"חשבתי שהמפקד שלנו חי" • עדויות מהימים והשעות הקשות בלבנון

גם 11 שנים לאחר שהסתיימה המלחמה, ריואנה טנדלר מקפידה לשמר את חפציה וחדרה של בתה קרן הי"ד, שהתנדבה למשימה והמסוק ששירתה בו הופל • זיכרונות קשים מלווים גם את צבי וקנין, שגדל כילד בחיפה המופגזת, נמלט עם משפחתו לירושלים וחשש מדי יום שביתו נהרס • ואילו אביסף כנפו נזכר בכל פעם שהוא עולה לאמבולנס במפקדו שנהרג בעורף דווקא • פרק ב'

מסוקים, צילום דובר צהל מסוקים, צילום דובר צהל
מסוקים, צילום דובר צהל מסוקים, צילום דובר צהל

מלחמת לבנון השנייה היא בהחלט המלחמה האחרונה הקשה ביותר שעברה ישראל, וכבר חלפו מאז 11 שנים של שקט יחסי. או כפי שתיאר זאת באוזנינו אחד מאותם שהיו מעורבים בקבלת ההחלטות: "בסוף יום היינו שואלים זה את זה כמה נהרגו היום וככה עושים לעצמנו סדר. במהלך היום היה קשה לעקוב", וכוונתו על רצף האירועים שפקדו מדי יום ביומו את החזית ואת העורף, במשך למעלה מחודש ימים של רצף אירועים קשה ומייסר.

אותם אלה שהיו מעורבים בצורה ישירה באירועים, לא ישכחו זאת עוד שנים ארוכות, הם לא "סיכמו" לעצמם את הימים בצורה שאחרים עשו זאת, וחלקם שילם מחיר אישי כבד, בגוף או בתפקיד.

בפרק הקודם שהגשנו לכם בשבוע שעבר, קראתם יומן מלחמה על עשרות הרוגים, מאות פצועים, עשרות בתים שנפגעו, הפגזות הדדיות לרוב כשמאחורי כל מקרה ומקרה עומדת משפחה שלמה, שהניחה מאחוריה את העבר הנורמטיבי ופתחה מסכת חיים חדשה – קשה ומייסרת בהרבה, נפשית ופיזית.

"חשבתי שהמפקד חי"

את הכתבה השנייה בסדרה פתחנו עם חייל מילואים בשם אביסף כנפו שהיה אמור להשתחרר מצה"ל, אך עם פרוץ המלחמה הוא נאלץ להישאר בחזית בתאג"ד, היחידה הממונה על טיפולים רפואיים בצבא. כנפו משתף אותנו באירוע שלא עוזב אותו עד לימים אלו. כנפו איבד את מפקדו בעורף, במחסום אליו הגיע מחבל ופרץ ביריות אל עבר החיילים בבקעה.

"בכל שנה ושנה אני מבקר את משפחתו" פותח כנפו בשיחה מיוחדת ומרגשת. "אני מתפקידי כ'קשר', הגעתי יחד עם הקצין שלנו ברכב אל זירת האירוע דקות לאחר שנוטרל המחבל. חשבתי שהמפקד שלנו חי. לא ראיתי שום סממן מלבד נקודה אדומה בחזה". לאחר מכן התברר לכנפו כי המחבל ירה מספר כדורים על הפקד בעת שזה בדק רכבים במחסום.

"לפתע, בעודי ממלא תפקידי בזירה, אני שומע בקשר כי יש הרוג. לא ידעתי במי מדובר והרי אני פה ולא רואה ולא מזהה הרוג. כשכיסו את מפקדי רועי פרג'ון הי"ד, הבנתי שהוא נהרג לצערנו". האירוע שלכאורה אינו קשור ישירות למלחמה, מציף את כנפו עד לימים אלה וממחיש את תחושת הקושי בעבור אנשים שחוו את המלחמה כל אחד מזווית אישית שלו. חלקם בעורף, חלקם בחזית, חלקם בדרג הביטחוני וחלק מכרים של אנשים אותם איבדו במהלך המלחמה לפני כ-11 שנה.

