השואה אינה סותרת כלל את האמונה

הרב-אריה-שטרן
הרב-אריה-שטרן
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

יום עשרה בטבת בא לציין את השלב הראשון בתהליך שהביא החורבן , ולמרות כל מה שאירע עדיין יש עניין לחזור ולבחון את הפורענות מראשיתה.

זוהי גם הסיבה לכך שבמשך שנות הגלות היו נוהגים לחבר את זיכרון האירועים הקשים שאירועו במקומות רבים, לימי הצומות שנקבעו על חורבן המקדש.

זאת משום שהבינו שכל מה שאירע בימים הראשונים ממשיך להיות הגורם בכל הפורענויות.

כך יש להבין , אפוא, את הרצון לקבוע את יום עשרה בטבת כיום מתאים לזיכרון השואה, שכן יש בקביעה זו ביטוי להסתכלות נכונה על דברי ימי עם ישראל ולהבנה עמוקה של צרת הגלות העמוקה.

עוד קודם לכן בשמונה בטבת, נכתבה התורה ביוונית בימי תלמי המלך ובדברי חז"ל מצאנו שאמרו שאותו היום קשה לישראל, " והחושך בא לעולם שלשה ימים" ( מגילת תענית, פרק ימי הצומות).

הם המשילו משל למה הדבר דומה , לארי שניצוד וכלאוהו בסוגר, שקודם שנכלא היו כולם יראים ממנו ובורחים , ועכשיו הכל באים ומציצים בו ואומרים היכן גבורתו של זה?

כך היא התורה, כל זמן שהיא נתונה בידי ישראל ומתפרשת על ידי חכמיו, הכל חרדים  מפניה, אבל כיוון שנכתבה בתרגום יווני , כאילו ניטלה יראתה ממנה וכל הרוצה בא ומציץ וכל הרוצה לפגום ובא הוא פוגם.

הצד השווה והמשותף למאורעות אלו הוא בפגיעה הראשונית בקודשי האומה, בירושלים, ובמקדש על ידי המצור ובתורה על ידי התרגום.

וכך גם הייתה בזמן השואה ההתרחשות של הפוגרום הידוע לשמצה של ליל הבדולח בערך בתקופה זו של השנה.

מלכתחילה ניתן היה לסמוך על כוח ההרתעה, שכל זמן שהוא קיים הרי הוא מאפשר להמשיך בחיים של שלווה וביטחון אך כשיש משהון או מישהו שמעז לפגום- יכול הוא להתמוטט, ולהתהפך מקצה לקצה.

היכולת להתמודד עם הכוחות המעזים כנגדנו, תבוא רק על ידי גילוי כוחות פנימיים מתחדשים וחיוניים שאינם עולים בקנה אחד עם מגמת השגרה והשאננות, והמקורות לכוחות אלה נמצאים בעומקה של תורה ואמונה.

לרעיון זה מתכוון מרן הרב קוק זצ"ל בפתגם החודש שלו: "צללי החושך של העתקת התורה ליוונית יהפכו לאור כשיתגלה המקור העברי בטהרו". בעיון נוסף יש לתת את הדעת לדברי חז"ל באשר לתשעה באב כשהיו ישראל במדבר, עוד מימי חטא המרגלים, בתחילת היותנו לעם: "אתם בכיתם בכיה של חינם ואני קובע לכם בכיה לדורות" (תענית כ"ט).

הווה אומר שבחסרון האמונה מונח היסוד לכל הצרות.

חסרון זה מביא לבכייה של חינם והתיקון הוא כדברי מרן הרב קוק זצ"ל בפתגם לחודש אב: "גילת עם בשבבי אור ישועה תקומם את אשר הרסה בכיה של חינם".

אף השואה אותה הננו חוזרים ומזכירים ביום עשרה בטבת אינה סותרת כלל את האמונה, שכן מעולם לא הובטח לנו שהגלות תהא מעין מסע תענוגות של העם היהודי בארצות הפזורה. כבר לפנים בזמן גירוש ספרד, אמר חכם אחד על יהדות ספרד ששכחה ונכנסה לפני ולפנים של השלטון עד שהיה צריך שיתקיים בה הכתוב: "ויקחני בציצית ראשי וגו'".

קח הוא הדבר בכל שנות הגלות שהייסורים באים כחלק מקללתה, במיוחד כאשר הולכת ומתפתחת השתלבות מוגזמת בחיי הגויים שבארצות הניכר, ומטרתם של הייסורים היא לעורר את העם לחזור אל עצמו ולחשוב על עצמו, ועל הדרך בה יחזור לציון.

מכאן שזיכרון השואה אינו עסק לעצמו וחשיבותו בעיקר כשעוסקים בו מתוך אמונה בגאולה ובהכרת הטוב על התקומה, וכלשון הרמב"ם בהלכות תענית (פרק ה: " יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם… כדי לעורר את הלבבות") דהיינו שלא האבל עיקר, שהרי דיה לצרה בשעתה, והעיקר הוא במה שיש ללמוד ולהסיק ממנה לעתיד.

יהי אפוא, יום זה של זיכרון לתחילת צרת הגלות, ולחורבן יהדות אירופה למקור של חיזוק, כדי שנמצא את הכוחות החיוניים להתחזקות, שכן גם כל המתרחש היום לעינינו נובע משנאת האומות אשר אינן יכולות לסבול את הסימנים של תחילת הגאולה.

ואנחנו נתפלל שנזכה שיתקיים בנו הכתוב בספר תהילים ( פרק פ') תהיה ידך על איש ימינך, על בן אדם אימצת לך, ולא נסוג ממך נקודה. תחיינו ובשמך נקרא , אלוקים צבאות, השיבנו, האר פניך ונושע".

השארת תגובה