נתניהו השמרן לא פועל ב'זבנג וגמרנו'

האיומים על צונאמי מדיני התגלו כנכונים – רק להיפך, וישראל נמצאת בשיא מבחינת מעמד בינלאומי והכרה • וגם: עצומות השמאל השונות נגד גירוש מסתננים רק מחזקות את הבנת המצביעים שהממשלה עושה את הדבר הנכון

דוד רוזנטל
דוד רוזנטל

"מדיניות נתניהו תביא לצונאמי מדיני" הזהיר המזהיר התורן מהשמאל את אזרחי ישראל, מפני המדיניות של נתניהו. ואכן, נתניהו הביא צונאמי מדיני אשר לא שערוהו אבותינו, הפוך בדיוק ממה שהזהירו. אחרי ביקור מתוקשר מאד ומוצלח של ראש הממשלה בהודו, הגיע השבוע הביקור של סגן נשיא ארה"ב מייק פנס, בתור הדובדבן שבקצפת. דובדבן בעל השלכות היסטוריות. וההצלחה המדינית הזו, גם היא בסופו של דבר סיפור של כלכלה.

במהלך כהונתו של נתניהו כראש ממשלה, מצבה המדיני של מדינת ישראל השתפר בעקביות, למרות כהונתו של אובאמה כנשיא לעומתי מאד ועוין לישראל. השיפור המתמיד אך המתון מאפיין את נתניהו בהרבה דברים, הוא לא פועל ב"זבנג וגמרנו", אלא נוהג בשמרנות ונותן דגש על העקביות. בשנתיים האחרונות, בהן נתניהו גם מכהן כשר החוץ, החזית המדינית קיבלה תנופה בולטת, חורגת משהו מהנוהל השמרני שלו. לא מדובר בתופעה חולפת, אלא לפנינו שינוי אסטרטגי ברמה המדינית.

רק בשנה האחרונה ביקר נתניהו במדינות רבות ובמעצמות, ובמקביל שטף ביקורים של מנהיגי מדינות הגיע ארצה. בכל הביקורים של נתניהו, הוא התקבל בכבוד גדול מאד, השמור בדרך כלל למנהיגי מעצמות. ביקורים של ראשי מדינות חשובות ומשמעותיות בישראל כבר הפכו למעין הרגל, עד כדי שהתקשורת מתייחסת אליהם בתור אירוע שגרתי. אבל, זהו צונאמי.

בשנה האחרונה, ארצות הברית תחת כהונתו של הנשיא טראמפ, הפכה לבעלת ברית משמעותית הרבה יותר. טראמפ יוצא בגלוי נגד הסכם הגרעין האיראני, אשר יסייע בטווח הארוך לשאיפות ההתגרענות של איראן. טראמפ הכריז על הכרה בירושלים כבירת ישראל, ועל העברת השגרירות האמריקנית לירושלים. ובאחרונה, הכריז על הפסקת התקצוב של ארגון הפליטים הפלסטינים של האו"ם – אונר"א. זה דרמה, זה שינוי היסטורי, זה צונאמי.

מדינת ישראל תחת שלטון נתניהו נמצאת היום בשיא מדיני אשר לא היה כמוהו, ובכל פרמטר אובייקטיבי ניכר הדבר – בהיקפי סחר, במספר והיקף הנציגויות, וגם בהצבעות בפורומים הבינלאומיים. הצבעות אלה שהיו בעבר עניין מכור, בגלל בלוק מאורגן של מדינות ערביות ומדינות העויינות את ישראל, הפכו פתאום לפחות מובהקות. מדינות שהצביעו נגד ישראל בעבר, החלו להימנע מהצבעה, ויש אף שעברו להצביע בעד ישראל.

אמנם כל זה נשמע סיפור של דיפלומטיה ומדיניות, אך בפועל מדובר בעיקר בסיפור של כלכלה. כלכלה חזקה יוצרת מדינה חזקה, וזו מושכת בעלי ברית חזקים.

