'מהפנים לחוץ' • ספרו של רובשקין, מהכלא

המכתב שקיבל בכלא הפכו לספר • וגם: רשמים מהביקור של המלמד בתא הכלא של רובשקין, אחרי חודשים של חליפת מכתבים ללא שראו זה את פניו של זה • מיוחד

רובשקין
רובשקין

האסיר ר' שלום מרדכי רובשקין, הפך לסמל של הישרדות רוחנית ליהודים בכל העולם. תפילות אין ספור נישאו ונישאות בכל העולם בשנים האחרונות, מאז נגזר דינו בבית המשפט האמריקאי ל-27 שנים בכלא וקנס של 31 מיליון דולר, לאחר האשמות שונות שטפלו עליו בהקשר למפעל הבשר שניהל בפוסטוויל שבמדינת איווה, ארה"ב.

מאז נכלא, רובשקין אמנם נתון היה גופו בתוך הכלא, אך ניהל קשר רוחני רציף עם העולם שבחוץ. הוא קיבל והחזיר מכתבים להמוני יהודים מכל העולם ששלחו אליו דברי חיזוק ועידוד, והחזיר להם במילותיו שלו.

רבים שאפו השראה מהמכתבים הללו, שפותחים צהר לחיים בתוך הכלא. בין המכתבים ניתן לזהות אמונה ובטחון בהקב"ה גם כאשר אדם נמצא במצב הכי מיואש. כשזה נובע ממקום של חושך, המסרים שלו מהווים זרקור של אור ותקווה.

בארה"ב יצא הספר 'מהפנים לחוץ' (אינסייד אאוט), ספר מרגש ביותר על חברות שצמחה מתוך התכתבויות שעברו את חומות הכלא, בין ר' שלום מרדכי רובשקין וכיתה של בני 12 מתלמוד תורה 'דרכי תורה' בדטרויט והמלמד שלהם, ר' אלחנן יעקובוביץ.

המכתבים מכילים דברי חיזוק, פניני תורה ומבט מעמיק לתוך עולמו של בן אדם שגופו כלוא אבל רוחו משוחררת. זהו מבט פנימי של אדם יחיד במסע הרב תלאות שלו, והסוד של תקוותו ואמונתו המרקיעה שחקים.

באוסף המיוחד של המכתבים הללו, אנו מקבלים הצצה לתקשורת בין שני קצוות שונים של חיים. החיים של חירות מצד אחד, והחיים מאחורי סורג ובריח מהצד השני: או כמו שהאסירים מעדיפים לקרוא לזה: הפנים והחוץ.

"ר' שלום מרדכי רובשקין שכותב מהפנים  הוא אסיר, ואני ותלמידיי שכותבים מהחוץ, אנו בני חורין", כותב המלמד הרב יעקובוביץ בהקדמת הספר. "אך לאורך כל ההתכתבות שלנו, למדנו מה זו חירות אמיתית. למדתי לדעת שר' שלום מרדכי הוא האדם הכי משוחרר שאי פעם הכרתי. למרות שהוא כלוא בבית כלא הוא לגמרי משוחרר מהמרחב המצומצם והמצב שלו. במקום הכי פחות סביר ר' שלום מרדכי הצליח ליצור 'מקדש' בלתי נראה שבתוכה הוא חי כבן אדם חופשי לגמרי עם תורה, עבודה וקידוש שם שמים בעשייתו הרבה.

"תמיד אהיה אסיר תודה לקב"ה על ההזדמנות לפתח את הקשר עם ר' שלום מרדכי ולהכירו בפני תלמידיי", מדגיש הרב יעקובוביץ. "תענוג לי לחלוק את המכתבים שלנו עם הציבור הרחב ואני תפילה שעד שזה יודפס נחגוג בשמחה את השחרור של ר' שלום מרדכי הלוי בן רבקה".

רק אחרי חודשים ארוכים של חליפת מכתבים בין התלמידים לרובשקין, שרובם עוסקים בדברי תורה ובפרשת השבוע, נפגשו יעקובוביץ ורובשקין במפגש מרגש בתא הכלא, ועל כך בהמשך. אבל קודם, ניתן למכתבים לדבר בעד עצמם.