לאורך כל פרק הראיונות כדאי שנזכור: פה נביא תמציות של סיפורים – סיפור מכל תחום במלחמה, אבל בעבור מאות בני אדם, המלחמה שינתה את חייהם בצורה קיצונית להפליא. כנפו מספר כי עד היום בכל פעם שהוא עולה לאמבולנס כחלק מתפקידו במושב בו הוא גר, התחושות הקשות מלוות אותו, וזו רק דוגמה אחת.

הרגשה קשה

קרן טנדלר ז"ל נהרגה ביום ה-32 למלחמה. קודם לכן, בשלוש לפנות בוקר, מאשרת מועצת הביטחון פה אחד את החלטה 1701 הקוראת להפסיק את הלחימה בין ישראל ללבנון. בהחלטה נאמר שכוח או"ם חמוש יחד עם צבא לבנון יתפרס בדרום לאחר נסיגת כוחות צה"ל. במקביל החל צה"ל במבצע ההתקדמות עד נהר הליטני, ובקרבות הקשים שהתחוללו במשך כל סוף השבוע נהרגו 24 חיילי צה"ל ועשרות נפצעו. בין ההרוגים היו חמישה אנשי צוות מסוק יסעור שהופל בטיל שירה חיזבאללה, ביניהם הייתה גם המכונאית המוטסת קרן טנדלר הי"ד. אמה של קרן מסרבת לשכוח את אותו היום בה נהרגה בתה ובשיחה עם 'כל ישראל' היא חוזרת לרגעים הקשים.

• איפה תופסת אתכם הבשורה הכל כך כואבת?

"היינו בבית, שמענו שהתרסק מסוק, אבל לא ידענו שהיא מעורבת. הייתה לי הרגשה לא טובה, אבל עדיין לא היה לנו מידע מוצק לגבי האסון, כלי התקשורת החלו לדווח בזה אחר זה על אסון עם הרוגים, ובשעה לילה מאוחרת הגיע קצין העיר וסיפר לנו על מה שקרה, לא לפני שאנחנו עצמנו התקשרנו לטייסת שלה לברר – ושם דווקא ענו שהכול בסדר.

"אנו גרים ברחובות, כך שהמטוסים בדרכם לבסיסים בתל-נוף ואחרים עוברים מעלינו ואנו שומעים אותם היטב, רעש המטוסים רק גרם לתחושה רעה יותר, וברבע לשתיים בלילה, כבר ידענו הכול", אומרת ריואנה טנדלר.

"הקצין אמר לנו שהיא נעדרת ועוד ימצאו אותה, השבנו לו שאנחנו יודעים שכולם נהרגו במסוק. לאחר מכן לקח שעות עד שמצאו אותה. הכניסו את 'שלדג 669' שיחפשו אותה, הסיבה שהיא נעדרה, ככל הנראה הטיל פגע בה ראשונה והיא עפה עם הזנב. לקח זמן עד שיכלו להביא אותה כי בדיוק נפתחה הפסקת האש ומי ששמר עליה בשטח במשך שלשה ימים אלה חיילים דתיים מצנחנים שעשו עבודה נהדרת עד שהיה ניתן להכניס אותה." מספרת האמא בכאב בלתי נסתר.

• מתי הפעם האחרונה שדיברתם?

"באותו היום. היא כלל לא הייתה אמורה לטוס, זו הייתה התעקשות שלה, אז אמרו לה תבואי בשעה ארבע לטייסת והיא התייצבה כבר בשעה שלש, לפני כן היא הכנתי לה שניצלים והיא יצאה. היא לא הייתה פחדנית, היא אהבה את התחום הזה ויצאה למשימה למרות שלא הייתה צריכה".

• העובדה שהיא לא הייתה אמורה להיות באותו מסוק, מכבידה את ההרגשה?