הכלכלה החזקה מאפשרת דיפלומטיה פרואקטיבית, וזו בתורה מסייעת לפתח עוד את הכלכלה, וחוזר חלילה. כך נוצרת ספירלה של צמיחה כלכלית-מדינית, אשר מעמידה את מדינת ישראל במקום אותו לא הכירה עד היום. אילולי הצמיחה הכלכלית, אי אפשר היה להגיע להישגים המדיניים הללו.

כל מדינה צריכה בעלי ברית, אפילו מעצמות צריכות בעלי ברית. בריתות מבוססות על קודם כל על אינטרסים. ככל שבעל הברית הוא חזק יותר, כך הוא אטרקטיבי יותר. אף מנהיג לא הגיע לכאן בגלל העיניים היפות שלנו, אלא בגלל שהוא הבין שחיזוק הקשר עם ישראל יביא לחיזוקה של מדינתו הוא.

כאשר מדינת ישראל חזקה מבחינה כלכלית, כך התלות בסחר אתה גוברת. כאשר טורקיה וירדן תלויות ברכש הגז מישראל, כך הצורך שלהן בביסוס ברית מדינית עם ישראל גובר. ככל שמעצמות כמו סין והודו צריכות את הטכנולוגיה הישראלית, כך הן גם ישאפו להגביר את הקשר המדיני. גם מדיניות ערביות בסביבה, אשר עדיין אין להן יחסים עם ישראל, גם הן מנהלות קשר מדיני חזק דה פקטו, וגם זה לא בגלל איזשהו שינוי אידיאולוגי אצלן, אלא בגלל ההכרה בכך שיחסים עם ישראל מקדמים אותן מבחינה כלכלית ומבחינה מדינית. כי בסוף, מדינאות זו לא אידיאולוגיה, אלא מכלול של אינטרסים.

לכן נתניהו נלחם כדי להעביר את מתווה הגז, כנגד כל ה"חברתיים" לסוגיהם ומיניהם אשר טענו שהגז בים הוא שלהם ושל אמא שלהם. הם עיכבו את האפשרות להפיק גז, וכך מנעו כל רווח גם מהמדינה וגם מהיזמים. נתניהו הפסיק את הפופוליזם הזה, ואיפשר לגז לצאת מהים. והגז, מעבר לערך הכלכלי שהוא מביא, הוא כלי מדיני.

הקונספציה של השמאל לפיה היחסים הדיפלומטיים עם מדינות העולם תלויים ב"תהליך המדיני" עם הפלסטינים, קרסה. בלי שום ויתור ישראלי, מעמדה של מדינת ישראל השתנה מהותית. הצונאמי המפורסם הפך פניו, במקום להביא לשפל מדיני הוא הביא שיאים של גאות אשר מעצמות יכולות להתגאות בהן.

את הצונאמי הזה צריך להמשיך להוביל הלאה, את ההצלחה הכלכלית חשוב לשמר ולהעצים, ואסור להתייחס אליה כעניין אקראי או כ-מובן מאליו. השמירה על האחריות הפיסקלית, השמירה על מסגרות התקציב, רפורמות מבניות לפתיחת השוק לתחרות, הסרת רגולציה עודפת ופישוט הליכים ביורוקרטיים, בכל אלה יש לנו עוד כברת דרך משמעותית ללכת. ככל שנתמיד בכך מצבם הכלכלי של אזרחי ישראל ישתפר, ובד בבד ישתפר גם מעמדה המדיני של מדינת ישראל. את הצונאמי הזה אסור להפסיק.

השמאל נגד העם

השמאל הישראלי מנהל קמפיין רחב היקף נגד ביצוע החלטת הממשלה להרחיק מישראל את המסתננים מאפריקה. מידי יום מתפרסמת איזו עצומה "נגד הגירוש", וכל פעם חותמים עליה איזו קבוצת ידוענים או אף אלמונים מהשמאל. דווקא הבולטות של הקמפיין מציגה את חולשתו, בבחינת כלב נובח לא נושך, ויותר מזה – הקמפיין של השמאל דווקא מועיל לממשלת הימין.

