עו"ד נועם קוריס – בית המשפט העליון החליט להסגיר לידי ממשלת ארה"ב

נועם קוריס
נועם קוריס
הצטרפו עכשיו – וקבלו את העיתון היומי לתיבת המייל שלכם

בית המשפט העליון קבע שיש להסגיר לידי הרשויות בארה"ב את תומס יוסף גרוס החשוד שרצח את אימו שהתגוררה בפלורידה.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס- מיליון דרכים למיליון הראשון

עו"ד נועם קוריס – על בהלת הביטקוין וסכנת השורט

עו"ד נועם קוריס: תקנון בחינם לאתר אינטרנט

ביום 2.2.2017 הגישה ממשלת ארצות הברית למדינת ישראל, על יסוד הסכם ההסגרה שבין שתי המדינות, בקשה להסגרת תומס לידיה וזאת על מנת להעמידו לדין על רצח אמו. ביום 10.12.2017 הוא נעצר וביום 11.12.2017 הוגשה לבית המשפט המחוזי עתירה להכרזתו כבר הסגרה. על פי הנטען בעתירה, ביום 5.1.2012 נסע העורר, המתגורר בישראל, לבקר את אמו האלמנה אשר התגוררה במדינת פלורידה שבארצות הברית. בלילה שלפני טיסתו המתוכננת חזרה לישראל, בין ה-8 ל-9 בינואר 2012, לכל המאוחר, גמלה בלבו של העורר החלטה להמית את אמו. לאחר שהגיע העורר לבית אמו, במהלך אותו הלילה הוא סימם את המנוחה באמצעות סם הרדמה והביאהּ אל מכוניתה שחנתה בחנייה הסגורה של ביתה. שם דקר העורר את המנוחה בצווארה באמצעות סכין שנטל ממטבח הבית. לאחר הרצח, בסביבות השעה 05:42, הזעיק העורר לבית המנוחה את שירותי החירום, לפניהם טען כי התעורר משנתו ומצא את גופת אמו בחנייה של הבית.

בסמוך לאחר הרצח, נחקר העורר על ידי משטרת פלורידה, וביום 18.1.2012 לאחר הלוויית אמו, שב לישראל מבלי שיציאתו מארצות הברית הוגבלה. משטרת פלורידה הוסיפה וחקרה את הרצח ואף פנתה למדינת ישראל בבקשה לעזרה משפטית, בעקבותיה הועברו לה חומרים נוספים על אודות העורר. ביום 3.7.2014 הוצא צו מעצר נגד העורר על ידי שופט בית משפט במדינת פלורידה, וביום 10.3.2015 הוציא "חבר מושבעים גדול" (grand jury) כתב אישום נגד העורר, המייחס לו עבירה של רצח בכוונה תחילה ("מדרגה ראשונה" – murder in the first degree). בעקבות כתב האישום הוצא צו מעצר נגד העורר עד להעמדתו לדין בגין העבירה בה הואשם.

עם הגשת העתירה להסגרתו של העורר לארצות הברית, נתבקש בית המשפט המחוזי להורות על מעצרו של העורר עד למתן החלטה בעתירה.

בית המשפט המחוזי בחן את הראיות אשר צורפו לבקשת ההסגרה ובהן תצהירו של התובע הכללי המחוזי, תמונות מזירת הרצח, דו"ח חקירת זירת הרצח, דו"ח נתיחת המנוחה, דו"ח המעבדה הטוקסיקולוגית, תוצאות דנ"א ותצהירים של עדים שונים. לאחר עיון במכלול הראיות, הגיע בית המשפט לכלל מסקנה שמדובר בראיות נסיבתיות בעלות פוטנציאל להרשעת העורר ומקימות תשתית ראייתית לכאורית ברמה הנדרשת בהליך הסגרה. בית המשפט הגיע למסקנה האמורה בשים לב לנתונים הבאים:

(א)      המנוחה נרצחה בדקירות סכין בצווארה. כלי הרצח היה סכין שמקורו במטבח הבית של המנוחה. על כלי הרצח נמצאו רק טביעות אצבעותיו של העורר.

(ב)      חרף בדיקות פורנזיות מקיפות שנערכו בבית, לא נמצאה כל ראיה המצביעה על כניסת אדם זר לבית, ואף לא עדות לפריצה, לשוד או לגניבה – לא בסימנים על פתחי הבית, לא בראיות דנ"א ולא בטביעות אצבעות. גם כלבהּ של המנוחה לא נבח באותו הלילה, בניגוד לנוהגו בעת ביקורי זרים בבית.

