נוגע הדבר לחייו של פעוט, שונים פני הדברים. במקרה כזה אין מקום לשיקולים וספקות בדבר יעילות הצעדים, כאן מוכרחים לפעול!"
דממה השתררה בבית הכנסת. רק קול שאגה אדירה מפלחת לבבות הדהדה: "כאשר נתבקשתי לבוא בשל 'מסכת שבת' הנקרעת בריש גלי, סברתי כי 'שב ואל תעשה עדיף'. הרי שוטים וחסרי דעת המה המהרסים, ומי יודע אם לא תזיק המחאה יותר מאשר תועיל. כך סברתי גם כאשר הובא לידיעתי דבר קריעת 'מסכת חולין' והכנסת מאכלי טומאה לעיירה. אולם כאשר נודעתי כי הניפו ידם על תינוקות של בית רבן- בציפור נפשנו, יצאתי מיד אל הדרך. בזאת כבר אין מקום לשיקולים בדבר יעילות ונזק, כאן מוכרחים לפעול, אפילו להכניס עצמנו למקום סכנה. כי בנפשנו הדבר! "
ועשית זר זהב למסגרת- יש כבר מנערות ומקטנות לשים מסגרות וגבולות בל יעבורון כי בנפשנו הדבר. ואזי כל החיים עטופים בזר זהב לתפארת יוצרינו.