 מתנה שניתנה מתוך אהבת ישראל

וכך מספר ר' שלום מרדכי רובשקין על השתלשלות העניינים שהובילה לחלופת המכתבים השבועית בינו לבין תלמידי ת"ת "דרכי תורה" בדטרויט יחד עם המחנך שלהם:

"ביום כ"ו חשון תשע"ד, קבלתי מכתב שכולו אהבת ישראל טהורה. המכתב היה מר' אלחנן יעקבוביץ, מישהו שלא הכרתי. אני זוכר שהיה זה בערב שבת והמכתב שלו העלה את כל השבת שלי לרמה אחרת לגמרי.

"הוא כותב לי שהוא מלמד בכיתה ו' בישיבת דרכי תורה בדטרויט ולמרות שאף פעם לא התכתב איתי הוא מרגיש שהוא מכיר אותי מתוך הקשר שהוא חווה בזמן שהוא מתפלל עבורי. וכן על הסולידריות שהוא מרגיש יחד עם כל עמ"י שמצרים על המצב שלי ומתפללים לשחרורי.

"הוא ממשיך וכותב על רעיון שיש לו ושואל עם ארצה לקחת חלק בזה.

'…יהיה זה חיזוק גדול לכיתה שלי לפתח קשר אתך, ואולי גם חיזוק בשבילכם', כך הוא כותב. ועוד: 'חשבתי, אולי תסכים לקבל כל שבוע דבר תורה שאני או אחד מתלמידיי יכתוב ואתה תענה עם דבר תורה קצר משלך'. ואחרי שאכן עשינו זאת, כתב לי: 'אחרי שעברנו מחזור אחד של לימוד התורה ביחד אני מציע (בהסכמתך כמובן) להוציא לאור את ההתכתבות שלנו כדי שעמ"י יתחזקו כשיראו איך יהודי יכול להחיות את עצמו עם התורה אפילו במצבים החשוכים ביותר.

"חז"ל אומרים: יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית. כלומר המיטיב עם העני מרוויח יותר מהעני שקיבל את העזרה. ר' אלחנן חיפש לגרום להתעלות של תלמידיו ע"י התכתבות של דברי תורה עמי, אבל הוא לא ידע איזה חיזוק הקשר השבועי יגרום לי במקום הקר והחשוך שאני נמצא בו. מכיוון שדברי התורה שאני מסרתי היו קשורים לניסיונות שעברתי באותם רגעים, זה הפך לסוג של יומן של הניסיונות שיהודי מתנסה בהם בעבודת השם. כשאני חוזר וקורא את השיעורים שלמדנו ביחד אני מקבל זריקת חיזוק מהם. הם מזרימים בי מקורות חדשים של חיזוק ואמונה.

"רק דרך לימוד תורה וקיום המצוות יכול יהודי לשרוד את החושך המקפיא ששורר כאן. לא רק שהוא שורד, הוא גם מגלה כוחות שהיו נסתרים מהבן אדם עצמו.

"ניסיון קשור למילה נס, שפירושו – להרים. כמו שכתוב בתהילים פרק ס': נתת ליראיך נס להתנוסס – נתת לאלה שיראים לפניך דגל להרים גבוה. הקב"ה נתן לנו ניסיון, רק כדי שנוכל להתעלות באמצעות עמידה בניסיון.

"התורה נקראת "תורה אור" כי היא נותנת אור להאיר את חשכת העולם. לא משנה אם זה חושך שקיים ב"פנים"  – מקומות כמו בית כלא שמנותקים מהעולם, או אפילו חושך שחודר ל"חוץ" מקום שיש בו חופש מדומה. כשמסתכלים בתורה היהודי יכול לאבחן לא רק באיזה מצב הוא נתון בזמן אמת אלא גם איך להתמודד עם המצב.

"התורה נקראת גם "תורת חיים" מכיוון שהתורה מחברת אותנו עם השי"ת – מקור החיים. רק דרך לימוד תורה וקיום המצוות נוכל לחיות בשמחה אמיתית, אפילו במאסר.

"אני מודה להקב"ה ששלח לי את ר' אלחנן ו"תינוקיו של בית רבן" ללמוד עמי תורה כל שבוע בזמן שהייתי "בפנים". איזה מתנה זה היה בעבר ובהווה. בעזרת השם בקרוב אצטרף אליהם "בחוץ" ונלמד ביחד פנים מול פנים.

"באהבה רבה לקל גומר עלי… נכון לבי אשירה ואזמרה! שלום מרדכי הלוי בן רבקה שיחי'".

