"פתאום משום מקום הגיעה צדיקה בסדום ונעצרה להגיש עזרה לפצוע"

כתב 'כל הזמן' יצא למסע בסין, נשם את אווירה המזוהם של בייג'ין, נגעל מהמקקים בשוק והסתבך עם החוק כשעישן במקום אסור • אבל יש גם צד חיובי ומרתק במדינה הקומוניסטית – נופים מדהימים, מחירים ברצפה ומגדלים ברקיע, תושבים חביבים והמון תה • יומן מסע

סין
סין

האווירה הייתה בדיוק כפי שהמקום תואר לי קודם לכן. הטיילת על יד האולימפיאדה הסינית נותנת את האפשרות להכיר את סין כפי שהיא. ישנה האפשרות לטייל, או להתיישב על ספסל, לפתוח בשיחה עם מקומי ולהתחיל להכיר. את האמירות על כמה כיף לפגוש ישראלים בחו"ל, אני לא ממש מחבב, בפרט כשזה קורה באתר הראשון בו אני מבקר. לא הגענו בטיסה של 9 שעות לסין בשביל לפגוש את החברים מהארץ. רציתי להיות ללא אווירה ישראלית במעצמה הקומוניסטית, איפה שאסור להפגין על שום דבר, אסור להשתמש בתמונתו של 'פו הדב' כי זה דומה למנהיג הנערץ, אסור לדבר נגד המשטר, כי אז המשטר מוכיח בדרכים כואבות שכל מילת גנאי מצדיקה את ההתנהגות הברברית שלו.

כך מצאתי את עצמי מאזין בקשב לחוויותיהם של משפחה מרעננה שנמצאת בבייג'ין כבר כמה ימים. האמת, שאם הם לא היו מעלים לי את החשק להמשך המסע, הייתי כועס, אבל דווקא התרשמתי לטובה – תודה לכם אנשים שאני לא זוכר את שמכם, אבל אתם משפחה נחמדה מאוד, לולי שירת ה"הבאנו שלום" שפרצתם בה לפתע.

אל סין יצאתי עם הצלם מיכאל מור, כשהמטרה שלנו ליהנות ולהביא את התמונות הכי הכי, וכמו שנאמר, תמונה אחת שווה אלף מילים. המסע אל סין הרחוקה היה שווה את המאמץ. אין חנויות כשרות בכלל, הטיסה ארוכה ומתישה, אין כמעט יהודים, אבל כשאתה פוגש יהודים אתה לוחש לעצמך "והבדילנו", אתה מבין עד כמה אנחנו מיוחדים וכמה מסירות נפש אנו משקיעים עבור הערכים שלנו, כפי שתקראו.

היופי הסיני יכול לתעתע במידה רבה. לא ניתן לזהות שבלילות אנשים "נעלמים" מבתיהם כי הם חשודים ב…כל דבר כמעט. אל הנופים המדהימים ועוצרי הנשימה – כנראה וכבר לא ישובו.

ליד מבנה האולימפיאדה נעצרנו כדי להביא כמה שיותר תמונות ולהכיר את האדמה החדשה הזו. מבנה האולימפיאדה הינו מבנה מרשים במיוחד, והגובה שלו מדהים בהחלט. המקום בנוי כמו טיילת, בה הלכתי בערך שני קילומטרים, התחלתי להכיר את הסינים – היה מדהים לגלות שיש סינים שהם לא רצפים, אלא גם שוטרים. מתברר שבסין יש כמויות ממש מסחריות של שוטרים.

ואפרופו 'מסחריות', אני בדיוק מתיישב לשוחח עם סוחר סיני, שמספר לי שהישראלים קונים ממנו הרבה סחורה. מה לדוגמה? חולצות שמוכרים לנו ב–400 ₪ והם קונים ב-20 ₪. זה הרגע שהתאהבתי בסין וידעתי שמפה אנו נוסעים לשוק.

עוד פרט משעשע, לאורך הטיול גילתי שסינים ממש נהנים כשאני מבקש להצטלם איתם, לכן לא היה בי צל של ספק שלא עשיתי שום דבר רע כשהצטלמתי עם 450 סינים בערך, (ביחס למיליארד איש… לא הספק מרשים במיוחד).

