"אם המאכל טעים וערב לחיך – אל תאכל"

צוריאל קריספל
צוריאל קריספל

ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי והביאה לי ואכלה בעבור תברכך נפשי (כז, ד) כאשר בא יצחק אבינו לברך את יצחק, הוא מקדים ומבקש ממנו להביא לו מטעמים, ורק אז "תברכך נפשי", יעקב אבינו גם הוא הביא מטעמים ליצחק ואף הוסיף על כך קרבן פסח, וכן יין, כמו שנאמר, "ויבא לו יין וישת", יין מגן עדן, ותמורת זה ברכו אביו יצחק.

וכבר עמדו המפרשים על השאלה מה עניין המטעמים לברכות, לשם מה נצרך יצחק אבינו למטעמים בכדי לתת ברכה?

מסביר הגרש"ד פינקוס זצ"ל בספרו על התורה "תפארת שמשון", שעניין האכילה הוא יניקת חיים מאת הקב"ה, ברגע שאדם אוכל הוא מקבל חיים מאת השי"ת דרך המאכל.

כשיהודי לומד תורה, כמובן שהוא מקבל חיי נצח, אך הוא איננו מרגיש זאת, אבל כשיהודי נוטל פרוסת לחם ואוכלה לתיאבון, ובפרט אם הוא עושה זאת לאחר כמה שעות שלא בא דבר מאכל לפיו – מיד הוא חש שמן השמים נסכו בו כעת כוחות חדשים, מי נתן לו את הכוחות הללו? "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" (דברים ח, ג), זוהי נתינה ישירה מהבורא יתברך [ישנו מצב נוסף קרוב לזה, והוא כשהולכים לישון עייפים ובבוקר קמים עם נשמה מחודשת, אך באוכל מרגישים זאת הרבה יותר].

בשעה שאוכלים ונהנים מהאוכל, עלינו לדעת שהתענוג מגיע מהקב"ה, אשר ממש מחיה אותנו באכילה זו.

זהו שאמר יצחק אבינו ליעקב, ברצוני לברך אותך, וכדי להעניק ברכה עלי לחוש קירבה להשי"ת, הדרך הטובה ביותר לקבל קשר עם הקב"ה בפועל היא ע"י האכילה, שבה הוא נותן לנו חיות.

לא להחמיץ את השעה!

ישנם בעולם הרבה מצבים בהם היצה"ר כביכול "גונב" מאתנו מעשים והרגשות קודש, האכילה היא אחת הדוגמאות הטובות ביותר לכך.

אדם אוכל, נהנה, באותו מאכל הקב"ה נותן לו הנאה, חיות, מגיע היצה"ר, וכביכול גונב את הקירבה הזו, ואותה פעולה יפה של אכילה הופכת לפעולה של תאווה, של שפלות, ללא שום תוכן, שוכחים את ה' וחושבים רק על המאכל הערב לחיך.

אך באמת, זן הדרך הטובה ביותר לקבל ברכה, כשהקב"ה נותן לאדם אוכל, הוא פותח לפניו שערי ברכה, והדרך לקבל את אותה ברכה היא לברך, לעצור ולחשוב רגע, מדוע נתן לי הקב"ה את ההנאה הזו? כדי שאברך! "ברוך אתה ה'" – בריכה, שערי שמים נפתחו, "אלוקינו" – האלוקים שלי, שהוא "מלך העולם" והוא "בורא מיני מזונות", או אז, כשאוכלים את המאכל הטעים מרגישים כיצד השי"ת הוא זה שנתן לנו אותו, זו יכולה להיות פעולה של גדלות.

מה שקורה הוא, שאנו לוקחים את ההזדמנויות היפות ביותר, ומשתמשים בהן עבור הפעולות השפלות והריקניות ביותר, כמה חבל!

בכלל, ענין האכילה הוא אחת מה"פינות" בעבודת ה' המוזנחת אצלנו ביותר, אין לנו שום מושג ותפיסה בקדושה אשר אכילת הקדשים החדירה בנו בזמן שבית המקדש היה קיים – ובמהרה בימינו נזכה לזה שוב.

רגע של אחיזה בחיים

ידוע הכלל, "כל המקודש מחברו – חרב מחברו"

כלל זה נוגע גם לכח האכילה שהוא מאוד מקודש וממילא גם מאוד חרב! עלינו לדעת שאין דבר יותר מסוכן עבור האדם מאשר היותו דבוק לעצמו, להנאות העולם הזה שלו, מצד שני עלינו לדעת שאחד מהרגעים בהם האדם דבוק בהשם יתברך הוא בשעת האכילה!

