האם כופים על האדם שינהג לפנים משורת הדין? • מחלוקת ב'מנהג סדום'

הרב אריה שטרן, רבה של ירושלים, בדבר תורה מעמיק בעיון בשבילי פרשת השבוע

הרב-אריה-שטרן
הרב-אריה-שטרן
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

כמדומה שפרשת השבוע זו הפרשה שיש בה את המספר הגדול של מצוות, למעלה משבעים, והן מגוונות בכל התחומים, כלל ופרט, עשה ולא תעשה, חיוביות וקיומיות, בין אדם למקום ובין אדם לחברו.

על כל אלה קוראים חז"ל במדרש: "כי לוית חן הן לראשך וענק לגרגרותיך" כלומר שלכל מקום שתלך המצוות מלוות אותך, כשהעיקרון הוא שלעולם לא די באידיאל ובמחשבות היפות אם אינן מלוות במעשים.

מאידך גיסא במצווה אחת, השבת אבדה, ניתן ללמוד דברים הרבה מסגנון הכתוב, במה שקובע לה שתי מצוות דהיינו מצוות עשה וגם מצוות לא תעשה הכתובה בלשון "לא תוכל להתעלם" ולכאורה היה צריך לומר "לא תתעלם", וכשאמרה תורה "לא תוכל להתעלם" מסתבר שהתכוונה לצוות אותנו לעשות עבודה חינוכית על עצמינו ולהביא לכך שהתכונה הטבעית של האדם מישראל תהא כזו שלא יוכל להתעלם וזה אם כן חינוך למידות ולא רק למעשים.

לגופם של דברים נראה שיש בלשון זה גם משמעות של הוראה נוספת שצריך בדרך כלל לנהוג לפנים משורת הדין, ובפרט במצווה זו, ואכן מצינו בגמרא במסכת בבא מציעא (כד, ב) דיון על הגדר הזה, כאשר על פי הדין אין חיוב להחזיר אבדה, למשל כשנמצאה בזוטו של ים וכיוצא בו.

מלכתחילה נראה שיש על כך מחלוקת בגמרא ולאחר מכן יש מחלוקת בין הראשונים האם כופים על האדם שינהג לפנים משורת הדין, ואולם מסתבר שהכול מודים שאין כופים בזה כדרך שכופים על האדם שישלם כסף שמחויב בו, אלא שכופים על ידי דיבורים קשים, אולם מעניינת כאן ההלכה לפיה באמת הרי זה טוב וישר להחזיר את האבדה גם כשאין חיוב מעיקר הדין, אבל כיון שזה גדר מיוחד של חיוב, לכן יש התחשבות בנפשות הפועלות, אם המוצא הוא עני ויודע שבעל האבדה עשיר אזי אינו צריך לנהוג בזה לפנים משורת הדין.

בין כך ובין כך כדאי לתת את הדעת למה שאומרת הגמרא בהמשך הסוגיה (ל,ב), שלא חרבה ירושלים אלא מפני שדנו בה לפי דין תורה ומסבירים שם שהכוונה לכך שלא נהגו לפנים משורת הדין.

דברים אלה מתחברים למה שנאמר שהמצוות באות גם בשביל לעצב את המידות הטובות ואלה לא יקלטו אצל מי שמקפיד ומדקדק אמנם בקיום הדין אך אינו נוהג לפנים משורת הדין, ועל אלה היה מי שאמר במסכת אבות שהאומר שלי שלי ושלך שלך הרי זו מידת סדום.

לכאורה קשה מדוע נחשב מי שאמר כך למי שנוהג במנהג של סדום, אבל באו חז"ל ולמדונו שהמקפיד כביכול על שורת הדין ואינו מסוגל לוותר על כלום, סופו שיבוא וינסה לקחת גם את מה שאינו שלו.

על כן המסקנה היא שירגיל אדם את עצמו לנהוג בכל דבר לפנים משורת הדין כך בדברים שבין אדם לחברו וכך גם בדברים שבין אדם למקום. מסקנה זו נכונה תמיד ובפרט עכשיו בחודש אלול כאשר אנו מבקשים שינהגו בנו לפנים משורת הדין, ומתפללים שנזכה בעזרת השם לשנה טובה לכל ישראל.

השארת תגובה