כמה סינא איכה בשוקא

לנהג הנחמד במונית לקח שניות אחדות להבין שאנו תיירים, ולא בגלל המראה הישראלי שלנו. "קח אותנו לשוק ולא משנה איזה מהם ברחבי סין", מתברר שאין משפט יותר תיירותי מזה במדינת התחליפים והזול. במהלך הדרך גילינו נקודה מעניינת על הסינים: הם לא מגדילים ראש, מאוד מצומצמים בדעותיהם, וזאת לאור העובדה שהמשטר יודע שברגע שיהיו לו נתינים 'חכמים' מידי הם ימרדו, כפי שהיה בעבר והמשטר רצח המונים ברחובות. אבל לא כולם. אלה שיש להם קשרים עם העולם הרחב בדרך כלל יותר משכילים מהאנשים הפשוטים שיום יום יוצאים לעבודתם ברחבי סין וסגורים במעגל האישי שלהם.

הסינים גם נורא זהירים בענייני ממון. אצלם המושג "שונא מתנות יחיה" מוחשי בהחלט. כשניסיתי להציע לנהג 100 יואן (שמו של המטבע הסיני, ערכו בסביבות החמישים אחוז מהשקל הישראלי) הנהג סירב בתוקף, וזאת בגלל שהנושא של שחיתות בסין מטופל היטב על ידי המשטר.

אני פותח את דלת המונית כדי לצאת אל השוק שאני כל כך מתגעגע אליו עוד מהשיחה עם הסוחר, ולתדהמתי ריח מחניק במיוחד נכנס אל אפי ומחולל דרמה של ממש בבטן הרגישה. מסתבר שהסיפורים על שרצים ומאכלי מקקים נכונים כדי להקיא. זה הממתק של הסינים הרעבים. ניסיתי להתעלם מהריח וההרגל עשה את שלו, והנה אני רואה צייר מבוגר מצייר את פרצופו של ילד שיושב מולו, מסתבר שיש עוד כמה כאלה באזור, התיישבתי גם אני על כיסא כדאי לקבל ציור, אבל עזבתי באמצע כדי להספיק עוד מהאווירה הסינית המרתקת. חנות ועוד חנות, ביגוד, מזכרות, אוכל (לא ממליץ), מוצרי חשמל, אבל מאוד שונה מהארץ, הן מבחינת המוצרים והן מבחינת צורת המכירה.

"כמה עולה התיק הזה?" שאלתי. הגברת מוציאה מחשבון וכותבת 400 יואן, כלומר 200 שקל. טוב, התיק יחכה למישהו אחר, וכשאני בא לצאת היא קוראת לי חזרה וכותבת על המחשבון 300. טוב אם במהירות הבזק המחיר ירד בחמישים ש"ח ברור שאפשר גם יותר. כתבתי 25 יואן, משמע 12 שקל. היא כותבת מאה, כך זה נמשך ונמשך, עד שקניתי תיק ב- 12 ₪ במקום במאתיים.

מעבר לחוויית הקניה הזולה והאפשרות לקנות כמעט כל דבר, התמכרתי לנהל שיח עם האנשים האלה. אנשים רגועים, שלווים, חיוך על פניהם וגם כשאתה עוקץ מילולית הם יודעים לקחת בהומור. ביקשתי מסיני שיחסוך לי הליכה על ידי נסיעה בקלנועית שלו, והוא ירד ממנה והביא לי ברצון ובחיוך, כשהחפץ היקר חזר אליו לאחר כחצי שעה ועוד הוא אמר לי תודה… נפרדנו לשלום לא לפני שהצעתי לו מאה שקלים אך זה סירב בחיוך.

כביש זה לא משחק

בשוק אפשר להסתובב שעות, מקום מרתק, אנשים מעניינים, מחירים כמו שאני אוהב (עם אופציה לגמישות), אך תשע שעות טיסה בלי סיגריות, אוכל ומיטה עשו את שלהן, עזבתי את השוק התוסס לטובת נסיעה על כבישי סין כדי לנוח מהיום המתיש. במהלך הנסיעה חזיתי במחזה מעצבן וכואב: נהג אופנוע שרוע על הכביש ואף אדם או מכונית לא נעצרים כדי להגיש לו עזרה, לאחר פגיעה של משאית שברחה מהמקום. בספירה שלי, עשרים דקות הנהג שכב מדמם ואף אדם לא חשב לעצור. תודה לכם נהגי סין היקרים על שהסכמתם לעקוף אותו לכל הפחות.

