"סליחה. טעיתי. קבעתי בטעות לשתיכן תור באותה שעה"

אינה דומה שמיעה לראיה. נסו לתאר לעיוור מלידה את הכותל המערבי… בפרשה הזו שקוראים תמיד רגע לפני חודש אלול, יש להתפלל שנזכה כבר ללמוד תורה בבחינת ראיה. אה, ויש גם סיפור על רואה ואינה נראית

הכותל המערבי, אילוסטרציה
הכותל המערבי, אילוסטרציה
לחץ נפשי, חרדה? זו הכתובת בשבילך

בשנות ילדותי לא הייתה ספרות ילדים חרדית. זכור לי ספר בשם 'דני דין' שסיפר על ילד רואה ואינו נראה. אני זוכרת את התמיהה והסקרנות שאפפו אותי כאשר ניסיתי להבין ולדמיין ילד נכנס לחדר מבלי שאיש יראה אותו ויתאר את דמותו.

היום, אני כבר לא ילדה ואני יודעת ומרגישה שהנשמה מסוגלת להיות גם במקומות בהם הגוף הפיזי איננו. הנשמה אינה מוגבלת בגדרי הטבע. אבל אז, בתור ילדה, התקשיתי להפריד בין הרוח והחומר. כשצילה נכנסה למרפאה היא הרגישה בדיוק את התחושה הזו. היא הסתכלה שוב ושוב ביומן על מנת לבדוק את היום והשעה והתחוור לה שזה אכן היום הנכון והשעה היעודה. אם כן מדוע נכנסה הנערה הצעירה הזו לפניה.

כיצד ייתכן, שאלה את עצמה בתחילה ומרגע לרגע עלו והצטברו בה רגשות כעס וטינה שהחריפו לאחר שהרופאה המדופלמת טרחה לצאת מחדרה ולהכריז: "סליחה. טעיתי. קבעתי בטעות לשתיכן תור באותה שעה". אך ההתנצלות לא הרגיעה את צילה שראתה את הנערה נכנסת לפניה. היא הרגישה מושפלת וחפוית ראש ונשבעה (מטפורית) שכף רגלה לא תדרוך במרפאה הזו לעולם.

"איפה אני לא שמה את עצמי במקום הראשון?", שאלה אותי צילה למחרת בשיחת בוקר היומית שלנו. "אני תמיד הולכת לאותו דפוס. רופאה שכיבדתי, הערכתי ואפילו אירחתי, פגעה בי. מה אני עושה שאני מושכת אליי את הפגיעות הללו. אני חוטפת שוב ושוב סטירות לחי. איפה אני לא בסדר שאנשים מעיזים לעשות לי ככה? מה, לא רואים אותי, אולי אני רואה ואינה נראית?".

אין לי תשובות לצילה למרות שזו העבודה שלי. היא נופלת שוב ושוב לאותם בורות ומרגישה לא בסדר על זה שהיא מאפשרת לאחרות לפגוע בה. ואני יכולה רק להקשיב, להזדהות עם הכאב, ולשתוק. מבחינתי היא בהחלט נראית וכך גם המצוקה שלה.

כל בר דעת יודע לדקלם את המשפט "אינה דומה ראיה לשמיעה". הפער המשמעותי בין ראיה לשמיעה הוא לגבי התפיסה שלנו באלוקות. התורה שאנחנו לומדים היום, טרום הגאולה, היא בבחינת שמיעה. לעתיד לבוא, כאשר נלמד תורה בעידן הגאולה, זו תהיה תורה בבחינת ראיה.
ההבדל בין ראיה לשמיעה פשוט מאוד. בראיה האדם תופס את העניין ברגע אחד ומיד יש לו תמונה בהירה ושלמה על העניין בו הוא מתבונן. בשמיעה נדרש הרבה זמן ונדרשת הרחבה ופירוט של הדברים. לוקח זמן עד שהצד השני – השומע – מבין במה מדובר. וגם אז כלל לא בטוח שהוא תפס את העניין כמו שהוא באמת.

לדוגמה, נסו לתאר לעיוור מלידה את תמונת הכותל… אחרי כל התיאורים המפורטים לפרטי פרטים: נדבכים של אבנים בגדלים שונים, צמחים בין האבנים, גובה הכותל, המחיצה המפרידה בין עזרת הגברים ועזרת הנשים, היונים החגים ממעל והחריצים עמוסי הפתקים, אולי יוכל העיוור לדמיין משהו שייתכן שהוא רחוק מאוד מהמציאות.

לא משנה כמה "תשמיעו" לו. הוא לא רואה. נסו את זה גם עם עיוור ולא מלידה והתוצאה לא תהיה טובה הרבה יותר. לעומת זאת, אדם שרואה לא צריך הסברים ותיאורים. הוא פשוט רואה ברגע אחד את תמונת הרבי לנגד עיניו בצורה הכי בהירה, הכי מפורטת והכי מדויקת. זה ההבדל בין התורה שאנחנו לומדים היום, שהיא בבחינת "שמיעה" לתורתו של משיח שתהיה בבחינת "ראייה".

זו גם הסיבה שהגמרא נוקטת בביטוי "תא שמע" (בוא ושמע) ואילו הזוהר הקדוש – הטעימה מתורתו של משיח – נוקט בביטוי "תא חזי" (בוא וראה). פרשת השבוע היא פרשת ראה שלעולם "תיפול" בשבת מברכים חודש אלול ולא בכדי.

זה קצת מוזר שהיא נקראת תמיד רגע לפני חודש אלול שעניינו "אני לדודי ודודי לי". דהיינו, קודם עבודה שלנו (למטה למעלה, אני לדודי) ורק אחר-כך ודודי לי, מלמעלה למטה. למה מוזר? כי הפרשה מדגישה דווקא את העניין ההפוך. הפרשה מתחילה במילים "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה". ניתן לראות כיצד כל מילה בפסוק זה מבטאת המשכה מלמעלה למטה: ראה – בראייה תופסים מיידית את הכל, זה אופן של מלמעלה למטה. אנכי – מילה זו רומזת על מהותו ועצמותו של הקב"ה. נותן – נתינה היא תמיד מלמעלה למטה. לפניכם – לפנימיותכם, כמו בכוס שתמיד יתמלא מהתוך אל החוץ. גם זה עניין של המשכה מלמעלה. היום – מצביע על אור, על נצח ("עד היום הזה"). גם זה כמובן קשור על המשכה מלמעלה, שלא לדבר על המילה ברכה – שגם היא מלשון המשכה מלמעלה למטה כמו הברכת אילן.
אלא שזה בדיוק העניין. רגע לפני חשבון הנפש וסיומו של חודש מנחם-אב, אנחנו מתפללים ומייחלים ליום בו נזכה ללימוד תורה בבחינת ראיה בביאת משיח צדקנו תיכף ומיד ממש.

הכותבת היא בעלת "הבחירה שלי" – אימון וייעוץ לנערות ונשים, מרצה, מנחה ושדרנית רדיו | לתגובות: Mirisch1@gmail.com

השארת תגובה