חיים שהיו סוערים ומלאי אירועים

הרב-אריה-שטרן
הרב-אריה-שטרן
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

הפרשיות שאנו קוראים עכשיו בתורה עוסקות בפרשת חייו של יעקב אבינו ובניו, חיים שהיו סוערים ומלאי אירועים שלכמה מהם יש כותרת משותפת שהיא אקטואלית עד עצם היום הזה.

הכוונה היא למפגשים ולמערכות היחסים המורכבים עם לבן, עם עשו ועם אנשי שכם. מכל מפגש יש מה ללמוד, ועל כולם יש לומר את הכלל הידוע שמעשי אבות סימן לבנים.

הקשר עם לבן הוא הפשוט מכולם. הוא היה אבי רחל לאה, ויעקב שהה אצלו כעשרים שנה ועשה גם לביתו. בסופו של דבר נפרד ממנו על רקע של עוינות, המוכרת לנו גם היום, שהיא מכוונת כנגד הצלחה כלכלית, שזו אחת הסיבות לשנאת היהודים בחוץ לארץ.

במצב כזה אין לנו מה לחפש יותר בגלות והפתרון הוא לעלות לארץ כמו שאמר ה' ליעקב: "קום צא מן הארץ הזאת ושוב אל ארץ מולדתך". וכך הוא עושה, בסופו של דבר כורת ברית עם לבן: "עד הגל הזה ועדה המצבה, אם אני לא אעבור אליך את הגל הזה ואם אתה לא תעבור אלי וגו'".

שני המפגשים האחרים יותר מסובכים בהיותם מלווים במחלוקות מהותיות, האחת עם עשו שביסודה היא מחלוקת על עצם הבחירה ועל הירושה של ברכת אברהם ויצחק. זו מחלוקת גם על הדרך, בין עשו שהיה איש יודע ציד איש שדה ליעקב שהיה איש תם יושב אהלים. את השניה, עם אנשי שכם ניתן להגדיר כמחלוקת על הארץ וצביונה עד היום הזה.

בעיון ובהתבוננות הננו מוצאים שאין התורה עושה הנחה ליעקב, והוא נתבע לשמור על הקשר העדין הנחוץ למערכות יחסים שכאלה.

דרישה זו מגיעה לשיאה, בביקורת של חז"ל על יעקב שהסתיר את דינה מעשו ואמרו שנענש על כך בפרשת שכם.

זוהי תביעה מיוחדת במינה להבחין בין טוב לרע, לקבוע את היחס הראוי לרשעים, ולדעת את הנזק שבהרחקה שמביאה לניכור ולתוצאות שליליות מול ערך ההקרבה שעשוי להביא לתיקון עולם.

במפגש השלישי מתנהל ויכוח בין יעקב לשמעון ולוי בניו, ומעניין לשון המדרש, שיעקב אומר: "צלולה הייתה החבית ועכרתם אותה, מסורת היא בידי הכנעני שהם עתידים ליפול בידי, אלא שאמר הקב"ה עד אשר תפרה ונחלת את הארץ בששים ריבוא", אבל הם חולקים עליו ואומרים: "עכורה הייתה החבית וציללנו אותה, ויאמרו הכזונה יעשה את אחותנו", והמדרש מסיים: מי גרם – ותצא דינה".

המסקנה היא שהיכולת שלנו לעשות הכל כראוי תלויה בטוהר מעשינו שככל שנשמור על קדושת המחנה פנימה כך נוכל למלא את ייעודינו, גם כלפי הסובבים אותנו. ולהפך כשיש קלקול במעשים, התוצאה היא שאנו נמסרים בידי הגויים פיזית ורוחנית, ואז נוצר הצורך לחדד את היחסים ולהסתגר.

במידה ידועה הנושא הזה תופש מקום מרכזי בחג החנוכה הממשמש ובא. שכן היוונים לא הסתפקו בשליטה המדינית אלא בקשו להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך.

המחלוקת שהתגלתה הייתה על השאלה עד כמה אנו מצליחים לשמור על הגבול בין הקודש לחול, בין תורת ישראל לתרבות יון.

ההלכה היא שמלכתחילה צריכים להדליק את הנר בחוץ כדי להאיר באור של קדושת ישראל על כל מה שבחוץ. אולם "בשעת הסכנה", כאשר יש סכנה לטשטוש הגבולות ויש קלקול במעשים ובמידות, צריך להתסגר ולאגור שוב כוח מבפנים.

כאמור דברים אלה מאוד עדינים, ועלינו להתאזר בגבורה ובחכמת התורה כדי לדעת איך ומתי לקיים את היחסים הטובים עם השכנים ועם אלה שאינם שומרי ברית.

השארת תגובה