אין דבר נעלה מנטיעת אילנות

הרב-אריה-שטרן
הרב-אריה-שטרן
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

פרשת בשלח סמוכה תמיד לט"ו בשבט, וכשנתבונן נמצא שאין זה קשר מקרי אלא מהותי, שכן בשירת הים אנו קוראים "תביאמו ותיטעמו וגו'". כלומר שאנו מבינים שככל שהביאה לארץ חשובה, למעלה ממנה נמצאת בסולם החשיבות ההתבססות בארץ המתקיימת על ידי בנין ונטיעה.

אכן לכך אנו מייחלים בתפילה המסיימת את שירת הים שקוראים אותה בצורה חגיגית בשבת שלפני חג הנטיעות. כל זה ללמדנו שהנאמר על האדם שהוא כעץ השדה, נכון במיוחד על עם ישראל אשר נטוע בארץ ישראל.

ט"ו בשבט ראש השנה לאילנות, ומלכתחילה לא הזכירוהו אלא בתור תאריך על פיו נקבעות הלכות של מצוות התלויות בארץ: תרומות ומעשרות, שביעית וערלה ולכאורה אין ליום הזה גדר של יום טוב.

אף על פי כן מצינו בפוסקים שהזכירו את ט"ו בשבט כיום שאסור בתענית ושאין אומרים בו תחנון, ובדברי המגן אברהם (או"ח סי' קלא) נזכר לראשונה המנהג להרבות באכילת מיני פירות.

אין ספק שההנהגה החגיגית בטו' בשבט קשורה לרצון להעלות את ארץ ישראל על ראש שמחתנו. לכן בגולה נהגו לאכול בטו' בשבט פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל שכן זהו הדבר היחיד שניתן לעשות שם לזכרון הארץ. אבל גדולה ממנה המעלה של המנהג שנתקבל בארץ ישראל לנטוע אילנות ביום הזה.

אכן אין לך דבר נעלה יותר מנטיעת אילנות, על ידה אנו מבטאים את אהבתנו וכוח אחיזתנו בארץ. הנטיעה אנו מקימים את מצוות ישוב הארץ ועוד שיש בה ביטוי של ביטחון ואמונה בעתיד יישובנו כאן, שכן נטיעה מכוונת לעתיד, יותר מאשר להווה. וכך אמר מרן הרב קוק זצ"ל בפתגם החודש שלו: "חשק נטיעת אילנות נובע מחפץ הטבת הדורות הבאים הבולט התקפו בעץ החרוב". הרב רומז כמובן למסופר במסכת תענית (כ"ג) על חוני המעגל שראה אדם נוטע חרוב ושאלו  לכמה שנים ישא פירות, והשיב לו לשבעים שנה, ואעפ"י שהוא לא יחיה, אבל כשם שהוא מצא עצי חרוב כך הוא נוטע עבור הדורות הבאים.

על הנטיעות למדנו במדרש שיש בהם משום התדבקות במידותיו של הקב"ה שאף הוא נתעסק, כביכול, במטע תחילה כמו שנאמר: "ויטע ה"א גן בעדן מקדם". ועוד למדנו (סנהדרין צח) שנטיעת האילנות ופריחתם הם הסימן המובהק לקץ המגולה, ומפרש רש"י שם: כשתיתן א"י פירותיה בעין יפה אז יקרב הקץ".

מיוחדת היא הנטיעה שמטפחת בנו את מדת החסד המכוון לדורות הבאים בלי לצפות לגמול והנאה מיידית, יש בה עדות לתקווה ולמדת האמונה ובמענה לתופעת ה"עכשוויזם" הפושה בנו.

אבותינו בגלות לא עסקו בנטיעות אלא ציינו את טו' בשבט באכילת הפירות אבל כאן בארץ ישראל נעשתה, שוב הנטיעה עיקר והאכילה טפילה לה.

על קדושת הארץ למדנו, שבפעם הראשונה הייתה ע"י כיבוש, ופעם השנייה ע"י החזקה שנתיישבו בארץ, ועל השלישית מצינו שתיעשה בשני האופנים. כך כותב הגר"א ומסביר שעל כך נאמר "גדול יהיה כבוד הבית האחרון" שנבנה במלחמות קשות ובחזקה הממשיכה ונעשית בעזרת השם בבניין ונטיעה.

ועוד לימוד ע"י הגר"א בפירוש הפסוק בתהילים "ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון" שהקיש הכתוב את ארץ ישראל למצווה הסוכה, שכמו שקיומה של זו צריך להיות בדרך של "תעשה ולא מן העשוי"  כך גם ארץ ישראל תיבנה ע"י מעשים שלנו המוכחים כי עז רצוננו בישוב הארץ.

השארת תגובה