אל תחשבו שמדובר בדיכאון או בדאון, אילו דווקא הרגעים היפים

כוס קפה בסלון
כוס קפה בסלון

יש לכל אחת מאתנו את הרגעים האלה שאת מתיישבת על הכיסא ואת על סף בכי. השבוע הגעתי לרגע הזה.

כל אחד והניסיונות שלו בחיים, וכשבא לך מבחן את יושבת, ורוצה להילחם אבל יש את תחושת השבר הזאת, אני עייפה מכדי להילחם אני נשענת שוב על הכיסא, אולי צריך להיכנע לפעמים לא תמיד צריך לשדר כוח או עוצמה מותר לפעמים להיות סתם, סתם אישה שבורה ששותקת ותקועה על הספה.

סוג של רפיון השתלט עלי, אני מסתכלת על עצמי ולא מוצאת גרם כוח לקם בבוקר ולהכריח את עצמי לקום ולקלוע למטרה.

ובכלל כבר לא ברור לי מה המטרה.

לכתוב ספר חדש? להגדיל את הכנסות המשרד? ללמד את הילדה עוד מושג בספרות?

מבט על הבלגן שלי, כאילו דוללתי מכל מחשבה טובה, תקווה, רצון, כל מה שאני רוצה זה לא לרדוף יותר אחרי עוד הספקים, עד שזה יגמר. לעמוד מול הסירים ולקצוץ בשר, עד שיגמר הכאב הזה שלופת אותי. .

פתאום אני לא בתחרות, כבר אין שטיח פתוח שאני רק צריכה לדרוך עליו, כולה אישה שהחיים נתנו לה סימן קריאה.

וכל הביטחון העצמי נמחק

לכולנו זה קורה, הרגעים האלה שקוראים להם חשבון נפש:

אל תחשבו שמדובר בדיכאון, או בדאון של מדרגות הנפש, אילו דווקא הרגעים היפים שמצמיחים מאתנו שינוי.

כל אחד והשינוי שהוא זקוק לו, שינוי הכרחי. לפעמים כשאנחנו רצים, מטפסים, נוגעים בהצלחות, או באי הצלחות אנחנו שוכחים מאין באנו, והרגעים האלה מביאים אותנו לצניעות, לחמלה, להבנה שאולי, צריך לעצור, לחשוב, לשנות , להתחבר לאמת לאמונה ולא להזיל דמעות במשך שעה ארוכה אם משבצת בחיים לא מוצאת חן בעיני, אלא להפך, לקבל גם את המקום שאלוקים החליט שאעמוד בו בהכנעה בידיעה שזה הכי טוב שיש.

אולי כבר לא אבער, וכבר לא אהפוך לסופרת עולמית מפורסמת, אבל כן אכתוב ואפעל ממקום יותר עניו ושפוי, אשחה בשלום ואושיט יד לנופלים.

אז הנה אני מחייכת אחרי חשבון נפש קצר, מבינה שלפעמים צריך לרדת מהקרוסלה, להבין שאני זקוקה דווקא דווקא לריחות של הבית, של הילדים שנושאים אלי עיניים, ובמקום לצוד עוד לקוח, ולכתוב עוד פרק בספר, אשתול צנוניות בחצר, אשתולל בארגז החול. ואעניק חמלה לסובבים אותי.

אז אחרי חשבון נפש עמוק, להסתכל גם על הדברים היפים והטובים שהשנה העניקה לנו, להתפלל, ולאחר לכולם רק טוב.

ובעיקר להתחזק באמונה ולדעת להודות.

שנה טובה ומתוקה