לשמור על יציבות

אחד המכתבים מתחיל כך: "יישר כח אשר זליג על הדבר תורה שלך…

"האם ידעתם שבמקום הקרוא כלא, מספרים מחליפים את שמות האסירים? כל אסיר מקבל מספר וזה הופך לזהות שלו! כשהופכים בני אדם למספרים זה הופך אותם להיות שווה בין שווים. המספר אומר "תראה! לכל אחד יש מספר של 8 מספרים – כולם אותו דבר. למעלות ייחודיות או השגות כלשהן, אין כל משמעות. מורידים את כולם לאותו רמה. הרעיון הוא לגרום לאנשים להיות שפלים – אבל שפלים באותה מידה! אלה שיש להם תכונות מיוחדות מקבלים את אותו יחס לאלה שאין להם – מספרים מסווגים את כולם כ"לא שווים".

"במקום כזה, הסכנה של ירידה במצב הפיזי, רגשי ורוחני מאד מוחשי. רק דרך לימוד תורה, קיום מצוות וקשר אל השם יכול יהודי לשמור על יציבות".

שליחות בכל מקום

במכתב אחר הוא כותב: "תודה שלומי על הדבר תורה שמסביר איך הכל תלוי בעבודה שלנו.

"בהקשר ליסוד החשוב שהבאת, תרשו לי לחלוק עמכם התבוננות מיוחדת על אחת הסכנות הגדולות ביותר במקום שנקרא "כלא". מקום שאנשים מפסיקים להיות יצרניים עם משמעות. מקום שכמות העשייה במשך יממה יכול להגיע לאפס. קל מאד ליפול ברשת של היצר הרע ולחשוב כי "אינני נחשב". אבל האמת היא שהעבודה של כל יהודי נחשב בחשיבות רבה אצל הקב"ה. בכל מקום שהקב"ה שם יהודי יש לו עבודה חשובה מאד וזה – להפוך את המקום למקום שהשכינה יכול לשרות שם".

 כמו גלגל ענק

"בוודאי ראיתם כולכם "גלגל ענק", נכון? גלגל ענק שמסתובב באיטיות כשהאנשים נמצאים בתוך קרונות שמחוברים לגלגל. האנשים שבתחתית הגלגל זזים באיטיות לכיוון כלפי מעלה ואלה שלמעלה זזים כלפי מטה וחוזר חלילה. זהו משל טוב לגלגל החוזר בעולם שלנו. גלגל הגורל. גם הוא מסתובב כשהגורל של האנשים עולים ויורדים".

גם כשזה נוגד את ההיגיון

"לפני הדבר תורה אני רוצה לחלוק עמכם סיפור ממקום שקוראים לו "כלא":

"הייתי באמצע הקלדת דבר תורה על המחשב כששני אסירים נכנסו לבדוק את הדואר האלקטרוני שלהם ומיד פצחו בדו שיח קולני כשהם משתמשים בשפה שכל יהודי היה סולד ממנה. בהתחלה רציתי לסתום את האוזניים עם האצבעות. אבל אז איך אני אקליד?! לעזוב את המחשב גם לא אופציה כי אצטרך להמתין הרבה זמן עד שירשו לי לחזור לזה ואני לא רוצה לפספס הזדמנות לשלוח דבר תורה!

"אבל הם מזהמים את האוזניים שלי, הראש, הלב והנשמה עם השפה שלהם. ואיך אוכל אני במקום שהחזקים שולטים לפי הכללים שלהם להסביר להם שהדיבור שלהם אינה הולם? האם לא ירצו לנקום בי? אז אני פונה אליהם ואומר להם: "תראו, אתם יודעים… אני בסה"כ ילד קטן וסגנון הדיבור מדי בוגר לאוזניים שלי… כואב לי לשמוע את זה". אני מסיים את דברי ומחכה לתגובה.

"לתדהמתי הרבה הם מתנצלים, מפסיקים לדבר ובעצם עוזבים את החדר! ועכשיו אני יכול להמשיך להקליד דברי תורה. ברוך השם!

"קינדערלך! אין שום הגיון להסביר את הסיבה למה ואיך הסיפור נגמר בצורה כזאת. מדוע האנשים האלו הפסיקו בדיבור המאוס שלהם ועזבו את החדר. אבל הרבה פעמים הקב"ה לא דורש מהבן אדם הגיון. יהודי צריך לעבוד את השם גם כשזה נוגד את ההיגיון".