"זה לא פשוט בכלל. שאלו אותי הרבה פעמים את השאלה הזו, וברור שזה עושה משהו, אבל זו היא בחירה שלה – בחירה של קרן שתמיד אהבה לעזור, והראשונה לתרום. אני אפילו שאלתי אותה האם היא כבר לא טסה מספיק, והיא הסתכלה עלי בסוג של מבט שמסביר שזה לא ייפסק. אני לא בטוחה שהיה ניתן והדבר היה בידינו למנוע ממנה להמשיך. זה היה בדם שלה."

• מה את אומרת לעצמך 11 שנים לאחר מכן?

"זה מבצע שלא היינו אמורים לצאת אליו בכלל. רק ביום הראשון לבדו היו עשרות הרוגים, זו טעות היסטורית בשיקול הדעת שלהם ונובע מגאווה שלהם. לא היינו צריכים להיות שם! הייתה כבר הסכמה של האומות המאוחדות שיהיה שקט וזה סתם, סתם וסתם. גאווה של ראשי הממשל והממונים ולא רק אני אומרת את זה – כולם אומרים כך. ההוכחה לכך שזה היה מיותר: מתי שנפל המסוק הם הבינו שהגזימו והורו לצאת להפסקת אש".

• נסי לשרטט לנו בכמה מילים, מי הייתה קרן?

"היא הייתה מאוד מיוחדת, היא כבר מההתחלה רצתה לתת את כולה עבור המדינה. היא רצתה להיות בקרבי בלי להתחמק. היא הייתה בגדנ"ע (גדוד נוער טרום צבא – א.צ), ב-י"א המנהל בבית הספר רצה להפסיק את זה ולמרות שהייתה ממושמעת היא התעקשה להמשיך וכך באמת היה. היא התגייסה בגיל מוקדם, גיל 17.6, את הטירונות היא עשתה קודם. היינו צריכים לחתום לה בתל השומר בעקבות גילה הצעיר.

"כל מי שהיה בסביבתה היה גאה בה. כל שנה ביום ההולדת שלה אנחנו מכינים עוגה וקושרים בלון על מסוק דמוי 'יסעור' – המסוק בו היא הייתה בשעת נפילתה, אומנם אנחנו לא מציינים את גילה כי זה הוא לא יום הולדת, אבל בכל שנה אנחנו מזכירים אותה וזה מה שנעשה גם השנה.

"יש כאלה שאם נפטר להם מישהו מיד זורקים את חפציו לפח, אני לעומת זאת לא מוכנה לזרוק שום דבר שלה, הכול נשאר והכל נשמר אצלנו, תמונות, חפצים ואפילו החדר שלה נותר כפי שהיה – כי אנחנו רוצים לזכור אותה כמה שיותר ולא להיפך. אין צער כמו לאבד ילד, זה צער עמוק שנחקק אצלנו ולא יעזוב אותנו, אנחנו מנסים להמשיך בשגרת חיים, אבל זה עדיין צף כל הזמן, וגם אני משתדלת להעלות על הכתב מפעם לפעם זיכרונות ממנה. אין דבר יותר קשה וכואב להורים".

• ואיך במשפחה קיבלו את זה?

"קשה מאוד. זה השאיר צלקות עד היום ואני ממש לא בטוחה שזה עומד לעבור. הטראומה מאוד חזקה לצערי. גם כשהכל נראה כאילו טוב ומסתדר, פתאום זה צף, מתפוצץ ומציק לנו, בכל פעם מחדש זה קורה. מבחינתי הרוגע הסתיים לפני כ-11 שנה".

"טראומה יום יום"

צבי וקנין, תושב חיפה, היה ילד צעיר בתקופת המלחמה, אז מלאו לו 9 שנים. גם הוא מספר ל'כל ישראל' על הימים הקשים בצל הזעקות בלתי פוסקות על יד ביתו, מאחר וחיפה הייתה העיר המותקפת ביותר במהלך הלחימה.