ההחלטה להרחיק את המסתננים, אשר רובם הם מהגרי עבודה לכל דבר ועניין, היא עניין פוליטי לגיטימי. מדינה יכולה לקבוע את מדיניות ההגירה שלה, ואת זה עושה הממשלה באמצעות בחירת המדיניות המועדפת על המצביעים שלה. מדינה לא מחויבת בשוויון או בכל חובה מוסרית כלפי מהגרי עבודה לא חוקיים, נהפוך הוא – אין היגיון לתת פרס למי שמסיג גבול בניגוד לחוק. וזה העיקרון אשר הבוחרים של הממשלה הזו מעוניינים שהיא תממש – לעמוד על החוק, ולתת קדימות לצרכים של אזרחי ישראל תושבי השכונות בדרום תל אביב, על פני הצרכים של מהגרי העבודה.

לכן, כל מיני עצומות של אנשי מרצ אשר מביעים מחאה מכך שהממשלה מבצעת מדיניות שהיא ממש לא מרצ, זה בדיוק מה שממשלה צריכה לעשות. אפשר לומר זאת בפשטות – הבוחרים של הממשלה מרוצים כאשר באופוזיציה לא מרוצים. לכן בדיוק הם בחרו במפלגות אלה, ולא במפלגות השמאל. ולכן, מחאות קולניות ועצומות של אנשי שמאל, זה מה שמראה לבוחרי הימין שהממשלה שלהם עובדת עבורם.

זו הסיבה שארגוני השמאל שפועלים למען המסתננים מפרסמים עצומות של כל מיני פריבילגיים, אך אינם מפרסמים סקרי דעת קהל בנושא. הקהל נמצא איפה שהממשלה נמצאת, הציבור הישראלי הרחב תומך בגירוש של מסתנני עבודה, והדרך להסתיר את זה היא לפרסם סלקטיבית רק את מה שהשמאל רוצה שיתפרסם. השמאל פועל למען אידאולוגיית השמאל, והשמאל פועל בכך נגד העם.

שוויון טוב ושוויון רע

"אי-שוויון" יש הטוענים בקולניות שזו הבעיה החברתית המשמעותית ביותר היום. "יש כאלה שיש להם הרבה, ויש כאלה שיש להם פירורים", הם מציגים את הבעיה בעיניהם. כמובן, יש להם גם שורה של הצעות איך לתקן את אי השוויון המדובר. דא עקא, יש אי שוויון שהוא רע, ויש אי שוויון שהוא מצוין. "תיקון" אי השוויון, יכול להיות נזק ואסון חברתי עם השלכות אכזריות ביותר. רוב הפעמים, זה בדיוק מה שקורה.

יש שני סוגי שוויון – שוויון בזכויות, ושוויון בתוצאות. יכולים להיות שני אנשים בעלי זכויות שוות לחלוטין, אך התוצאות שיגיעו אליהן יהיו שונות. למשל, אפרים ומנחם יכולים לייבא פירות מחו"ל, כלומר הזכות שלהם לעשות פעולה כלשהי היא שווה. שניהם השקיעו סכום כסף זהה, אפרים ייבא אננסים ומנחם ייבא קיווי. הסחורה של אפרים נחטפה בשוק במחירים גבוהים, אך הקונים לא אהבו את הקיווי של מנחם, והוא נאלץ למכור הסחורה בהפסד. הנה לכם, למרות שהזכויות והאפשרויות של שניהם היו שוות, התוצאות היו שונות לחלוטין. האחד הרוויח, השני הפסיד.

השוויון בזכויות חשוב בצורה דרמטית לקיומה של חברה משגשגת, לעומת זאת שוויון בתוצאה אף אחד לא יכול להבטיח. הניסיונות לייצר שוויון בתוצאות, כרוכים תמיד בפגיעה בשוויון הזכויות, ולזה השלכות הרות אסון על הכלכלה ועל החברה.

שוויון בזכויות הוא עקרון חשוב מאד ליצירת חברה תקינה ומשגשגת, בכך שהוא מאפשר לכל אחד ואחד לפעול, וגם מייצר תמריץ לפעולה. יותר עשייה – יותר הזדמנות לרווחים. וגם יותר סיכונים.

בעבר, בתקופה המלוכנית והפיאודלית, זכויות בני האדם לא היו שוות. למשל, רק בעלי מעמד חברתי היו רשאים לשאת משרות שונות. רק גברים יכלו להתמנות לתפקידים, רק מיוחסים יכלו להיות בעלי קרקעות, וכך הלאה.