אך פתאום משום מקום הגיעה צדיקה בסדום ונעצרה להגיש עזרה לפצוע, הצצה מהרכב גילתה לי שהיא לא סינית והטבע שלה כנראה יותר אנושי. קוראים לזה עיניים פתוחות.

אפרופו אופנועים, זה הוא כלי התחבורה הנפוץ ביותר בסין. העלות שלו כמעט אפסית, ניתן לחסוך פקקים שהינם נחלת תושבי סין הצפופה, אפשר לנסוע בתוך שכונות צרות וניתן לתת 'סיבוב' כפי שעשו נדיבים. סין גם היא מדינה עם זיהום מהגבוהים בעולם, בעיקר בגלל עומס התחבורה ומפעלים. לאורך כל הדרך – שאת חלקה עשיתי ברגל למרות שמדובר בשלש שעות הליכה, כדי להנאות מההווי – ראיתי אנשים עם מסכות אבק, כדי לשמור על בריאות. אני הייתי שם רק שבועיים, אז לא נזקקתי להגנה על הפנים, אבל אולי זה היה מציל אותי מהריח בשווקים… אגב, חוקי התנועה כמעט לא נאכפים. ברמזור אדום למשל, לא הרבה עוצרים, הם ממשיכים כאילו מדובר באור ירוק והמשטרה לא עושה דבר. אלה שעוצרים – זה נטו 'לשם שמים'.

הגעתי לבית חב"ד. סופסוף אנשים משלנו, כשרות טובה, אווירה יהודית רוחנית, תפילת ערבית ומחר נתראה שוב.

אל הסיור הלילי שלנו, התלווה בקבוק בירה, ביגלה ומנה חמה – מפני שכשומר כשרות אני לא יכול לאכול ולשתות דברים שאני לא יודע את מקורם ובסין אסור לסמוך על אף חנות מקומית. אך לאכזבתי גילתי שהסינים כבר נמים בשעה מוקדמת.

חזרתי לבית המלון לא לפני ששוחחתי עם תושב אחד, שככל הנראה סבל מנדודי שינה בשונה מחבריו, והוא הספיק לספר לי שבסין אין דבר כזה לא לעבוד. כולם עובדים כחלק מחובות המשטר. אלה שלא מסוגלים לעבוד בעבודות רגילות, המשטר מסדר להם עבודה ולעיתים הם מעבירים חפצים ממקום למקום ולמחרת יחזירו אותם אל המקום הראשוני ועל זו הדרך.

על חומותייך

עם בוקר התפללנו ונשנשתי שתי מנות חמות, כחלק מכמות לא מבוטלת של שימורים ומוצרי מזון שהבאתי מישראל, יצאתי אל המקום שאולי הכי מאפיין את סין, החומה הסינית. אורך החמה מגיע ליותר מחמשת אלפיים קילומטר, וגובהה גם נישא בצורה מרשימה. המקום עבר תהפוכות ומלחמות ונחשב לאתר תיירות מרתק במיוחד.

את הדרך למקום נעשה במונית עד לשער האתר, שמרוחק במידה רבה מהחומה עצמה, שם ההליכה ברגל במרחק של חצי שעה היא רגילה ובהליכה של תיירים – מינימום שעתיים. את ההליכה המדוברת ניתן לעשות גם בעזרת כלי תחבורה, אך אנו העדפנו ללכת ברגל.

הדרך עוברת דרך שוק בלי חנויות מזון (כלומר, ללא מקקים מבושלים). בדרכי השתדלתי לא לפספס הזדמנות לשיחות עם מקומיים, כדי להבין את ההרגלים ומנהגי המקום, ובכך הסתבר לי שבערך בחצי מהמקומות בהן הדלקתי סיגריה, היה אסור לי לעשות זאת. מסתבר שאסור לעשן כלל במבנים סגורים, אסור לעשן באתרים ממלכתיים, אלא אם יש סימון מיוחד המתיר לעשן. מזל שלא חטפתי דו"ח עד כה על ידי משטר האכיפה הבלתי מתפשר בנושא.

בסין מספר המצלמות הגבוה ביותר בעולם, כאמור הנוכחות המשטרתית שם בשיאה ועל פי דבריו של מקומי שבחרתי להאמין לו, כנראה שהם עוקבים אחריי מאז שהגעתי. לסינים אסור להחזיק ברשתות שאנו מחזיקים כגון פייסבוק, דפדפן גוגל ועוד מספר דברים, וזאת על מנת שלא יפתחו עיניהם חלילה ויכלו את 'העולם הגדול'. לשאלתי, האם העיניים שלהם צרות כדי שיתקשו לראות, השיב יהודי מקומי בזעף: "מאיפה לך הרעיונות הללו?"

