סליחות נוסח קרליבך, או אולי דווקא חזנות?

אבי ריבנא ביקש להתעניין אצל ה'מבינים' מה עדיף: סליחות בנוסח קרליבך, או אולי דווקא חזנות? 'תתפלאו לשמוע' שכל אחד איתן בדעתו וטעמו

סליחות ברוסיה צילום- לוי נאזרוב (46)
סליחות ברוסיה צילום- לוי נאזרוב (46)

החזן יקי לאער, חזנות: הדבר האמיתי

זכות הוא לי לגשת לפני העמוד ולרגש את ההמונים בתפילת הסליחות הראשונות. השנה, כשאגש בבית הכנסת בעיר רמת גן אשיר את ניגונו הנוגע של הרב שלמה קרליבך 'שומר ישראל'. אולם, עדיין מבחינתי סליחות אותנטיות הנאמרות מפי חזן הן הדבר האמיתי.

בשנים האחרונות נחשפתי לחוויית הסליחות במעמדי החזנות בבית הכנסת הגדולים ברחבי הארץ, חוויה שונה מאוד מחוויית הסליחות אליה הורגלתי משחר ילדותי בבתי הכנסת ובימי בחרותי בישיבות, שם הסליחות נאמרות בבכי ובפלצות וזכורות לי בעיקר כחוויה של חרדה ואימה.
אירועי סליחות בולטים בהם השתתפתי הם ערבי הסליחות בקולם הצלול של ידידי החזן חיים אדלר ומוריי החזנים ישראל רנד וחיים לייזר הרשטיק, דבר שהשפיע רבות על תפיסתי לגבי תפילות בימים הנוראים בכלל והסליחות בפרט.

ההשוואה ברמה המקצועית בין סליחות בנוסח קרליבך לבין סליחות של עולם החזנות אינה ניתנת לתיאור כלל. בסליחות קרליבך מופיעים אומני רגש שסוחפים אחריהם את הציבור אך ורק באמצעות הרגש. אולם בסליחות חזנות הרמה המקצועית, הדיוק וההקפדה על הנוסח מקבלים מקום של כבוד.

בעוד זמרי הקרליבך אינם מקפידים כלל על נוסח התפילה המסורתי שהשתרש מקדמא דנא, (אולם מקפידים בעקשנות על כל ניואנס וניואנס שהרב קרליבך שר) אנחנו בעולם החזנות מקפידים דווקא על נוסח התפילה המסורתי שמלווה אותנו כבר דורות עוד מימי המהר"ל מפראג. מתפללי בתי הכנסת בהם אני חזן עלולים למצוא את עצמם מזמזמים מנגינה כזו או אחרת המוכרת להם הן משירי קרליבך והן מהעולם הרחב אולם ההקפדה העיקרית שלי להישאר ככל האפשר צמוד למסגרת הנוסח הקפדנית.

גם כשאני יורד מהעמוד ומסיים את התפילה, אני זורם עם ההמונים למניין הקרליבך הסמוך ומצטרף אל הקהל בשירה חסידית אלולית וסוחפת. אני מוכרח לסייג ולומר ששירה בציבור לא מהווה עבורי תחליף לסליחות אמיתיות כמיטב הנוסח והמסורת, אלא כאירוע חברתי משלים באווירת ימי אלול.

לסיכום: אציין כי אני מכבד כל דעה ואף אמליץ למי שמרגיש שהסליחות שלו יגיעו ממקום עמוק יותר במניין הקרליבך, להשתתף במניין הקרליבך. מבחינתי, הסליחות האותנטיות, הם הסליחות עם נוסח מדויק, עם חזנים מקצוענים ומוזיקה ברמה גבוהה המנוגנת לפי חוקי המוזיקה. ולסיום: נעזוב בצד את רמת המקצועיות וסגנון התפילה ונייחל שתפילותינו יתקבלו ברצון.

הקומזיצער זלמן שטוב , קרליבך: צער ותקווה

למה בעצם מוזיקה, שירה וריקודים? אלו סליחות, וסליחות מטבען אמורות להיות 'מדומעות' ועצובות. זוהי השאלה המרכזית ששואל כל אחד שנכנס בטעות את עצמו. אותו אחד, לו היה ממתין (וסביר להניח שהמתין..) היה מקבל תשובה לשאלתו, מבלי שאיש ידבר, בחינת קול דממה דקה.