על דברי הברייתא "וקדושה מביאה לידי רוח הקודש ורוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים" (ע"ז כ ע"ב) כתב המסילת ישרים (סוף פכ"ו), שע"י שהאדם נדבק בקדושתו יתברך הוא מגיע לדרגה שנמסר בידו מפתח של תחיית המתים, ואח"כ "יוכל למשוך ממנו יתברך אפילו משך החיים עצמם – שהוא מה שמתייחס לו בפרט יותר מן הכל".

בדברים אלו מונח יסוד גדול שיובן בפשטות עפ"י הדוגמא הבאה, טבע העולם הוא, שכאשר אדם מפחד שמחר יחסר לו לחם, הוא קונה היום שני לחמים, אפשר לאחסן לחם למחר, גם מים ניתן לשמור ואפילו חמצן אפשר לאחסן לעתיד.

אך ישנו דבר אחד אותו לא ניתן לאחסן – אלו החיים עצמם, האם קיים מיכל בו ניתן לאחסן חיים? חיים מקבלים כל רגע מהקב"ה הנקרא "אלוקים חיים", אין שום אמצעי לאחוז בחיים עצמם, אחיזה בחיים היא אחיזה בקב"ה.

מהו הזמן בו חש האדם שהוא מקבל את חייו מהקב"ה? יש מצב אחד בו אדם מרגיש בצורה טבעית ממש כיצד הקב"ה קשור אליו, בשעת האכילה, אדם מרגיש שהוא חלש והאוכל מחייה אותו, פתאום הוא קיבל חיים, ממי? מהקב"ה, דרך מה הוא קיבל חיים? דרך פרוסת הלחם, וזו האמת, אכילה היא רגע של דביקות שאין כמוהו.

אך כמו בהרבה שטחים אחרים, כך גם בנושא האכילה קיימים שני קצוות, אדם יכול לאכול פרוסת לחם ואצלו יהיה זה "מעשה בהמה", הוא רעב והוא חוטף את אותה פרוסת הלחם ואוכל, הלחם טעים בפיו, ממש מעשה בהמה, אך אדם יכול לקחת את אותה פרוסת לחם ולהתענג על ה'! הוא מקבל חיות מאותה פרוסת הלחם והוא מגיע דרכה לדביקות.

פרוסת לחם יכולה להיות "ענג" אך עלולה להיהפך ל"לנגע", אותה פרוסה יכולה לגרום לאדם להיות דבוק לשכינה, או חלילה להיפך להיות דבוק ל"מעשה בהמה".

איך גורמים שהענג לא יהפך לנגע?

בירור המאכלים

מהי בעצם פעולת האכילה? לכל מצוה ומצוה יש את הגוון שלה, הגדרת האכילה אצל הקדמונים היא, "בירורים", נבין זאת בעזרת משל לאדם שנכנס לחנות ושואל על מחירו של בקבוק שתיה חריפה, עונה לו המוכר שהמחיר הוא מאה שקל, אך כעת אין לו את המשקה המבוקש והוא מוכן לתת לו תחליף שהוא לא פחות טוב ובמחיר מוזל, המוכר מושיט לו שני ק"ג חיטה ואומר לו, מחיטה זו מייצרים אלכוהול וזה יעלה לך עשרה שקלים במקום מאה שקלים…מסביר לו הקונה שעבור הפקת האלכוהול מהחיטה הוא היה מוכן לשלם מאה שקלים, אך כלפיו אין כל ערך לאלכוהול שלא הופק עדיין מהחיטה.

גם פרוסת לחם הראויה כבר לאכילה עדיין עוברת כמה וכמה בירורים, בתחילה היא נטחנת בשיניים, אח"כ עוברת פרוסת הלחם למערכת העיכול, שם היא נטחנת ונטחנת ומתבררת, בהמשך מסלק הגוף את החלקים הגסים שבה, החלק העדין נכנס לעצמות, היותר עדין נכנס למערכת הדם, החלק היותר עדין נכנס ללב, והחלק העדין ביותר נכנס למח, כך עוברת הפרוסה בירור אחר בירור, כל חלק מבורר מגיע ליעדו.