להתגבר על הטומאה

"מקום שנקרא כלא הוא המקום השפל ביותר עלי אדמות. הוא מנשל את המהות האמיתית של הבן אדם ואת החירות למלא את תפקידו בעולם. בכלא נאספים למקום אחד שפל, האנשים הכי שפלים עם מידות שפלות. כאשר חיים בתוך אוכלוסייה כזאת, זה מסכן את הבן אדם להיסחף לדרגה כזאת. בואו נתבונן מה נדרש מיהודי כדי לא להדבק בזוהמה ובשהייה במקום של כל כך הרבה רוע, רח"ל".

ארמון או כלא?

לפני פורים כתב רובשקין: "אסתר המלכה חיה במקום מאד מפחיד ובודד בין אנשים מאד מפחידים. בשבילה, הארמון של אחשוורוש היה כלא! היה זה מקום מנותק מהעולם שהכירה, היא לא רצתה לבוא לשם – משכו אותה בכוח. בשמחה היתה עוזבת את המקום אבל לא היתה חופשית לעשות כרצונה.

"למקום שנקרא ארמון לא היו גדר תיל גבוהה מסביב אבל עדיין היו הרבה שומרים שעקבו אחרי כל תזוזה שלה. הוא היה מלא ריהוט יקר ואמצעי לוקסוס אבל לא היה יכול למלאות את המקום הריק בלבה ובנשמתה.

"בשביל אסתר המלכה, לחיות בארמון היה כמו להיות אסיר בכלא. הכל היה זר, שונה ודוחה… חיה מנותק מכל מה שהיה יקר לה, מבודדת ממשפחתה וחיים לא מוסריים פגעו בנפש העדינה שלה כל שניה מהיממה.

"עיניה רשפו מהמראות האסורים שהכריחו אותה לראות, אוזניה כאבו מהשפה הוולגרית ומהרכילויות ששמעה כל היום בארמון. החושים שלה נגעלו מהריחות של מאכלי הטריפות שהריחה כל היום, הם גרמו לה לבחילות ולכאבי ראש.

"הפה שתק לרוב מכיוון שלא היה לה עם מי לדבר, עם מי לחלוק. שבתות וימים טובים היו מקור של כאב כשהתגעגעה לסעודת השבת של מרדכי. היא היתה כלואה במקום שנקרא ארמון עם מלך שנקרא אחשוורוש.

"נשמתה נמשכה לטיפת קדושה שלא היתה בכלל בנמצא במקום נטול קדושה. מוחה איים להתפוצץ כשהיא חיה אנוסה בתוך הטומאה והזוהמה מסביבה.

"אני יודע איך זה הורגש כי אני חי באותו מצב במקום שנקרא כלא. בשביל אסתר – הארמון היה כלא!".

 

הביקור המרגש בתא הכלא

רק אחרי חודשים ארוכים של חליפת מכתבים, נוצרה ההזדמנות ור' אלחנן יעקובוביץ הגיע לביקור מיוחד בתא הכלא של ר' שלום מרדכי רובשקין * כעת הוא מגיש תיאור מרתק ומרטיט על המפגש האישי והמרגש

חסיד ואור, כלא וחושך, כששניהם נפגשים מה קורה? במקרה של ר' שלום מרדכי רובשקין נראה לי שאני יודע את התשובה, אבל אחרי שנפגשתי איתו היום אני מקווה להבין איך אפשרי החיבור הזה.

אני מגיע לרחבת הכניסה לכלא, ועושה ברגשות מעורבים את הפנייה שמאלה מהאנושיות והחירות. מה שהתחיל כמכתב לר' שלום רובשקין נהיה לחברות עמוקה. הכתה שלי בדטרויט שולחת לו כל שבוע דבר תורה והוא עונה עם אחד משלו. בכל שבוע מחדש שופך לפנינו את הלב היהודי. בד"כ הוא מסיים עם מסר אישי, כשגלי החיזוק ההדדי חודרים דרך קיר הבטון וגדרי התיל שמסביב לחומות הכלא.

ובכל זאת, מעולם לא נפגשנו. זה יהיה המפגש הראשון שלנו. אז הנה אני מוכן להיכנס לאותם חומות לביקור קצר שהותאם מראש.

