בעלי המלון התפלאו: האורח סירב לאכול

הרב-אלבז-1
הרב-אלבז-1

וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל מֹשֶׁה אֶל הַמִּדְבָּר אֲשֶׁר הוּא חֹנֶה שָׁם הַר הָאֱלֹקִים (יח, ה). יתרו היה איש חשוב וכהן מדין. למרות זאת עזב את עמו ומולדתו, ויצא אל המדבר השמם, כדי ללמד תורה מפי משה רבנו. כי זו הצורה היחידה לזכות לתורה, כפי שכתב הרמב"ם בהלכות דעות (פרק ו הלכה א): "דרך בריתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו, ונוהג כמנהג אנשי מדינתו. לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד, כדי שילמד ממעשיהם, ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחשך, כדי שלא ילמד ממעשיהם. הוא ששלמה אומר, 'הוֹלֵךְ אֶת חֲכָמִים יֶחְכָּם וְרֹעֶה כְסִילִים יֵרוֹעַ'".

רבותינו הקדושים לימדונו, שכאשר אדם ניגש ללמוד תורה, עליו לבוא מתוך הרגשה של "אם ראשונים בני מלאכים, אנו בני אנשים. ואם ראשונים בני אנשים, אנו כחמורים, ולא כחמורו של רבי חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר אלא כשאר חמורים" (שבת קיב ע"ב). מה היה כה מיוחד בחמורו של רבי פנחס בן יאיר? הגמרא (חולין ז ע"א) מספרת, שפעם אחת הזדמן רבי פנחס בן יאיר למלון דרכים, וביקש מבעלי המקום להאכיל את חמורו. הניחו בעלי המלון באבוס שעורים משובחות, אבל החמור לא הסכים לאכול. סברו בעלי האכסניה כי החמור מפונק, ולכן אינו אוכל. מה עשו? לקחו את השעורים וניפו אותן בכברה, אולם החמור עדין לא נגע באוכל. ניקו בידיהם את השעורים משאריות פסולת ואבנים, אבל גם זאת לא הועיל במאומה, החמור לא הסכים לטעום מכל שהוגש לפניו.

פנו בעלי המלון לרבי פנחס בן יאיר, ושאלוהו מדוע מסרב חמורו לאכול. אמר להם רבי פנחס בן יאיר: "דילמא לא מעשרן?" אולי לא עישרתם את השעורים בטרם הגשתם אותן לפני החמור? עמדו בעלי האכסניה, עישרו את השעורים, והניחו אותן לפני החמור, שלמרבה הפלא החל לאכול את כל שהוגש לפניו, בלי לבחול בדבר. כיצד יכול היה החמור לדעת האם המזון שהוגש לפניו מעושר או לא, כלום שרתה על הבהמה רוח הקודש?!

אלא, שחמור זה היה אצל רבי פנחס בן יאיר, ואפילו קרש, בהמה או חמור הנמצאים במחיצת הצדיק – מקבלים את השפעת הקדושה. למרות שאין בהם כל דעת ותבונה, הם מרגישים שיש להתרחק מדבר אסור, כפי שרבם ואדונם זהיר באותו ענין עד מאד. וכשם שאוירה של ארץ ישראל מחכים, כך גם האויר של הצדיק מחכים, עד שאפילו החמור החומרי מרגיש כי אוכל זה לא בשבילו ויש צורך לעשות בו איזה תיקון לפני שניתן יהיה לאכלו.

זהו שאמרו חז"ל: "אם ראשונים בני אנשים, אנו כחמורים, ולא כחמורו של רבי חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר אלא כשאר חמורים", כלומר, דרגתנו כה רחוקה מדרגת הדורות הראשונים, עד שלעומתם אנו חשובים כחמור פשוט, השונה בתכלית מחמורו של רבי פנחס בן יאיר, שקיבל השפעת קדושה מאדונו. זו ההרגשה שצריכה לפעם בקרבנו בטרם נפתח בלימוד התורה ובהבנת דבריהם של גדולי הדורות.

הולך את חכמים יחכם

כאשר אדם אינו יודע להעריך את הראשונים כמלאכים, יש בכך סימן כי הוא עצמו בקושי מגיע למדרגת אדם. ואם הוא מעריך את הראשונים כבני אדם, הרי שהוא עצמו משול לחמור פחות מחמורו של רבי פנחס בן יאיר, כיון שאינו מסוגל לקבל השפעה רוחנית.

