אנו צריכים להתאזר בסבלנות, להתפלל, להאמין ולבטוח בה'

הרב-אריה-שטרן
הרב-אריה-שטרן
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

בשבתות אלה הננו עוברים לפרשיות התורה שעוסקות בפרשת חייו של יצחק, ובאמת זהו מעבר משמעותי מן ההתעסקות בדמותו של אברהם אבי האומה שהיה רב פעלים מוביל ומנהיג, להתעסקות בדמותו של יצחק בנו, שכמעט ולא נזכר דבר על מעשים שעשה, אלא רק על מה שנעשה עימו.

כך בתחילה בפרשת וירא, אנו קוראים על יצחק שהוא הראשון שנימול לשמונה ימים ושנעקד על גבי המזבח.

לאחריה בפרשת חיי שרה מסופר על באריכות על השידוך עם רבקה, כשלא יצחק הוא שדואג לעצמו אלא אברהם אביו שולח למטרה זו את אליעזר.

ושוב אחר כך בפרשת תולדות בפרשת הברכות ליעקב ועשו, שלא יצחק הוא שנותן את הברכה לפי דעתו, אלא רבקה היא שמסובבת את הדברים ויצחק שכהו עיניו מסכים עימה בדיעבד.

אף על פי כן יצחק הוא עמוד התווך של האבות ולא בכדי נאמר עליו: "ויאמר אלקים אבל שרה אשתך יולדת לך בן וקראת את שמו יצחק והקימותי את בריתי אתו לברית עולם לזרעו אחריו".

על יחודו של יצחק אבינו נלמד מדברי חז"ל במסכת שבת (דף פט, ב), שם הגמרא מדברת על מה שעתיד לבוא, ברגע של אמת, כשביקש ה' לגאול את העם שהוא מלא בחטא ועוון.

בהקשר לזה הגמרא מתארת את המשא ומתן שמתנהל כביכול עם האבות והנה מתברר שלא אברהם ולא יעקב מוצאים את מילת הזכות על הבנים, ודווקא יצחק הוא שמצליח לעורר רחמים עד שיכול לומר: "אם אתה סובל את כולם מוטב ואם לאו פלגא עלי ופלגא עליך ואם תמצא לומר כולם עלי הא קריבית נפשי קמך וכו'". ומכוונים הדברים כמובן להתנהגותו בזמן העקידה.

הדברים המופלאים האלה מלמדים את הערך הגדול של יצחק, שדרך תולדות חייו רואים את מעשי ה' יותר ממה שרואים אותם אצל מי שהוא פעיל אקטיבי.

אף אנו צריכים לקבל את המידה הזו ולהתאזר בסבלנות, להתפלל, להאמין ולבטוח בה' ולקוות שיתקיים בנו מה שנאמר אצל יצחק, ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה'". כלומר שבודאי צריך לעשות ככל האפשר, אבל צריך לדעת שהמעשה מתקיים בזכות ברכת ה'.

והברכה עצמה אף היא מתגלגלת לפי רצון ה' כפי שאירע ליצחק שביקש לברך את עשו ומצא עצמו מברך את יעקב עד שלבסוף אף הוא מסכים, כמו שכתוב שאמר ליעקב: "ואל שדי יברך אותך וירבך והיית לקהל עמים, ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך וגו'".

ומי מביא לכך, רבקה, עליה אמרו בסוף הפרשה: "ויביאה האהלה שרה אמו", ודרשו חז"ל שכיון שבאה, חזרו כל הסימנים של הבית שהיו אצל שרה: נר דלוק מערב שבת לערב שבת, ברכה מצויה בעיסה וענן קשור על האהל. וכל אלה מלמדים ומעידים על צדקותה ועל הבית שבנתה, שזה היסוד לכל.

כל אלה מסמלים את הבית היהודי במיטבו שזוכה להשראת שכינה, והיא רבקה מנהיגת הבית ומושכת בחוטים מתוכו.

ותוך כדי כך מתברר שאינה מסכימה עם דרכו החינוכית של יצחק אישה, וזו מחלוקת לשם שמים שאף אנו מכירים אותה עד עצם היום הזה.

השאלה היא כמובן עד כמה צריך להיות קשור לבית ומסגרתו, ומהו היחס הנכון אל מי שחושב שיכול לשמור על עצמו במנותק מן הבית כמו עשיו שהיה איש יודע ציד איש שדה. התורה אינה משאירה את השאלה במצב של צריך עיון, וההלכה נקבעה כרבקה כאשר לבסוף אף יצחק מקבל את דעתה ומברך את יעקב בברכת אברהם כמו שנאמר "לרשתך את ארץ מגוריך אשר נתן אלוקים לאברהם".

השארת תגובה