שאלוט: החזירה אותי לטעמי הילדות

במנות שמוגשות במסעדת שאלוט, אפשר למצוא את המטבחים היהודיים מהרי הקווקז וגיאורגיה ועד לתבשילים הרוסיים המסורתיים • השף והמסעדן מישה אמאייב, בעל ידי זהב וניסיון של הפעלת מסעדות כשרות ברחבי רוסיה, משרה את האופי החם והאדיב שלו בכל רחבי המסעדה • שאלוט מציעה מטבח יהודי קווקזי ים תיכוני כשר למהדרין, עם מבחר מנות בצקים בעבודת יד, נתחי בשרים מובחרים בגריל ובצלייה ומאכלי דגים

שאלוט
שאלוט
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

בשנות הילדות גרתי בשכונה שקטנה בעיירת פיתוח דרומית, עם עולים מבוכרה וגרוזיה (יותר נכון, גיאורגיה). כבר בתור ילדים, התרגלנו לזהות את ההבדלים בין הגרוזינים לבוכרים, או כמו שהשכנה המבוגרת שבעצמה היתה עולה חדשה מרוסיה קראה להם: "אזייאתים".

למה אני מספר את זה? כי בסוף השבוע, הצלחתי לחזור לאותה פיסת ילדות נוסטלגית, תמימה, מרתקת, פשוטה מצד אחד וכל כך מורכבת מצד שני. המפגש המפתיע, התרחש במיקום עוד יותר מפתיע: ליבה ההייטקיסטי של תל אביב, רמת החייל. ההפתעה האמיתית היא, לגלות מסעדה כשרה למהדרין במיקום הזה, אבל לא אקדים את המאוחר.

השלט המואר של מסעדת שאלוט, יכול להטעות. כשעברתי ברחוב בפעם הראשונה, הייתי בטוח שמדובר בעוד מסעדה עם שם שנשמע קולינרי ומעודכן, עם יומרות להגיש אוכל גורמה או מנות שף, כשבסוף אתה מקבל עוד מאותו דבר כמו שמגישים בהרבה מקומות אחרים.

אבל כבר בכניסה הבנתי שזאת לא עוד מסעדה רגילה בנוף המסעדות המוכרות לחובבי קולינריה בכשרות מהודרת. בחלל גדול ומואר בגופי תאורה בעיצוב אירופאי כבד, עם לבנים אדומות על הקירות, ריהוט אלגנטי והדבר הכי חשוב, מרווח ופרטיות בין השולחנות. נוסף לעיצוב, גם השירות במקום הוא אירופאי קלאסי, אדיב, חייכני ומוקפד מאוד אבל לא מעיק.

בשרים על הגריל

לפתיחה לקחתי לוביו גרוזיני ואסאדו קר שמגיע עם חמוצים קריספיים נהדרים. הלוביו, הוא תבשיל שעועית חם, שהגיע בתוך סיר מיניאטורי. בצורה סימלית ומושלמת, כשטעמתי את הביס הראשון החל לרדת גשם בחוץ וזאת היתה סיטואציה חורפית מדהימה. החום של המנה הגרוזינית, נתן לי את האומץ לטעום אסאדו קר, וזה נתן לי את ההבנה שיש כאן מישהו עם יד מאוד מקצועית שיודע מה הוא עושה.

את אותה הבנה, פגשתי גם במנות הבצקים שכללו צ'ודו, שזה מין בצק פריך אפוי שממולא בירק או בשר. הצ'ודו הוגש בצורת עיגול, והמלצר פרס את המנה לרבעים. לצד שני סוגי הצ'ודו קיבלנו גם את ה"בילאשי", שהיו בעצם שני כיסוני בצק דקיקים עגולים, מקופלים פנימה. בניגוד לצ'ודו, הבילאשי טוגן לשחימות פריכה.

כמו בקציצה המיוחדת, נפגשתי עם הטכניקה של הבישול המסורתי, גם במנה העיקרית שהיתה קציצת פז’רסקי. זאת קציצה מעוף טחון ממולא בפטריות. הקריספיות החיצונית של הקציצה לא הכינה אותי למה שקרה כשחתכתי אותה. במקור הרוסי שלה, מכינים את הקציצה עם גוש חמאה שנמס במהלך הטיגון הקצר, והחמאה ניגרת החוצה כשחתוכים את הקציצה. כאן מצאו תחליף כשר, והפלא הקולינרי הזה ממחיש את האופי הכל כך ברור של המסעדה הזאת. את האופי נותן השף מישה אמאייב שהחזון שלו הוא להביא את כל האוכל המסורתי של הצומת הקולינרית של רוסיה, גיאורגיה ואוזבקיסטן, ולהנגיש אותו בכשרות מהודרת.

אפשר להמשיך לספר גם על מנות הגריל הנהדרות, ועל העוגות המסורתיות שהגיעו בתור קינוחים, אבל קצרה היריעה מלהכיל. לסיכומו של בילוי, החיבור בין המטבחים האלה עובד מצויין, ומרגיש שהגבולות המשותפים נועדו על מנת ליצור את האיחוד בין המנות של מסעדת שאלוט.

  • הברזל 3, רמת החייל תל אביב.
  • כשרות: מהדרין רבנות תל אביב, משגיח צמוד במקום
צ'ודו ירק
השארת תגובה