אך יש במאכל עוד חלק, והוא, מאמר ה' הקיים בכל דבר בעולם, נאמר בפסוק (תהלים קיט, פט) "לעולם ה' דברך ניצב בשמים", ופירוש הדבר שכל מאמר אותו אמר הקב"ה בעת בריאת העולם ממשיך ומקיים את הדבר שנאמר עליו לעולם ועד, הקב"ה אמר (בראשית א, ו) "יהי רקיע", ועד היום מאמר זה ממשיך ומקיים את הרקיע.

לאן הולך חלק זה של המאכל? את מאמר ה' מחזירים לקב"ה ע"י הברכה שמברכים על המאכל, גם פעולה זו היא פעולה של בירור, אנו מבררים באמצעות הברכה לאן ילך חלקו הרוחני של המאכל.

לעצור ולהתבונן

איננו עוסקים כעת במדרגת ה"פרישות", אך על האדם לברר בכח מחשבתו מה הוא הולך לעשות, עליו להקדיש קצת מחשבה, קצת חכמה, "למה אני אוכל"? אם הוא ניגש לאכול וחושב רק "אני רעב"…הרי בכך הוא בירר שהוא עומד לעשות "מעשה בהמה", ואף אם הוא האוכל כשר למהדרין, אך מחשבותיו עסוקות רק בהשקטת צמאונו ובטעם והנאת המשקה, הרי הוא עדיין עסוק ב"מעשה בהמה".

אך אם אדם עוצר את עצמו לרגע ואומר, "ברוך המקום שברא זאת! ריבונו של עולם אם אני לא אשתה, אוכל למות ח"ו, רבש"ע המשקה הוא גם טעים, גם קר ואפילו מוגז…ואת כל זה נתת לי כדי שיהיה לי תענוג, למה זה מגיע לי? וכי דקדקתי היום במצוות? וכי למדתי היום כ"כ בהתמדה? הרי זה חסד ה'"! וכך מתוך מחשבות של הודאה לקב"ה, מתוך הרגשה של "להתענג על ה'?, מברך היהודי "ברוך אתה ה' שהכל נהיה בדברו", רגע זה רגע של דביקות אשר יכול להביא את האדם לפסגת הקדושה, האדם הפך את הנגע לענג – להתענג על ה'!

מהי "ברכה" שאנו מברכים על המזון? ברכה מלשון בריכה, כאשר אדם מברך "ברוך אתה", הרי הוא פותח בריכה של שפע מן השמים! (עי' נפש החיים שער ב פ"ב).

הבעיה שלנו היא שאין לנו זמן, ניתן לראות בימינו אדם רעב האוכל מרק חם והגרון שלו ממש נכווה, האכילה אצלו היא בגדר של פיקוח נפש…אדם מוכן לקפוץ לתוך האש כדי לאכול.

אין לנו זמן לעצור ולהתבונן, אין לנו זמן לברך מילה במילה, אנו בולעים את המילים, אומרים במהירות את הברכות ומושיטים את האוכל ישר לפה, ואחר כך שואלים "למה אני לומד ולא מבין, למה אני לומד ושוכח? למה אני לא זוכה לכוין בתפילה, למה אני כועס ולמה החברותא עזב אותי, למה יש מחלות"? כי החיים שלנו הם לא חיים עם ה' יתברך, אלא חיים של מאכל בהמה.

"משוך ידך ממנו"

אמרו חז"ל (גיטין ע ע"א), "סעודתך שהנאתך ממה, משוך ידך הימנה", ובפשטות רגילים אנו לפרש זאת כך, אם המאכל טעים וערב לחיך – אל תאכל אותו.

אך גדולי בעלי העבודה פירשו את המאמר אחרת, "משוך ידך ממנו", עצור לרגע, אחר כך תאכל, אל תחטוף, כמה זמן יש לעצור? אולי זה ביחס למידת הטעם של המאכל והתאווה לאכלו… אך על כל פנים יש לעצור כדי לברך במתינות מילה במילה, לחשוב קצת, ואז אפשר לאכול.

כך מבורר המאכל והופך מנגע לענג, משאול לגן עדן, ושולחננו יכול לשמש כמזבח והמאכלים כאכילת קדשים.

ולוואי ונזכה ליישם דברים נפלאים ונשגבים אלו קודם אכילתנו לפחות פעם ביום, לעצור, לחשוב, ולהודות למי שאמר והיה העולם, ולמשוך על עצמנו ועל בני ביתנו ברכה וחיים עד העולם, אכי"ר

בברכת חודש טוב ומבורך

צוריאל

השארת תגובה