הגמרא (תענית כד ע"א) מספרת על רבי יוסי דמן יוקרת, שהיה ברשותו חמור אשר עמד להשכרה. כאשר היו השוכרים מסיימים להשתמש בחמור, הם היו מניחים על גבו את דמי השכירות, ומשלחים אותו לדרכו. אולם בחמור זה הייתה מוטבעת תכונה מופלאה. כאשר הניחו עליו את דמי השכירות המדוקדקים והמדויקים, הוא היה עוקר את רגליו ושב בריצה לבית אדונו, אך אם השוכרים היו מוסיפים או פוחתים מדמי השכירות, היה החמור נועץ את רגליו בקרקע ומסרב לזוז ממקומו. באחת הפעמים העמיסו השוכרים על גב החמור את דמי השכירות המדויקים, ועדין נותר החמור לעמוד בלא תנועה. לבסוף בדקו השוכרים ומצאו כי שכחו זוג נעלים על גבי האוכף. תיכף כשהסירו את הנעלים מגבו, פתח החמור בדהרה, ושב לביתו של רבי יוסי דמן יוקרת.

ודאי שהחמור חסר הדעת אינו מסגל לחשב את דמי השכירות, ולהבחין בין ממון בעליו לממון אחרים. אולם כיון שרבי יוסי דמן יוקרת הקפיד על זהירות מגזל, ונשמר כל ימיו שלא ליטול חלילה פרוטה שאינה שלו, ההנהגה הטהורה הזו חלחלה אל בין כתלי ביתו, והשפיעה אף על חמורו.

ומזאת נחכים ונלמד עד כמה גדול כח הסביבה, שהרי אם חמור בהמי הנמצא בסביבה רוחנית, כה מושפע מכח הקדושה, קל וחומר שאדם הנמצא במחיצת צדיקים הופך להיות מושפע, וזוכה לכוון את דרכיו ברוח הקדושה.

כאשר אדם מצוי בסביבה או באזור מסוים הגדושים ביראת שמים, בתורה, בטהרה, בתפלה ובשעורי תורה – האווירה הרוחנית הזכה משפיעה עליו ומשנה את אישיותו. גם האדם הפשוט ביותר, המוקף ברוחניות וטהרה, עם הזמן מושפע ומרגיש את הקדושה המפעמת בחללו של המקום. ועל ידי כך, בסופו של דבר, הוא חש ומבין כי עליו לחנך את עצמו ואת בניו אחריו לתורה וליראת שמים טהורה.

שכר המשפיל עצמו על דברי תורה

יתרו כהן מדין, היה איש נכבד בעמו. למרות זאת רצה להיות מושפע מסביבת עם ישראל ומשה רבנו, רעיא מהימנא. לשם כך הוא עזב את ביתו ומקומו, יצא למדבר השומם, וקיבל בהרכנת ראש ובענוה את מרותו של משה רבנו. זאת מפני שידע כי רק על ידי שְׁהִיָּה בסביבה רוחנית טהורה, והבנת ערכם העצום של תלמידי החכמים, יוכל לקנות תורה.

אמרו חז"ל (שבת פג ע"ב): "אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר: 'זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל'". ודאי אין כונת חז"ל למיתה ממש, שהרי פיקוח נפש דוחה את התורה כולה. אלא כונת הדברים היא, שאדם הרוצה לזכות לתורה, צריך להקריב עבורה את כל חייו, עד כדי כך שלא יהיה אכפת לו כלל מענייני ממון, ממעמד חברתי ומתפנוקי החיים, וכל מטרתו ומגמתו תהינה אך ורק ללמד את התורה הקדושה.

דוגמא לכך נתן למצוא בתנא הקדוש רבי עקיבא, שזכה לגדלות התורה על ידי מידת הענווה שהייתה טבועה בו. רבי עקיבא קיבל על עצמו להיות במצב של תכלית הַשִּׁפְלוּת, ובגיל ארבעים ישב במחצת תינוקות של בית רבן הלומדים את אותיות הא"ב ואת פרושי הפסוקים (אבות דרבי נתן פרק ו). מאחר שרבי עקיבא השפיל את עצמו עד עפר כדי לקנות תורה, זכה להבין את משמעותם של כל קוץ וכל תג בתורה הקדושה ולדרש כתרי אותיות (ילקוט שמעוני שמות ד' קע"ג).

כאשר אדם מוכן להשפיל את עצמו עבור התורה, בסופו של דבר התורה עצמה מגדלת אותו ומרוממת אותו. משום כך זכה יתרו להגיע למעמד כה נשגב, כאשר התורה הרימה אותו על נס, ועל שמו נקראה פרשה שלימה, העוסקת בנתינת התורה הקדושה.

(נלקט מהספר החדש "משכני אחריך" ח"א עמוד ת"ה ואילך, עיין שם עוד רעיונות והסברים נפלאים בעניין זה).

השארת תגובה