(ג)       במכונית המנוחה שחנתה בחניית הבית, נמצא קיא בין המושבים ולמרגלות מושב הנוסע הקדמי, אשר מקורו במנוחה. העורר לא סיפק כל הסבר להימצאותו של הקיא ברכב, או להימצאות המנוחה ברכב במהלך הלילה, אף שהוא נהג ברכב בערב האירוע ואף נראה מטפל ברכב בשעות הערב המאוחרות.

(ד)      בקיא ובדמהּ של המנוחה נמצא סם שינה מסוג זולפידם – סם הרגעה שניתן לרכשו רק באמצעות מרשם רופא – ברמה הגורמת לטשטוש, סחרחורת ובחילה, ואשר על פי העדויות שבחומר החקירה לא היה בשימוש המנוחה. מאידך, נמצא כי העורר קיבל מספר פעמים מרשם לתרופה זו, ואף קיבל מרשם לתרופה יומיים לפני טיסתו לארצות הברית לביקור אצל המנוחה.

(ה)      אחות העורר העידה כי יום לפני הרצח התקשר אליה העורר ואמר לה שהוא חושש שהמנוחה אובדנית, חשש שלא הועלה מעולם קודם לכן.

(ו)       בבוקר הרצח פנה העורר לשכנת המנוחה באומרו "אמא נרצחה ואני לא עשיתי זאת".

(ז)       נמצא מניע אפשרי לרצח המנוחה, בשל קשייו הכלכליים של העורר, סירובה של האם לתת לו הלוואה נוספת וציפייתו של העורר לזכות בחלק מירושתה.

(ח)      נמצאו סתירות בגרסת העורר בין היתר, אל מול עדות השכנה שראתה אותו במוסך בליל האירוע; בעובדה שנמצא כי השתמש במחשב האישי שלו וגלש ברשת האינטרנט בשעה שטען שישן; כי שמע את צעדיה של אמו בבית, אך לא שמע דבר מן ההתרחשות המשמעותית של כניסת זר לבית; ובכך שנטל את הסכין שבה נרצחה המנוחה מן המטבח.

מנגד, העורר הציג שורה של ראיות מטעמו ובינהן תצהיר של אשתו על פיו אף היא שמעה באוזניה את המנוחה אומרת שהיא "אינה רוצה לחיות יותר" לאחר מות בעלה; בדיקת פוליגרף פרטית שנערכה לעורר בה הצהיר שלא רצח את אמו ונמצא דובר אמת; תצהיר בא-כוחו של העורר בארצות הברית המתייחס לפעולות חקירה שונות שבוצעו לאחר האירוע (מסירת טביעת אצבעות, דגימת דנ"א, ומחשבו של העורר), להרשאה שניתנה לעורר לאחר הרצח לשוב לישראל ולמכתב ששלח לרשויות החקירה האמריקאים ביום 11.6.2012 המלין על התמקדותם בעורר ועל עניינים שונים שלא נחקרו או לא נחקרו כיאות. לאחר הדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי אף הוסיף בא-כוח העורר ראיות נוספות המצביעות לטענתו על חפותו של העורר.

כמו כן, במסגרת הדיון בבית המשפט ביקש בא-כוח העורר להורות למשיב להציג לפניו חומר חקירה הכולל את צו בית המשפט אשר אישר את העברת המידע הסודי הרפואי של העורר לידי רשויות התביעה בארצות הברית, את תגובת המדינה לבקשת ארצות הברית למסור לידיה את המידע הרפואי וכן ראיות לעניין גלישת העורר באינטרנט ביום הרצח. בא-כוח המשיב התנגד לבקשה האמורה וטען כי אין המדובר בחומר חקירה, קל וחומר כאשר מדובר בתיק פלילי אמריקאי ולא ישראלי. מה גם, שהחומר המבוקש לא הועבר למשיב במסגרת בקשת ההסגרה. בית המשפט אימץ את טענת המשיב וקבע כי המדינה מבקשת ההסגרה אינה מחויבת לצרף לבקשתה את מלוא חומר הראיות המצוי ברשותה ודי אם תצרף את החומר הרלוונטי ביותר שיש בו כדי לשקף נאמנה את תמונת התשתית הראייתית העומדת לחובתו של מבוקש ההסגרה. בית המשפט הוסיף, כי בכל מקרה לא ראה שיש בחומר המבוקש כדי להשפיע על תוצאות ההליך בבקשה. טענות העורר לעניין קבילות המרשמים הרפואיים של העורר כראיות, ככל שאלו הושגו באופן בלתי חוקי, מקומן בעת בירור האשמה בערכאה המבררת במדינה המבקשת את ההסגרה.