איך אמצא אותו? איך אדע מה להגיד?

לא הייתי צריך לדאוג. אני נכנס לחדר המבקרים, ושם הוא יושב בפינה, עם אשתו ובנו. על פניו חיוך מאד לא משתלב אבל ממש אותנטי. אנחנו מתחבקים זמן רב. הרגשות עוברים דרך מדי החאקי הדהויים של הכלא, שכ"כ מנסים להפוך את הבן אדם המיוחד הזה ל'אחד מכולם'. כשאנחנו משחררים אחיזה אני מחבק אותו שוב.

"זה", אני אומר לו, "חיבוק מכלל ישראל". הוא מחייך ואומר לי 'שלום עליכם' לבבי. ובתוך שניות אנו בשיחה עמוקה כשחומות הכלא נמסות לגמרי.

אני מתעניין בסדר היום שלו, ולומד מהר מאד שהבן אדם הזה לא אוהב לדבר על עצמו ומעדיף לדבר על דברי תורה, סיפורים והרבה הומור. בסוף הוא נכנע ומתאר את סדר יומו.

"בשעה 6.30 פותחים דלתות אחרי שנעלו אותן ב-9.00 בלילה שלפני. אני מתעורר בשעה 5.30 כדי להתקלח, ומתפלל שחרית בזמן שכולם עדיין ישנים".

למה מקלחת?

"אני יהודי חסידי", הוא מסביר עם חיוך, "ולפני התפילה טובלים במקווה. מכיוון שאני לא יכול, אני נאלץ להסתפק מקלחת לעת עתה". בהרבה מובנים זהו סוד ההשרדות שלו. "אני אותו יהודי שתמיד הייתי ושום דבר לא השתנה חוץ ממה שמוכרח".

במשך היום, הוא מסביר, כל אחד מקבל תפקיד ולמזלו הוא קיבל את ה"בית תפילה" שבכלא וזה אומר שהוא יכול לשהות שם כשהוא פתוח. ואז השיחה גולשת כמובן לנושא האהוב עליו – תורה! "אני יכול ללמוד שם", הוא מספר לי, "ולפעמים יש לי סדר לימוד עם החברותא שלי – עוד יהודי חרדי שנקלע לבית הכלא ל"ע".

אז מה אתה לומד עכשיו? אני שואל, כאילו היינו שני בחורי ישיבה שמשלימים על החיים אחד של השני. "מנחות", הוא עונה עם קריצת עין. "בדיוק סיימתי מנחות. זה היה 'גישמאק' ביותר".

לפני שאני מעכל מה שעכשיו שמעתי, הוא מוסיף. "אני גם לומד דף היומי. במסגרת הזאת גם יגעתי קשות על יבמות, שתמיד הייתה קשה לי".

אני מניד את ראשי בהבנה אבל בשקט מתפלא. הגישמאק שלו זה זבחים, וה"צרות" – יבמות. לא ממש מצוי אצל אסירים רגילים. אבל כנראה שהוא לא בן אדם רגיל.

האם יש לך שימוש תדיר באי-מייל? אני שואל, כשאני מתפלא איך הוא מספיק לשלוח לנו מכתבים ארוכים כל שבוע. "לא", הוא עונה, "ישנם 6 מחשבים ל-150 איש, ואני חייב להספיק בזמנים הלא לחוצים. אני כותב 5 דברי תורה כל שבוע וזה תמיד אתגר להספיק את כולם".

מאוחר יותר אשתו תספר לי: "שלום מרדכי הוא היחיד בכלא שאין לו מספיק זמן. הסדר יום שלו מלא עם הכנת האי-מיילים של דברי התורה ולמידת הסדרים".

"הסכך עף לנו"

אנחנו גולשים לשיחה על סוכות, הזמן בו ביקרתי אצלו, והוא מספר לי שבחג – חלק מהסכך של הסוכה הקטנה שהציבו להם עף מהרוח והם לא ידעו אם מותר להחזיר את או לא. לא היה את מי לשאול, "אז למדנו את ההלכה!"