"בשבוע הראשון היינו נתונים תחת מתקפה ונאלצים בחודשי החופש לשחק לא הרחק מהבניין בו אנו גרים, כי אם חלילה וחס תהיה אזעקה – אנו צריכים להיות בקרבת מחסה. הוריי הבינו שזה בלתי נסבל למרות שניסינו לדמיין שהלימודים יחלו חודשים לאחר המועד – סוג של תינוק הבורח מבית הספר, אבל בשלב מסוים התחלנו לחשוב ברצינות והבנתי שהלימודים עדיין פחות מתסכלים", אומר בגיחוך צבי.

"יום אחד בשעת לילה אחרי יום קשה עם הטילים, אבי מכריז שמחר יש הפתעה. למחרת עלינו לעיר הקודש, הרחק מנפילות הטילים הזדוניות של חסן נסראללה, האויב האישי שלי. עד היום אני לא אשכח את הסבל בריצות למקלטים, בום ועוד בום באוזניי, ניסיון ההסתגלות בדירה שאני לא מכיר, הרחק מחבריי שגם הם חלקם עזבו את הצפון והפחד שהבית המוכר לי כל כך עלול להפוך לגל אבנים.

"אני עכשיו נזכר שבכל פעם שפחדנו על הבית, אמא שלי הייתה מתקשרת לשכנה לברר בשפה ילדותית שמתאימה לנו, הילדים, האם הבית תקין. מבחינתי סגירת המעגל היא, שבכל פעם שיש מבצע בעזה, בני הדודים שלי מאשדוד באים לשהות אצלנו. אולי סגירת מעגל, אבל את החוויה הקשה בתור ילד כנראה שאני לא אשכח עוד שנים ארוכות".

התוצאות

אם נרצה לסכם את מלחמת לבנון השנייה, מסתבר שלמלחמה שני חלקים מרכזיים, האחד: המלחמה הקשה שגבתה הרוגים, פצועים ופגועים נפשית מאותם הימים. החלק השני: 11 שנה של שקט בגבול הצפוני מבחינת חיזבאללה.
יש כאלה שרואים את הלחימה בסוריה, אליה שותפים לוחמי החיזבאללה, אבל למען האמת, גם טרם הלחימה בסוריה נשמר השקט הכל כך מיוחל מצד תושבי הצפון ואזרחי מדינת ישראל בכלל, מה שמצביע על כך שאולי הלחימה כן הביאה לתוצאה, מבלי לנסות להשוות חלילה בין ההרוגים לשנות השקט.

לאחר הלחימה, הביקורת מצד אזרחי ישראל הייתה בשיאה. אזרחים טענו כי כפו מוות על החיילים והשקיעו משאבים לא יעילים שהזיקו לקופת המדינה ללא תוצאה ראויה. עקב כך, הממשלה החליטה לכנס וועדה שתבדוק את הטענות, על מנת להפיק לקחים לפעמים הבאות, שבעזרת ה' לא יתרחשו עוד. 'ועדת וינוגרד' בראשות ד"ר אליהו וינוגרד מתחה ביקורת על ראשי מערכת הביטחון, וכך מצאו את עצמם שר הביטחון לשעבר עמיר פרץ ותת אלוף גל הירש מתפטרים מיד לאחר דו"ח הוועדה, ודן חלוץ הרמטכ"ל, התפטר חמישה חודשים לאחר מכן. הדו"ח מונה כמעט 700 עמודים של תוצאות חקירה מעמיקה, שנעשתה לדרישת עיתונאים ואזרחים על התנהלות הלחימה.

המרגל מלבנון השנייה

זוכרים את ח"כ לשעבר באסל גטאס? ההוא שהבריח מכשירים סלולריים לאסירים ביטחוניים ובכך הביא לסיכון ביטחוני וכעת מרצה את עונשו. גם ח"כ לשעבר עזמי בשארה כנראה בגד במדינתו והעביר מידע חסוי, ללא פחות ולא יותר, לאויב בזמן מלחמת לבנון השנייה.