בסופו של יום, לאחר שקלול הראיות לכאורה שהונחו לפניו, כולל הראיות שהוצגו על ידי העורר, ובהתחשב בטענות שני הצדדים, בית המשפט לא שינה את מסקנתו, כי על אף שמדובר בראיות נסיבתיות בלבד, לא נמצא "הסבר חלופי הגיוני שעשוי להתקבל בסופו של ההליך הפלילי" שיש בו כדי להחליש את עוצמת הראיות. בית המשפט הוסיף כי לא ניתן להוציא מכלל חשבון שהעורר, ככל שיוסגר ואשמתו תתברר, יצליח להעלות ספק סביר לעניין אשמתו, או להוכיח קיומו של תרחיש אלטרנטיבי הגיוני אחר, לרבות על בסיס הראיות שיביא מטעמו. ואולם באלה אין כדי להחליש כאמור את עוצמת הראיות בשלב הזה של מעצר עד למתן החלטה להכריז על העורר כבר הסגרה.

בשולי החלטתו בית המשפט בחן את עילת המעצר והאם יש מקום להורות על שחרור העורר לחלופת מעצר. נקבע כי קיימת חזקת מסוכנת. מדובר לכאורה ברצח נורא, מתוכנן ומחושב שבוצע באלימות קשה לשם בצע כסף. בכך כשלעצמו קיימת עילת מעצר וזאת בנוסף לטיבו של הליך ההסגרה אשר קיים בו חשש מובנה להימלטות מאימת הדין. בית המשפט גם דן בטענות העורר לפיהן לא קיים בעניינו חשש להימלטות. לטענת העורר, הוא לא מיהר לשוב לישראל לאחר הרצח ושב אליה רק תשעה ימים לאחר הרצח, ולאחר הלוויית אמו שהתקיימה ביום 17.1.2012. כאן בישראל מצוי מרכז חייו והוא לא ניסה להימלט ממנה במשך שש השנים שחלפו מאז האירוע. זאת, גם לאחר שאחותו טענה במסגרת ההליכים המשפטים שנוהלו ביניהם כי הוצא צו מעצר נגדו בארצות הברית. בכל מקרה ניתן לאיין את החשש להימלטותו באמצעות חלופת מעצר, לרבות מעצר באיזוק אלקטרוני. בית המשפט המחוזי שלל טיעונים אלו וקבע כי שחרור העורר לחלופה לא יקנה את הביטחון הנדרש מפני הימלטותו מישראל. מטעם זה, גם לא ראה מקום לעריכת תסקיר מעצר בעניינו. בית המשפט היה ער לכך כי לעתים שוחררו גם נאשמים ברצח לחלופות מעצר, אך זאת בנסיבות חריגות כשנמצאה חלופה מתאימה הנותנת מענה הולם לעילות המעצר. לעומת זאת, במקרה זה לא מתקיימות נסיבות חריגות. מדובר, כאמור, ברצח אם, רצח יוצא דופן, הפורץ כל גבול מוסרי ונורמטיבי, המקשה לחזות את מהלכיו של העוררולתת בו את האמון הנדרש לשם שחרורו לחלופה. נשללה טענת העורר כי לא קיים בעניינו חשש להימלטות מאימת הדין בשל התנהגותו בעבר, בטרם הגשת בקשת ההסגרה. לא מן הנמנע כי לאור שחרורו של העורר לדרכו לאחר הרצח, הוא סבר כי לא יועמד לדין ולכן לא ראה צורך להימלט מן הדין. ואולם כיום, לאחר הגשת העתירה להסגרתו, לנוכח חומרתה המיוחדת של העבירה והעונש הצפוי לו ככל שיורשע, ועל רקע השינוי במצבו המשפטי כנובע מן הראיות החדשות שנאספו בעניינו (המרשמים הרפואיים עליהם לא ידע, לטענתו, עד להגשת בקשת ההסגרה), קיים חשש ממשי להימלטותו מן הדין.