השוק הארוך עוד לא הסתיים, וזה הזדמנות לקנות עוד בקבוק קולה שמחירו לא יותר משני שקלים ותפוח שנתנה לי מוכרת כמחווה על כך שקניתי אצלה קניה גדולה (בסך 40 ₪ ).

סוף סוף הגעתי אל שאטל שייקח אותי אל מעלה ההר, שם אוכל לפגוש את החומה המדוברת. הנהג האדיב הגיע ליעדו, לא לפני ששטח בפני את כל אוצר המילים בעברית שתיירים ישראלים לימדו אותו: "תודה רבה, שלום וסע כבר". כשירדנו, הספקנו לעשות מספר תמונות והנה מיד נעלה. אך מה שלא ציפיתי: רכבל בגובה לא ישראלי לחלוטין שאמור להזניק אותי למעלה החומה, ואני איש בעל פחד גבהים בצורה לא סטנדרטית, אבל לא הגעתי עד לכאן בשביל לסגת… עליתי והודיתי לאלוקים שאני נמוך, ככה שאני יותר 'קרוב' לקרקע וזה מעט פחות מפחיד.

סופסוף הגענו. מקום מרשים, היסטורי, מלא תיירים וגובה בלתי נתפס. התחלנו ללכת מיד אחרי שקראנו את ההיסטוריה של החומה (ארוכה ומתישה במיוחד). התחלנו לצעוד עם הרוח הנעימה שזרמה אתנו. קשה שלא להבחין בנוף מדהים ולצד זאת המבצרים העתיקים שמשתלבים ויוצרים תחושה כאילו אתה חוזר בזמן 500 שנה לאחור. להבדיל, במידה מסוימת, קל יותר לדמיין את ירושלים של פעם. היו גם החצופים שהוציאו מכשירי סמארטפון והזכירו לרגע שאנו בשנת 2017. קשה לסלוח על כזה פשע…

כמאמר החכם הסיני העתיק, במקום ללכת אלפי מילין לאורך החומה, הסתפקתי בשעתיים הלוך ושעתיים חזור. גם את ההזדמנות הזו לדבר עם מקומיים לא פספסתי וביררתי מה לגבי כמות הילדים במשפחה, מסתבר שהיום מותר לגדל שני ילדים, אך רובם בוחרים להסתפק בילד אחד, מפני שהמבוגרים כבר מבוגרים מידי בשביל לגדל שניים ולצעירים אין איך לממן זאת, מאחר ועלויות גידול ילד בסין יקרות למדי.

המראה המוזר הזה של ילד אחד וזוג, אינו מזכיר את ההווי החרדי בו אנו גדלים, ובהחלט ניכר ברחוב בצורה בולטת שיש הרבה יותר מבוגרים מילדים. אם פספסתי משהו במהלך השהות שלי במקום זה 'חיידר' לילדים. תינוקות כלל לא ראיתי, אפילו פעם אחת. החיים וגידול משפחה מאוד קשים בסין ורואים את זה באופן מוחשי.
בחזור פגשתי סיני נוסף, התיישבתי אתו לקפה והתחלנו לשוחח. אלא שהאיש התלהב, לא נתן לי לשאול על סין ופשוט כפה עלי לספר דווקא על ישראל. בהמשך הוא סיפר לי בהתרגשות כי ראה את ראש הממשלה בנימין נתניהו לפני מספר חודשים כשביקר בסין, ואז הגיע סקופ: קבוצת בני ישיבה גם הם פגשו את הביבי שלנו ושרו לו 'התקווה', כך על פי הסיני שידע לספר כי הם שרו את ההמנון הלאומי שלנו.

לאחר המסע המתמשך בחומה ולא לפני שרשמתי על לוח מזכרות הנמצא בתוך מבני החומה "אוריאל ומיכאל היו פה", יצאנו להשתתף בהצגה שמאפיינת את סין במידה רבה. מדובר בהצגת הסבר על תולדות הלוחמה הסינית הידועה "קונג פו", תוך כדי סיפור דרמה מרתק על ילד שמתקשה בחיים וסביו לא מוותר לו עד שהילד נהיה חזק ולוחם חזק.

