"שתדעי, אמא, שכן היית אמא טובה. חשבת שלא הערכנו אותך אבל כן…"

בית-חולים
בית-חולים

אשה אחת שמתקשה לשדך את בתה, הגיעה אלי. בין הדברים שעלו היא סיפרה שבעבר כשאמא שלה היתה חולה מאד, היא טפלה בה במסירות. המצב הלך והתדרדר עד שהגיע היום האחרון הקשה מכל. שעה לפני הפטירה, אמא עוד היתה בהכרה מלאה והן שוחחו ביניהן שיחה מעין זו;

אמא: בתי היקרה, אני אוהבת אותך. אין לי שום טענות אליך. כל מה שהתלוננתי תמיד כבר לא משנה עכשו ויותר אל תשימי לב לזה. היית תמיד בת טובה.

לפי הסיפור אמא היתה אשה טובה ומעניקה, אך בעבר, היא היתה טוענת מדי פעם שהילדים לא נותנים לה את הערך הנכון שמגיע לה לפי ההשקעה שהיא משקיעה בהם. היא משקיעה והם אף פעם לא מעריכים. האם חוסר ההערכה שלהם היה סימן בשבילה שהיא לא אמא כל כך טובה? האם המשוב שהיא קבלה מהם מטיל מבחינתה ספק באימהות שלה?

הבת לעומתה טוענת שזה לא שהם לא העריכו, אלא שבאמת בעבר בזמנים שהיא, הבת, היתה זקוקה לתמיכה של אמא (holding) במיוחד בשידוכים, היא לא הרגישה שהיא יכולה לקבל אותה. אולי כי היא חששה שאמא תבחר לבקר אותה במקום לעזור לה… אולי היא חשבה שבאמת אין לאמא כלים לתת לה גב אימהי אמיתי… ולכן בזמנים המשמעותיים ההם, היא היתה לפעמים בוחרת לפנות אל חברות בבקשות עצה, לא אל אמא. אמא שידרה חוסר נחת מהצעד הזה ועל הרקע הזה, היו ביניהן כעסים ותיסכולים.

אך כרגע, במעמד הזה שבו לקחו חלק רק היא ואמא, הבת נענתה ואמרה אף היא: שתדעי, אמא, שכן היית אמא טובה. חשבת שלא הערכנו אותך אבל כן…אני אוהבת אותך ומעריכה אותך על כל מה שנתת לי….נאמרו עוד דברים, אך כך פחות או יותר הן נפרדו לנצח. זה הסיפור.

בשעתה האחרונה של אמא במגע האחרון ביניהן, ניקו שתיהן את הלבבות, סגרו מעגלים, מחלו זו לזו ו…נגמר. אח"כ אמא שלה נפטרה והבת המשיכה את מעגלי חייה בצורה יותר מטוהרת ורגועה אך…עכשו בשידוכים של בתה, שוב צפות שאלות, הפעם על הקשרים שלה עם בתה.

שאלתי אותה: איך את מרגישה היום, עם מה שקרה ביניכן אז לפני שאמך נפטרה? והיא ענתה: מצד אחד נהדר שאני כבר לא כועסת ואני יכולה לחשוב על אמא באהבה ובגעגועים אבל מצד שני אני שואלת את עצמי למה הצלחנו שתינו להגיע להסכמות רק בשעה הקריטית של לפני המוות? למה אי אפשר להגיע ליישור ההדורים, להידברות גלויה, לשיחות נפש אמיתיות הרבה קודם, בזמן שעוד יש זמן לחוות את החיים?

הסוף, חשוב ככל שיהיה – הוא רק הסוף. איפה החיים עצמם? איפה שנים ארוכות שאולי הפסדנו שיכלו להיות של מגעים ושיחות נפש וחוויות של זו לצד זו? האם רק סוף הסיפור צריך להיות שמח? ואיפה הסיפור עצמו?

ויותר מכך, האם חוסר היכולת של אמי ושלי ליצור קשר יותר מיטיב בינינו בעבר, צריך להימשך דור נוסף ולגרום קשיים בשידוכיה של בתי?

רציתי לטפל בחיים עצמם. ועכשו!

הכותבת היא הניה גולדברג פסיכותרפיסטית לענייני משפחה ושידוכים 026424049 [email protected]

השארת תגובה