בפני בית המשפט העליון טען תומס, כי בית המשפט המחוזי טעה בהערכת הראיות והתעלם מהראיות אשר הוצגו לפניו, בין היתר מבדיקת הפוליגרף שנערכה לעורר. כן טעה בית המשפט בכך שלא בחן ולוּ באמצעות שירות המבחן את אפשרות שחרורו לחלופת מעצר, שעה שלא בדק כלל את רשימת המפקחים שהוצעו על ידו. בתוך כך, היה על בית המשפט להתייחס לכך כי העורר יצא מישראל לא אחת למדינות בעלות הסכם הסגרה עם ארצות הברית, דבר המלמד כי העורר לא ניסה מעולם להתחמק מאימת הדין וכי מעולם לא נעצר או נחקר במי מהמדינות בגין המקרה. הוא גם הלין על כך שהעתירה להסגירו הוגשה לאחר עשרה חודשים ממועד הגשת בקשת ההסגרה. עובדה זו גם משמיטה את הקרקע מתחת לבקשה לעצרו, שכן לא ייתכן כי לאחר תקופה ארוכה מאז המקרה ומאז הגשת בקשת ההסגרה, במסגרתה ידע העורר על קיומה של בקשת ההסגרה והילך חופשי ללא כל מגבלות, הפך בין לילה למסוכן. העורר הוא בעל משפחה, מפרנס יחידי ומעצרו אשר הטביע בו "אות קין" ריסק את המשפחה. הוא הצהיר כי אם ישוחרר ויימצא כי הפר את תנאי השחרור, הוא מוותר מראש על כל טענה נגד הסגרתו לארצות הברית.

באשר לראיות, נטען כי בית המשפט הסיק מסקנות לא נכונות מהראיות הנסיבתיות שהונחו לפניו, בין היתר מהממצאים הפורנזיים. כמו כן, היה על בית המשפט להתעלם מהמרשמים התרופתיים שהועברו לרשויות בארצות הברית בניגוד לדיני הראיות, שם על פי "דוקטרינת פרי העץ המורעל" הם ייפסלו כראיה. בית המשפט גם התעלם שלא בצדק מהאינטרס של אחותו של העורר להפלילו והיחסים העכורים הקיימים בין השניים. בית המשפט גם התעלם שלא בצדק מעדותה של השכנה שבנוסף לסגירת פתח החניה, נשמעה גם פתיחתה של דלת אחרת בבית המנוחה. בית המשפט גם התעלם כליל מראיות ההגנה ודחה שלא בצדק את דרישת העורר לקבל לידיו חומרים נוספים הואיל ויש בהם כדי לבסס את גרסתו וכדי לאפשר לו כבר בעת הזו להחליש את החומר הראייתי נגדו ולהשתחרר לחלופת מעצר.

מנגד, היועץ המשפטי לממשלה החזיק אחר החלטת בית המשפט המחוזי. לטענתו, אין מקום בשלב זה לבדוק את קבילות הראיות בראי הדין האמריקאי ושעתה של בדיקה זו תגיע לאחר שהעורר יעמוד לדין בארצות הברית לאחר הסגרתו. כך הדין לגבי בדיקת אותן ראיות שלדעת העורר יש בכוחן לזכות אותו בדינו. בשלב הזה די בכך שקיימת תשתית ראייתית לכאורית מספקת להרשיע את העורר בדינו – כפי שקבע בית המשפט המחוזי. אדרבה, בית המשפט המחוזי לא היה צריך לדון כלל בראיות שהוצגו מטעם העורר, אך הוא עשה כן לפנים משורת הדין ובכל זאת הגיע למסקנה שיש תשתית מספקת להורות על מעצרו.

בעניין עילת המעצר טען המשיב, כי המסוכנות הנשקפת מהעורר רבה וקיים חשש שהוא ינסה להימלט מהעמדתו לדין בארצות הברית. נחמה קטנה יש למצוא בכך שהעורר לא ניסה עד היום להימלט, וזאת מכיוון שלא סבר שיוגש נגדו כתב אישום. מה גם, הזמן שחלף מאז הגשת בקשת ההסגרה על ידי הרשויות בארצות הברית ועד להגשת העתירה לבית המשפט המחוזי הוא פועל יוצא מכך שהמדינה ביקשה לקבל חומר נוסף מהרשויות בארצות הברית עובר להגשת העתירה.