חומות הכלא הן בלתי חדירות, אבל לר'  שלום מרדכי ה'שולחן ערוך' לא פחות. "נו", הוא מאיץ בי, "אפעס א ווארט אויף שמחת בית השואיבה". איני יודע אם הוא מתכנן לערוך שמחת בית השואבה בכלא או שהוא מתגעגע להחיות את השנים שעברו, אבל אני מסכים וווארט אחד גולש לעוד אחד ועוד אחד עד שיש לנו מספיק דברי תורה לכמה שמחת בית השואבה…

ואז מתוך נהר הגולש של דברי חיזוק שזורם בלי הפסקה מתוך הלב של ר' שלום מרדכי, הוא אומר משהו שמדהים אותי.  "ב"ה, בשבילי אין לי בעיה להשאר בשמחה אפילו שאני תקוע בכלא, אבל יש פה אחרים שעצבות זו הבעיה העיקרית ואני משתדל לעודד אותם".

והוא ממשיך. "כל היום אני חוזר על המילים "חיבה יתירה" שוב ושוב בראשי ואני מזכיר לעצמי כמה ה' אוהב אותי ואז השמחה אופפת אותי".

פתאום מפסיקים אותנו, מכיוון שר' שלום מרדכי תכנן כמה תצלומים משותפים ועכשיו תורנו. מותר לו שני תצלומים. אנחנו נעמדים ע"י הקיר. הצלם שאינו אלא עוד אסיר מכוון את המצלמה – אנחנו שמים ידיים אחד על השני ומחייכים ואז…

לא אני חושב, אני בטח הוזה.

ר' שלום מרדכי תופס את ידי ומתחיל לרקוד בשקט אבל עם עוצמה, והוא שר "כי בשמחה תצאון ובשלום תובלון, ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה וכל עצי השדה ימחאו כף!".

אנחנו חוזרים לשבת ואני שואל אותו על כמות הספרים שמותרת לו להחזיק, ואז איכשהו מדברים על ספר מאד פופולרי בכלא. הספר של הפסיכיאטר היהודי הנודע ויקטור פרנקל: "האדם מחפש משמעות". הכותב מספר שם שהרבי מליואבוויטש שלח לו מסר באמצע לסיים אותו מהר. הכותב ממש התקרב לאמת, מתלונן ר' שלום מרדכי, ואז כשהוא כמעט הבין מה המשמעות לחיים – הוא לא הצליח להסביר אותה.

אני מסכים איתו ומספר לו שר' אברהם אבא פרידמן האגדי מדטרויט כל כך הוטרד מזה, עד שעלה על מטוס כדי לדבר עם פרנקל ולהראות לו את האמת שבתורה.

יכול להיות שפרנקל פספס את זה – אני חושב לעצמי, אבל רובשקין בוודאי שלא והוא כותב את הפרק האחרון בספר האמונה האישי שלו בזמן שאנחנו מדברים.

חיבה יתירה, חיבה יתירה.

אסיר עם כיפה נכנס לחדר. הוא לא נראה כמו חרדי טיפוסי. יש לי תחושה שיש פה סיפור, ואני מסתכל על ר' שלום מרדכי.

"הבן אדם הזה", הוא לוחש לי, "היה יהודי עשיר וחילוני לגמרי. הוא נמצא פה כבר כמה שנים אבל רק לאחרונה התחיל לשמור מצוות וכשרות".

"אז מי קירב אותו?", אני שואל, כשאני מתאר לעצמי שהיה זה רב בית הכלא.

ניצוץ מאיר את עיני ידידי. "היה זה שלום מרדכי רובשקין", הוא אומר וקולו מאושר. "מילאתי את תפקידי כאן ועכשיו אני יכול לעזוב"… הוא מסיים עם חיוך.

***

זמננו תם, והדקות האחרונות של הביקור מלא ההשראה עומדות להסתיים. אנחנו שוב מתחבקים כשאף אחד מאתנו אינו מסוגל להיפרד.

אל תדאג", אני אומר בטיפשות מה, "אני עוד אחזור אליך לכאן".

"לחזור?!?", הוא אומר בתדהמה, "אבל הרי כבר לא אהיה כאן!"

"בוודאי שלא", אני מתקן במהירות כשבו זמנית אני מתבייש בפליטת הפה שלי ובאמונה שלו. "אנחנו נחזור להיות ביחד, רק שנצטרך להחליט האם להביא את הכתה אליך לסעודת גאולה או להביא אותך לדטרויט"…

הוא מחייך ומנפנף לשלום. הביקור נגמר.

השארת תגובה