החברה תבעה את העובד: הוא פתח עסק שמתחרה בנו

נתנאל אינדורסקי
נתנאל אינדורסקי

אודי התקבל לעבודה בחברה המספקת פתרונות מיתוג וקידום מכירות, בין היתר, עצי ריח, צמידי סיליקון, אביזרי זיהוי ועוד. לאחר מעט יותר משנה, הודיע אודי כי הוא מתפטר והצדדים סיכמו על מועד פרישה מסודר.

חמישה ימים בלבד לאחר שאודי הפסיק להגיע לעבודה, קיבל מנכ"ל התובעת דואר אלקטרוני מספק ישראלי חדש בשם "אולזול – מוצרי פרסום ומתנות", המציע לו לרכוש במחיר זול מאוד עצי ריח ממותגים – מוצר אשר נמכר על ידי החברה עצמה. חודש אחר כך שוב התקבלה הודעת מייל אצל מנכ"ל החברה, אליה צורף מחירון ריחניות פרסום לרכב ומחירון שרוכים לתג עובד – גם הפעם, מוצרים שהחברה מוכרת בעצמה.

החברה ביררה ומצאה כי אודי החליט להתחרות בהם וכי הוא מסתתר תחת שמו של אביו. החברה הגישה תביעה כנגד אודי ואביו וטענה כי מדובר בגזלת סודות מסחריים. עוד טענה החברה כי בחוזה עליו חתם אודי, נקבע כי הוא יהיה מנוע מלהתחרות בחברה לפחות 9 חודשים ממועד סיום עבודתו בחברה.

החברה טענה כי מנכ"ל החברה השקיע חודש שלם בתערוכות מקצועיות בסין תוך יצירת קשרים מסחריים ועסקיים וכי את כל סיכום הנסיעה, נתונים, תובנות ומחירים, רשם במחברת ייעודית, אשר נמסרה לאודי לצורכי עבודה ימים ספורים לפני שהתפטר ולא חזרה מעולם לידי המנכ"ל.

החברה טענה כי בנוסף למחברת זו, נטל עמו אודי חומרים ייעודיים נוספים, כמו רשימות לקוחות וספקים ועוד, השייכים לחברה ומבטאים ניסיון ועבודה של 28 שנים. החברה טענה כי אודי יודע היטב שפעולותיו הינן בניגוד לכל דין ועל כן בחר להעמיד ברישומים הפורמליים של העסק את אביו המבוגר, כדי להסתתר מאחוריו בעת ביצוע העסקאות. החברה ביקשה כי בית המשפט יאסור על אודי להתחרות בה, לפנות ללקוחותיה הוותיקים ויחייב אותו לפצותה בסך של למעלה מ-600,000 ₪.

הנתבעים כמובן הכחישו את האמור וטענו כי לא גנבו דבר מהחברה, ואת כל המידע העסקי אספו וצברו בעבודה ובמאמצים שהשקיעו, ואף דרך חברות המוכרות מידעים מסחריים שכאלו. עוד טענו, כי קודם לעבודתו של אודי בחברה, הוא כבר היה מייבא מוצרים שונים דרך האינטרנט וכי החברה ידעה על כך מראש ובגלל ניסיונו זה, אף קבלה אותו לעבודה.

לטענת הנתבעים, העסק באמת שייך לאבי – אביו של אודי – ובנו רק מסייע לו לתחזק את העבודה במרשתת.

בית המשפט קבע כי החברה לא הצליחה להוכיח את קיום המחברת ובוודאי לא שאודי גנב אותה. החברה גם לא הציגה רשימת לקוחות, ספקים, מחירונים, טפסים ונתוני "דטה בייס" וממילא לא הוכיחה שהם סוד מסחרי המצריך "הגנה משפטית".

יחד עם כל זאת, קבע בית המשפט כי התנהלותו של אודי הייתה חסרת תום לב. בית המשפט השתכנע כי אודי התחיל לשווק את האתר ובעצם להתחרות בחברה במקביל לעבודתו בה, תוך שהוא מסתתר תחת שמו של אביו. בית המשפט קבע כי התביעה נגד אביו של אודי תימחק וכי אודי יפצה את החברה בסך של 25,000 ₪ כולל שכ"ט והוצאות.

השארת תגובה