הנזיר שהתארח אצל הרב, מצא מרגוע לנפשו

הרב-אריה-שטרן
הרב-אריה-שטרן
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

בכמה מקומות, במדרש, בגמרא, ובמסכת אבות דרבי נתן אנו מוצאים שחז"ל עושים השוואה בין איוב לאברהם. מתוך דבריהם עולה שבוודאי אין ערעור על מידת צדקותו הגדולה של איוב ומעשיו הטובים, ואף על פי כן מובא שם (אדר"נ, ז, א) שאמרו לו מן השמים שלא הגיע אף לחצי שיעור ממידותיו של אאע"ה.

אצל איוב אנו קוראים על הניסיונות שנתנסה ועל הייסורים שידע לקבלם כראוי עד שאמר (איוב יט, כ"ו): "ומבשרי אחזה אלוקי", הרי שהאמין בגדלות שהכל בא אליו מאת האלוקים וזו כמובן דרגה גבוהה ביותר כשיודע אדם, מבין ומאמין שכל מה שעובר עליו אינו בדרך המקרה אלא בדרך של השגחה ישירה מאת האלוקים המנסה את האיש הצדיק.

עם זאת כאמור באים חז"ל ואומרים שמידתו של אברהם הייתה עוד יותר גדולה, ומפרטים בעיקר את מידת הצטיינותו המיוחדת בגמילות חסדים שלא הסתפק רק בסיוע לכל מי שהזדמן אצלו וראה שצריך לעזרה, אלא היה הולך ומחפש בעצמו את המסכנים והאומללים, מביאם לביתו ונותן להם את כל צרכיהם והרבה מעבר לזה.

על רקע זה יש להבין את הרעיון המונח בדברי המדרש בפרשת השבוע שמביאים את הפסוק הנ"ל (מבשרי אחזה וגו') שנאמר על ידי איוב גם כאילו נאמר על אברהם, ואע"פ שהם אותם המילים, בכל זאת יש להם משמעות שונה, שכן בעוד אצל איוב הפסוק הזה מתאר את הייסורים שבאו עליו הרי אצל אברהם הפסוק הזה בא לתאר את אשר עובר עליו לאחר קיום מצות המילה.

בדרך זו נמצא שכאשר אדם מזדהה לגמרי עם קיום המצוות והן שנותנות את התוכן והצורה של כל חייו מוצא היא גם את הגילוי האלוקי מתוך עצמו אף בלי ייסורים.

כך מתפרשים הדברים הנאמרים בתחילת הפרשה כשבמקביל לקיום מצוות המילה עוסק אברהם בגמילות חסדים עם האורחים ועם כל באי עולם כמו אלו אשר בסדום, אולם בסוף הפרשה מגיע אברהם לשיא בעבודת ה' כאשר אומר "הנני" למצות העקידה. אף כאן כמעט והגיע לדרגה של מסירות נפש ממש, ואולם ברגע האחרון פוטרים אותו מן המעשה אבל נחשב כאילו עשאו. אולי ניתן להבין שמוטב שימשיכו הוא ובנו במעשים הטובים ולא יצטרכו להוכיח את צדקותם דווקא על ידי ייסורים קשים כמו איוב, ובלשון אחרת, גדול קידוש השם בחיים מקידוש השם שבמיתת צדיקים.

על חשיבותה המיוחדת של פרשת העקידה ומשמעותה לדורות, ניתן ללמוד מדבריו הנשגבים של מרן הרב קוק זצ"ל כפי שהם מובאים בסידור "עולת ראיה". והדברים היו מבוטאים על ידו בכל יום לפני תפילת שחרית בהתלהבות עצומה עד שהיה נראה שהגיע בעצמו לדרגה של אבי האומה בזמן העקידה.

את זאת היטיב לתאר הרב הנזיר זצ"ל במבוא שלו לספר "אורות הקודש" כאשר התארח אצל הרב וביקש ללמוד ממנו אמונות ודעות, הוא מספר שבתחילה לא מצא בשיחה עמו מרגוע לנפשו, אבל בבוקר בעת אשר שכב בחדרו ושמע את הרב בחדר הסמוך כשהוא אומר את פרשת העקידה בשיר וניגון עליון, ומוסיף ואומר "זכור לנו אהבת קדומים וכו'", נהפך והיה לאיש אחר עד שיכול היה לחוש שמצא לו את הרב ממנו ילמד תורה ואמונה.

זוהי אם כן הדרך, לדעת לשלב את דברי התורה הספוגים במחשבה עמוקה בנגלה ובנסתר ביחד עם רגש עליון כשהכל מכוון לעבודת ה' באמת, ביחד עם עזרה לזולת על פי דרכו של אבי האומה אברהם אבינו עליו שלום, ומעשי אבות סימן לבנים.

השארת תגובה