בית המשפט העליון קבע, כי יש להותיר את תומס במעצר ולהסגירו לרשויות בארה"ב, בין היתר לאור שלפי בקשת ההסגרה המבוססת על תצהירו של התובע הכללי ממדינת פלורידה בארצות הברית, מר ארתור בראון (Arthur Brown) מיום 11.1.2017 תיאר התובע את השתלשלות החקירה ואת ממצאיה ומה התרחש לאחר סיומה. הוא תאר כיצד לאחר קבלת ממצאי החקירה שהוצג לפני "חבר המושבעים הגדול", הללו הוציאו כתב אישום נגד העורר בגין עבירת רצח מדרגה ראשונה.

על פי סיכום החקירה, חוקרי המשטרה לא מצאו ראיות של התפרצות לבית המנוחה או כי בוצע גניבה או שוד ממנו. כוח המשטרה שהגיע למקום סרק את אזור המגורים של המנוחה וגבה עדויות מהשכנים במקום. אחת השכנות, הגב' אנה שאקל (Anna Shackle) אשר מתגוררת בשכנות לנרצחת, ספרה כי כאשר יצאה מחוץ לביתה בשעה 05:30 בבוקר היא פגשה בעורר שהצהיר בפניה "אמא מתה, אמא נרצחה ואני לא עשיתי את זה" (Mom's dead, mom's murdered and I didn't do it). כמו כן, חוקרי המשטרה מצאו ליד גופת המנוחה סכין מטבח. אם כי, העורר סיפר למשטרה כי הוא הסיר את הסכין המטבח מתוך גרונה של המנוחה כאשר מצא את הגופה. כמו כן, טביעת האצבע של העורר נמצאה על גבי ידית הסכין אשר נראה כתואם את סדרת הסכינים שנמצאה במטבח הבית של המנוחה.

בנוסף, הבדיקה הטוקסיקולוגית בגופתה של המנוחה העלתה רמה משמעותית של "זולפידם" (סם הרגעה המתקבל רק באמצעות מרשם רופא) בדמה ובקיבתה בשעת הרצח. כמות הסם שנמצאה במערכת הדם של המנוחה היה מספיק כדי לגרום לטשטוש, לבלבול, לערפול, לחוסר קורדינציה, לדיבור לוקה ולבחילה. קיא אשר הכיל זולפידם נמצא בתוך רכבה של המנוחה אשר חנה בתוך החניה הסגורה של ביתה וליד גופתה. הקיא נקשר למנוחה בבדיקת דנ"א שבוצעה בקיא ובגופתה. לעומת זאת, לא נמצא בבית המנוחה מרשם לזולפידם ולא נמצא כל תיעוד רפואי מרופאי המשפחה של המנוחה שהיא נטלה את התרופה האמורה. בנוסף, נלמד מבתה של המנוחה כי ככל הידוע לה אמהּ לא נטלה את התרופה זולפידם מעולם. מנגד, לאחר קבלת תיעוד המרשמים של העורר מישראל, התברר כי העורר קיבל תרופות המכילות זולפידם בארבעה מקרים החל מיום 18.5.2011 עד ליום 3.1.2012. בנוסף על האמור, החקירה גילתה שבערב האירוע כלבהּ של המנוחה אשר היה ידוע ככלב "מגן ביותר" (very protective) ואשר נהג לנבוח תדיר על זרים, לא נבח על איש באותו הלילה.

באשר למניע שעמד מאחורי הרצח, התברר כי נכסיה של המנוחה הוערכו למעלה מארבעה מיליון דולר אשר בעת מותה צפויים היו להתחלק באופן שווה בין שלושת ילדיה, בתוכם העורר.

עוד עולה מסיכום החקירה, כי לאחר קבלת ממצאי החקירה, התרחיש הסביר של האירוע היה כי העורר ביקש תחילה לביים את רציחתה של אמו ולהציגה כהתאבדות. במסגרת זו, חקירת אחותו של העורר העלתה שהוא סיפר לה יומיים לפני הרצח שהוא מודאג שלנרצחת מחשבות אובדניות. בשלב מסוים הייתה המנוחה בתוך מכוניתה, שם נמצא כאמור הקיא. או אז, העורר סגר את דלת החניה כאשר המכונית הייתה מונעת. העורר ביקש אפוא לטשטש את המנוחה באמצעות סם הזולפידם ולהביא למותה באמצעות חניקה על ידי הרעלת פלטי הבנזין של רכבה בתוך החנייה הסגורה הבלתי מאווררת. ברם, לכשתוכנית זו לא יצאה אל הפועל, הוציא העורר את המנוחה מהמכונית, גרר אותה למקום שבו נמצאה הגופה ורצחה בדקירות סכין בצווארה.