כשנכנסתי למתחם, ראיתי ילד יושב במדי 'קונג פו' ולא זז במשך שעות ארוכות, אני חזיתי בכך לפחות כ-10 דק' והמחזה מספר את סיפורו של הילד העיקש מן ההצגה, שלא זז וזו היא מטרתו. את המקום פקדו מאות תיירים, אך גם לפחות עוד סיני אחד שסיפר לי שראה את ההצגה לפחות תשעה פעמים. בצאתי התיישבתי עם מספר סינים כדי לבדוק את יכולות ה'קונג פו' שלהם. התאכזבתי. ילד קטן שעמד שם הסכים להציג את יכולותיו המרשימות אבל לא הסכים לדבר איתי, עד שאביו הסביר לי שהקטן לא יודע אנגלית. חזרנו לבית חב"ד המפנק לסעוד את ארוחת הערב לפני שנלך לישון ולצבור כוח לטיסה למחרת.

תה, תה ושוב תה

אחרי שהתפללנו במדינה שאין לה דת רשמית, יצאנו אל מרכז קניות ענק המתנשא לגובה ארבע קומות, כשכל קומה גדולה ביותר ללא פרופורציות למדינתנו הקטנטנה.

כמעט חטפתי מכות מהמוכרים שם כדי שאסכים לצרוך ממרכולתם. האיפוק כמעט אוזל למראה המבחר, שלא מותיר ספק בכך שאני זקוק לדירה בת ארבע קומות כדי להכיל את החפצים שאקנה. המחירים הנמוכים לחשו לי "תנצל", אבל ידעתי שלא הכול אוכל לסחוב לישראל, ופה המקום לברור.

סיני נחמד הסביר לי את הסיבה שהמוכרים כמעט לא מרפים ממני ודורשים לקנות מהחנויות שלהם: "אתה מערבי ויש לך הרבה כסף, הם יודעים את זה". כידוע, 'מיליארד סינים לא טועים', נותר לקוות שהם יעדכנו גם את הבנקאי שלי בישראל.

הסטיגמה הרעה על מוצרים מסין כאילו הם לא איכותיים, אינה נכונה כלל. אני עונד על ידי שעון שעלה לי לא יותר מתריסר שקלים ובאחת החנויות בירושלים ראיתי את אותו השעון ב-459 ש"ח. הסתובבתי במרכז הקניות יותר מחמש שעות כשאני מעמיס על מזוודה שידעה ימים טובים יותר. משם המשכתי אל מרכז מבקרים של החברה הגדולה ביותר ליצור תה בסין, שם זה המשקה הלאומי. הם נתנו לי לשתות ארבעה סוגים שונים של תה: למצב רוח טוב, לאריכות ימים, לזיכרון חזק וסוג נוסף לשינה טובה.

על פי הדוברת, מסורת התה בסין היא בת 4,000 שנה ואת התה אפשר לשתות באמצע היום לפי העניין, אבל בארוחת האורז הידועה בסין, זה על גבול ההכרחי. לאחר ההסבר המפורט, ניתן לקנות את כל סוגי התה שהחברה מציעה.

ואפרופו תה, הנה סיפור מעניין: באחד השווקים בהם היינו, הצלם מיכאל מור ביקש כוס תה ממוכרת בחנות צעצועים, להפתעתנו, זו יצאה אל מחוץ לחנות, תלשה עלה משיח קרוב, חיממה מים והגישה למיכאל בחיוך. התיישבנו לכוס תה וביקשתי להבין למה היא מגדלת שיח, והיא הסבירה לי שכמעט כל החפץ לחסוך כסף על תה קנוי יעשה זאת, והשוותה רכישת תה לארוחה במסעדה. ממנה הבנתי שכמעט בכל בית יש שיח תה.

הגיע הזמן לזוז לכיוון שדה התעופה, כדי לעזוב את בייג'ין הבירה לטובת שנחאי.

ישיבת מיר

הטיסה לשנחאי נמשכת שעתיים, הסינים הקפדנים בבידוק של שדה התעופה גורמים לך לחשוב שאולי בכל זאת התנדבת בדאע"ש בעבר. אם יש משהו גרוע במיוחד בסין מלבד האוכל בשווקים, אלו המטוסים – הביאו לנו מטוס שנולד בתקופת החומה הסינית העתיקה, לכיסאות יש מבט שאומר: "תקשיב למבוגרים, הם כבר עברו הכול", אבל רגע השיא היה כשהתעוררתי במהלך הטיסה והרגשתי כאבי ראש חריגים.