בשארה היה יו"ר מפלגת בל"ד וח"כ לשעבר, במהלך השנה שלאחר המלחמה עזב הח"כ את ישראל לירדן ומאוחר יותר הגיש מכתב התפטרות מהכנסת, אך לתושבי ישראל נודע מזה רק לאחר מספר שבועות כאשר המדינה הוציאה צו איסור פרסום.

לאחר מכן הותרו לפרסום הפרטים הבאים: חבר הכנסת בשארה, חשוד בעבירות של בגידה וריגול ועבירה על החוק לאיסור מימון טרור והלבנת הון. מחקירת השב"כ והמשטרה עלה כי בשארה חשוד שקיים קשר חשאי עם גורמי חיזבאללה במהלך המלחמה, כאשר בין היתר העביר לחיזבאללה מידע על מתקנים אסטרטגיים. המשטרה מסרה בזמנו כי אם בשארה יגיע לארץ, הוא ייעצר מיד, ואף שוקלים להוציא צו מעצר בינלאומי, אך בשארה לא חזר לארצנו לעת עתה, כך גם בזמנו הודיעו גורמי שב"כ כי ככל הנראה הוא לא יחזור לארץ.

בית המשפט פרסם כי חקירה נגדו נפתחה עוד לפני המלחמה, כבר לפני כ-11 שנים ביחב"ל – נאספו ראיות המייחסות לבשארה עבירות חמורות נגד ביטחון המדינה. בשארה נחשד בעבירות של סיוע לאויב במלחמה (תחת הפרק של בגידה, שהעונש עליו הוא מאסר עולם או מיתה), מגע עם סוכן חוץ (תחת הפרק של ריגול), מסירת ידיעה לאויב ועבירות על החוק לאיסור מימון טרור והלבנת הון.

ראש היאחב"ל, תת ניצב עמיחי שי, אמר אז כי "מדובר בחקירה שנמצאת רק בתחילתה, חקירה חריגה מאוד, בה מיוחסות לבשארה עבירות חמורות מאוד". לדברי שי, בשארה נחקר בחלק קטן מאוד מכלל החקירה, ועזיבתו את הארץ לא תאפשר מיצוי הדין עמו.

גורם בכיר במערכת הביטחון הוסיף לפני כעשור, כשהפרשה התפרסמה, כי אחד המניעים לחשיפת הפרטים בשלב מוקדם של חקירה הוא ניסיון להפריך את ההאשמות של בשארה, לפיהן ישראל רודפת אותו בשל דעותיו ובשל האידיאולוגיה שלו. בשארה חשוד כי קיבל עשרות אלפי דולרים מאנשי חיזבאללה. מיד עם פרסום החשדות, הודיע בשארה כי הוא דוחה בתוקף את ההאשמות נגדו: "ישראל מנסה להפוך את עמדותינו הפוליטיות לעמדות ביטחוניות".

בראיון בכמה חלקים שנערך לפני כחצי שנה סיפר בשארה, שמתגורר כיום בדוחה שבקטאר: "נפגשתי עם חסן נסראללה כמה פעמים אחרי שעזבתי ב-2007 (את ישראל). עם זאת אני מדגיש שנושאי הדיון לא היו ביטחוניים כמו שישראל מאשימה, הם היו סביב עניינים פוליטיים. אני סבור שכל דיבור בנושא לא יועיל". המראיין הקשה: "אבל אתה אישיות ציבורית והוא אישיות ציבורית, ואמרת שזה היה סביב עניינים פוליטיים". בשארה השיב כי היה אישיות ציבורית וכרגע הוא אדם פרטי.

בחלק אחר של הריאיון סיפר בשארה כי במהלך חקירתו בישראל לפני עשור, הוא הבין שהולכים להאשים אותו בשיתוף פעולה עם האויב בזמן המלחמה. "מדובר בהאשמה הביטחונית החמורה ביותר בישראל. זה האישום היחיד שהחוק קובע שהעונש עליו הוא הוצאה להורג, בנוסף לפשעי הנאצים. אך כיוון שאין עונש מוות ממירים אותו במאסר עולם".

השארת תגובה