התוצאה הייתה קיפאון וסטגנציה כלכלית, אנשים שהיו עשירים הגיעו לכך לא כי הם יצרו משהו, אלא כי נולדו להורים הנכונים. אנשים היו עניים, לא כי הם היו חסרי כישרון, אלא כי החוק וההסדרים החברתיים הקיימים מנעו מהם לממש את כשרונם.

התפיסה הליברלית הגורסת שלכל אדם יש זכויות שוות – זכויות לחיים, לחירות ולקניין, אשר התפשטה במאה ה-17, יצרה שינוי חברתי דרמטי אשר הביא להתפתחות כלכלית, תעשייתית וחברתית. התקדמות במעמד החברתי והכלכלי הייתה כעת בידי כולם. לכל אדם נהייתה
האפשרות ונהיה התמריץ ליצור, ליזום, לבנות, לקחת סיכונים ולעמוד באתגרים. לא היה דבר מלאכותי מגביל, בני עניים יכלו להיות סוחרים, חקלאים, או מה שיחפצו, וילדי עשירים לא נהנו ממעמד אוטומטי אלא היו צריכים לעמול בתבונה כדי לשמר את ההון שיצרו הוריהם. כמובן זה עבד לשני הצדדים, אפשר היה גם להפסיד רכוש ולהפסיד מעמד. אבל, כל אחד יכול ליטול גורלו בידו, אין דבר שימנע ממנו. ארה"ב אשר פעלה לאור עקרונות זכויות החירות והקניין, שגשגה מאד כלכלית.

השוויון ב-חירות ובזכויות הביאו למהפכה התעשייתית והקידמה הטכנולוגית שהוציאו מיליונים מעוני, ויצרה גם אנשים עשירים מאד. והיו שהפערים האלה צרמו להם. התנועה הסוציאליסטית והתנועה הקומוניסטית קידמו תפיסה המבוססת על קנאה, לפיה לכולם מגיע אותו דבר – צריך שוויון בתוצאה.

הבעיה בכך היא שהדרך היחידה להשיג שוויון בתוצאות, היא באמצעות פגיעה בשוויון בזכויות. כלומר, אנשים שהצליחו מאד צריך להגביל אותם ולקחת מהם רכוש, ובכך לפגוע בחירותם ובקניינם. לעומתם, אנשים שלא הצליחו בעשייתם, יקבלו בלא כל עבודה את הכסף או הרכוש
שנלקח מהאנשים שהצליחו – משמע הלא מצליחים הפכו לבעלי זכויות למעשי ידי אחרים. בכך מתקיים אבסורד, כאשר קניינם של אנשים שעבדו עבורו נשלל מהם, וניתן כ"זכות" לאנשים שלא עבדו עבורו. בכך, למעשה, הנחשלים הפכו למשעבדים של המצליחים

זו התוצאה האבסורדית של אלה המעוניינים לצמצם את "אי השוויון". וההשלכות של מדיניות שכזו היא שאנשים יפסיקו ליצור, לאנשים אין תמריץ ליצור או לקחת סיכונים כדי לפתוח עסק, כאשר הם יודעים שפירות העבודה ופירות הסיכון לא יהיה שלהם בסופו של דבר. וכך, הצמיחה הכלכלית תוגבל מאד, ואף תלך ותדעך. התוצאה – שכולם יהיו שווים יותר, אבל שווים בעוני. לזה אסור לאפשר.

יש אי שוויון טוב – בגלל שכולם בעלי זכויות ולכולם הזדמנויות, וכך לכולם יש רצון ותמריץ לעבוד, לקחת סיכונים וליצור. ויש שוויון רע – בגלל שהוא יוצר אי שוויון בזכויות ולפגיעה באנשים היצרניים.

קביעת מדיניות על בסיס הקנאה, על בסיס הניסיון לייצר שוויון בתוצאה, בבחינת גם לי גם לך לא יהיה, זוהי אכזריות חברתית שפוגעת בכולם, ובמיוחד בחלשים.

השארת תגובה