הדבר הראשון הבולט בשנחאי, תתפלאו, אבל יש עננים. בבייג'ין אין דבר כזה שמש ושמיים, הזיהום הגבוה מכסה אותם בשכבה אפורה, אבל בשנחאי כנראה יש פחות זיהום וזה מאפשר לראות שמים. לקראת השקיעה התחלתי במסע בתחבורה ציבורית לכיוון בית המלון. יש לציין שזו הפעם הראשונה שאני משתמש בתחבורה ציבורית בסין. הרכבת התחתית, שהיא התחבורה העיקרית במדינה, עמוסה לאורך כל היום ללא יוצא מן הכלל.

הסינים מכורים למכשיר הנייד שלהם בצורה הזויה, לאורך כל הנסיעה עקבנו אחר אנשים וכולם ללא יוצא מן הכלל מחזיקים מכשיר בידיהם, הרב-קו שלנו דומה לשלהם, רק שפתאום באופן לא צפוי הוא מתרוקן, והפקיד בעל התושייה יודע רק להציע לך לשלם ולטעון אותו שוב.

אל בית המלון הגענו לאחר טלטלה חווייתית של שלש שעות וטיסה של שעתיים, והנה מיכאל מור מגלה משהו הדומה לפסל מתכת שבנוי מאותיות, בשפות סינית אנגלית ו…עברית. איך למען השם דווקא השפה שלנו מככבת בסין? על כך עדיין אין לי תשובה, גם לאחר ניסיונות רבים לבירור העניין.

בבוקר יום שישי יצאנו לישיבת מיר הידועה, שכזכור התגלגלה לשנחאי מאימת הנאצים ימ"ש בעזרת אשרות כניסה ליפן, בסיוע של חסיד אומות העולם לאחר גלגולים ממושכים והישרדות מפליאה. סיפור ארוך ומרגש, יפה בפני עצמו. נכנסנו אל ההיכל וקשה היה שלא להתרגש. כאן צמחו עמודי התווך של עולם התורה.

שלט המבקש שלא להוציא את ספר התורה מארון הקודש, היה מיותר לדעתנו, ובשעת כושר הוצאנו את ספר התורה העתיק, פתחנו אותו והמראה יחד עם הקושי בפתיחה הביא אותנו למסקנה ששנים ספר התורה לא נפתח על ידי איש. לאחר שהתפללנו במקום הטהור הזה, באווירת הימים הנוראים, המשכנו בסיור.

את האתר דאג מישהו לשפץ בצורה יוצאת דופן, עם תמונות, מצבות, זיכרונות על הכתב וחדר מיוחד בו יש הקרנה על טלטלת בני הישיבה. במהלך ההקרנה לא יכולנו שלא להוריד דמעות למראה המחזות המרגשים ולהבדיל הקשים שעברו לומדי התורה. מדהים.

למרות כמות האנשים, לסין אין דת רשמית משלה, אולם יש מספר דתות נפוצות בה. בצאתנו, הוזקקנו למספר דקות כדי לעבור מקודש לחול, מהאתר הישיבתי הקדוש והיסטורי לרחוב הסיני.

שבת של עשירים

המשכנו אל שוק נוסף בשנחאי, השוק לא שונה מהשווקים הקודמים, לרבות הריח המחריד. אותם רוכלים שרודפים אחרי קונים מחו"ל, ודוכני מזכרות לרוב, אך פה יש תופעה, בסין אסור למכור חיקוים של מותגים שדומים למקוריים מידי על פי החוק, לכן יכול לגשת אליך רוכל, להראות לך על גבי קטלוג מנייר את אשר במלאי, וכשאתה בוחר חיקוי על סף המקורי, הרוכל יביט לצדדים כדי לוודא שאף שוטר אינו צופה בו, ואז יוביל אותך לתוך חדר צדדי בקרבת השוק ושם ייתן לך את מבוקשך.