'סליחה' כשם עצם, ו'בקשת סליחה' כשם פועל הם דבר נשגב הפוגש אותנו בסיטואציות שונות בחיינו: בין האדם לעצמו, בין האדם לחברו ובייחוד בין האדם למקום.

בקשת סליחה היא פתיחת הלב אל כל מה שאופף את הווייתו של האדם. בקשת סליחה היא העזה אדירה וכמעט בלתי אפשרית של המבקש. כניסה אל תוך תוכו הפנימי ביותר של האדם – האמת החבויה שלו, ובעצם, אל כל מה שאותו אחד עשה אי שם באיזה זמן במהלך השנה האחרונה, וכעת רוצה הוא לחזור בו, להודות על הטעות ולבקש את הנכון, הרצוי והנחשק – את מה שבאמת נפשו מבקשת לעשות.

לכל בקשת סליחה צבעים משלה, מכיוון שהלב הוא זה שמבקש אותה. ערבוביה של צלילים, תווים, מנגינות, מחזות וסיפורים. אל לנו לבקש דרך אחת לדבר עלום ועדין כמו ליבו של האדם.

בתוככי פזמוני הסליחות אפשר למצוא את הצער, התקוה והשמחה בוקעים אחד את גבולותיו של חברו; מצד אחד "אשמנו בגדנו", ומאידך, "לשמוע אל הרינה ואל התפילה", כי ככה היא הסליחה – רגע צער, רגע תקווה ורגע שמחה. המוני רגעים.

את אלו תוכלו לראות במנייני הקרליבך התופסים תאוצה משנה לשנה על אלפי משתתפיהם, את אלו אני יכול לראות ממקום עומדי על עמוד החזן, בתפילה בשכונת 'הר נוף' שבירושלים.

את העיניים המתגלגלות אל עבר השמים כאשר כולם בוכים יחדיו "הנשמה לך והגוף פעלך", במנגינתו האלמותית של רבי שלמה. את הרגע שלבבות האנשים מתלהטות במין אש קדושה שכזאת – סוחפים אחריהם את הגוף שעומד לו שם נדהם. את הפרצופים שנראה כאילו הם עצמם לא מבינים, איך פתאום "נפלו" פה בחצות הליל לתפילה שאיננה חובה, ובכל זאת מרגישים כאילו היה זה המקום שלהם מימים ימימה.

את אותו "ליטוואק" שכבר שנים ביקש להרגיש משהו בסליחות וכלום לא עזר לו – גם לא הפירושים שבצד העמוד, וכעת הפך לנהר של רגשות. אותו ילד צעיר שהצליח להישאר ער בפעם הראשונה בחייו, ואיננו מבין על מה ולמה המהומה – אך חש את התחושה. אותה אישה מבוגרת, שבפעם הראשונה מזה עשרות שנים מרגישה שגם היא חלק מהתפילה הגדולה. שגם היא אומרת סליחות..

את הרעש והגעש כאשר הקהל נותן דרור לנהר היוצא מליבו, ופורץ בריקוד של קדושה במנגינה המפורסמת 'ניגון קרקוב' על המילים שומר ישראל.

כשראיתי את כל אותם אנשים, ידעתי שהצלחתי. ראיתי כיצד התפילה הצליחה לעורר בכל אחד את מקומו המיוחד, ראיתי את הזיק הטהור שנצץ באור גבוה ונשגב מכל מצח יהודי שהיה בתפילה.

הייתי מציע לכל אדם לנסות ולו פעם אחת להשתתף במניין שלנו שיתקיים במוצ"ש הקרוב באולם הדתי לאומי בשכונת הר נוף ולבחון; אולי התו שלו גם רוצה את זה, אולי המנגינה שלו מבקשת את הניגון הזה. לך תדע יהודי קדוש, אולי שם תצליח להגיע גבוה יותר, הלא בסופו של דבר – לשם כולנו חותרים.

השארת תגובה