סיכום החקירה של התובע נתמך בתצהירו של חוקר המשטרה סטיבן אייבס (Steven Ives) מיום 11.1.2017 אשר חקר את אירוע הרצח; תצהירו מיום 21.12.2016 של ד"ר ראסל וגה (Russell Vega) פתולוג פורנזי אשר קבע את סיבת המוות כתוצאה מדקירות בצוואר המנוחה ואשר פיקח על בדיקות הדם בהן נמצא הזולפידם (על ידי ד"ר גולדברגר); דו"ח הבדיקה הרפואית מהזירה ונתיחת הגופה של ד"ר וגה מיום 9.1.2012; תצהירה של גב' קריסטל אושסל (Crystal Oechsle) מיום 4.1.2017 אשר ביצעה את בדיקות הדנ"א; תצהירה של אחותו של העורר מיום 22.12.2016. עיון בחומר חקירה זה מלמד כי סיכום התובע מדויק ומתאר כהלכה אחד לאחד את ממצאי החקירה.

בית המשפט העליון קבע, כי קיימת תשתית ראייתית נסיבתית איתנה וכי לא נפלה טעות בידי בית המשפט המחוזי. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, מארג הראיות מצביע לכאורה על כך שהעורר תכנן את רציחת אמו באמצעות טשטושה בתרופת הזולפידם. תחילה הייתה המנוחה בתוך המכונית ולאחר מכן העורר גרר אותה מחוץ למכונית ושם דקרהּ למוות בצווארה. כתימוכין לכך ישנן לא מעט ראיות: הממצאים הפורנזיים בזירה ובגופה, הן בדיקת טביעות האצבע על הסכין והן ממצאי הדנ"א מהם עולה כי המנוחה נטלה תרופה מטשטשת שלא הייתה בדרך כלל ברשותה כי אם ברשות העורר; תגובתו הראשונה הספונטנית של העורר אל השכנה שלא הוא רצח את המנוחה מבלי שנשאל על כך דבר – אמרה המסבכת אותו באופן משמעותי; אי נביחתו של כלבהּ של המנוחה; המניע של העורר שהיה נתון במצב כלכלי קשה, בה בשעה שהמנוחה סירבה להלוות לו עוד כספים כאשר הוא התעתד לרשת ממנה סכום נכבד מאוד לאחר מותה.

בית המשפט העליון אף ציין בהחלטתו, כי מקרה זה כאמור הינו מקרה חמור ביותר, בו מיוחסת לעורר רציחת אמו בדם קר לאחר תכנון מחושב על רקע בצע כסף. קשה להעלות על הדעת מקרה חמור ממנו. עובדה זו בשילוב העובדה שמדובר בנאשם אשר נסע על פי הנטען נגדו, באופן מיוחד לארצות הברית לרצוח נפש את אמו וחזר לישראל כלעומת שנסע ללא מורא, מצביעות על מסוכנות גבוהה במיוחד. במסגרת זו אין מקום לזקוף לזכותו של העורר את העובדה שבמשך שנים מספר ועד אשר הוגשה העתירה להסגירו, התנהג כאחד האדם ולא נמלט למדינה שאין לה הסכם הסגרה עם ארצות הברית. כפי שאמר המשיב בצדק, נחמה פורתא יש בכך, שכן כשם שהעורר לא נעצר בתכוף לרצח בהיותו בארצות הברית ולא נחשד על ידי המשטרה כמבצע הרצח, כך סביר מאוד להניח כי העורר ישב על זרי דפנה וסבר כי חלפה הסכנה מעל ראשו ולכן לא עשה מאמצים במשך השנים להימלט מאימת הדין. כיום, המצב השתנה מן הקצה אל הקצה ונראה כי לא נפלה טעות בידי בית המשפט המחוזי ששלל את שחרור העורר מבלי לבדוק את חלופות המעצר הקונקרטיות שהוצעו על ידו.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק במשפט מסחרי ובדיני אינטרנט מאז שנת 2004.

השארת תגובה