במהלך שהותנו בשוק הבחנו במראה מצמרר ביותר: שוטרים אוזקים אזרח סיני ומובילים אותו אל רכבם. מהרכב, הדרך חזרה אל חיים נורמליים, אינה בטוחה. הסיני חשוד בגנבה ושם העונשים חמורים ביותר ויכולים להסתכם בכריתת איברים. גם חיות נענשות בקפידה על מעשים רעים: עכברוש שנתפס אוכל אורז בחנות מכולת נקשר לעגלה כשזרועותיו ורגליו מתוחות כל אחת לצד אחר, ועליו נתלה פתק עם הכיתוב: "אני יכול לעמוד בכל. גם אם תכו אותי למוות, לעולם לא אודה שגנבתי את האורז". שיימניג על הגניבה החמורה.

בשבת התארחנו אצל אפי, יהודי חם מהקהילה הספרדית בסין שמארח בשבתות אנשי עסקים יהודים, תיירים וכל מי שצריך לטעום טעם יהודי בשבת קודש. מקום האירוח ממוקם בבניין יוקרתי בסדר גודל שאפילו בישראל לא מכירים. כשמשרתים עוזרים לך עם חפציך. בשבת, היו מי שחשבו שאנו עשירים בצורה בלתי רגילה. שוחחנו עם סיני והוא אמר לנו לא פחות ולא יותר: "כל הכבוד שאתם מדברים עם אנשים פשוטים, למרות המעמד שלכם".

"איזה מעמד", אנחנו מחליפים מבטים, והוא ממשיך: "אתם עם חליפות וחולצות לבנות, יוצאים מהבניין הזה, אתם אמורים להיות ממש עשירים, לא?" לא! הגענו לסין בין ההיתר כי זול שם! אבל הסיפור הזה ממחיש את ההסתכלות של המקומיים.

הייתה שבת מדהימה במקום הכל כך רחוק וכל כך מקרב הזה. מבין היהודים פגשתי דתי נחמד ולשאלה איפה הוא מתגורר, ענה 'בכל העולם'. מתברר שהוא מסתובב בכל רחבי תבל, ושעות לאחר סעודת השבת ישבתי ושתיתי בצימאון את סיפוריו המדהימים, אך כאשר הגעתי לשאלה: "למה שלא תתראיין?" הוא השיב: "אני לא מדבר עם עיתונאים. שונא אותם. אם היית עיתונאי לא הייתי מדבר איתך"…

מקרה אחד מותיר אותי מרוגש עד לרגע זה: בערב שבת אני רואה צעיר לא מקומי בבית מלון בו התארחנו, אני מברר כהרגלי על מעשיו והצעיר מספר לי שהוא גר עד לא מזמן בישראל ולאחרונה הוריו עברו לסין, ומאז בכל ערב שבת הוא עולה על רכבת ונוסע ארבע שעות למלון בו אנו משוחחים כעת כי שם יש בית כנסת – בו נתפלל גם אנו. בשביל תפילה, יהודי נטול כיפה בן 16 מתרחק ממשפחתו בנסיעה ארוכה מדי שבוע.

נפרדים

במוצאי שבת קודש יצאנו לבקר את עיר האורות בסין – אגם ומעליו כל הבניינים מצופים במנורות ויוצרים נוף עם תאורה חלומית. הצטלמנו, צילמנו, שוחחנו עם תיירים ומקומיים. למחרת הלכנו להסתובב בגורדי שחקים, בניינים מהגבוהים בעולם. אין אופציה לראות את סוף הבניין אם לא נשכבים על הרצפה. עלינו לשתות בקומה האחרונה של הבניין הגבוה ביותר ומשם רואים את סין והיופי שלה מגובה שמסוק בקושי יכול להגיע אליו. העננים מתחתינו, וקו הראיה אין סופי.

לאחר מכן המשכנו בשיט אל עיר האורות, והפעם ראינו את הנוף היפה שלה ביום. על הדרך צפינו במופע אקרובטיקה מדהים.

היום שלמחרת הוקדש כולו להנאות אישיות בלונה פארק בגודל מדהים. משם המשכנו לקניון ואת הדרך עשינו במונית בנסיעה של שעתיים תמורת 50 שקל. בלילה חזרנו לבייג'ין, שם עשינו עוד מעט שיחות עם סינים, כשאחד מספר לנו שנזרק מביתו על ידי המשטר, כי רצו לבנות כביש על ביתו. לקראת סיום, הספקתי להסתבך בעצמי עם המשטר, כשהדלקתי סיגריה במקום אסור ועיכבו אותי לחקירה, כשהמטוס על נוסעיו מתעכב בגללי… אאוץ'.

השארת תגובה