מעניין לראות על הדף הלבן גוונים שונים של התנהגויות ותחושות, הרבה מעבר לצבע החד גוני של הדיו ולובן הנייר.
ככל שאדם חש תחושת שחרור פנימית הוא "יכבוש" את הגיליון, אדם שמרגיש נח בעולם ובסביבה ימלא את הדף בנוכחותו בכתיבת תנועה דינאמית. לעיתים זה נובע מתוך תחושה של חוויה רגשית והתלהבות. ולעיתים החופש כל כך ניכר עד שנחלשת המשמעת הפנימית למתן את ההבעה ולהשליט סדר רציונאלי. האדם מרגיש את עצמו ורצונו עד ששוכח שיש עוד אנשים בעולם ובתחושת החופש שלו הוא יכול לכבול אחרים.
אם זה הילד המתבגר שהולך בלי להודיע על חשבונה של האם הדואגת.
אם זה הבעל שמזמין אורחים על חשבון אשתו.
אבל כאשר תחושת החופש וההבעה הרגשית באה לידי ביטוי תוך יחסי גומלין עם הסביבה ושמירה על כבוד הפרט נשמר האיזון והאדם יציב ובריא נפשית.
לעומת זאת ככל שהאדם סגור ומכווץ יותר נעלמת נוכחותו מהשטח. דבר שמשקף קושי לתקשר עם הסביבה לעיתים עד כדי ניכור והתכנסות כלפי פנים.
הדף יישאר לבן ברובו והכתב יהיה דחוס באותו האזור.
בכתב הראשון ישנה נוכחות על הדף, עם זאת ישנם שוליים ברורים כלומר ישנה התחשבות במסגרת ובנורמות, התנועה דינאמית משוחררת ומתקדמת. כתב יד של בחורה פעילה לא נרתעת מפני עימות עם הסביבה אדרבה, הסביבה החיצונית משמשת לה שדה פעולה לפרוק מעליה את מרצה היוצר והבעתה האישית.
בכתב השני ישנם מחסומים רבים, כאן מבקש הכותב להציג את גדלותו, הוא מאדיר את עצמו באופן הפגנתי על הדף שלא נפספס חלילה, הוא נזקק להשתמש באפקטים שחורגים מההבעה הרגילה על מנת ליצור אפקט שהולם לפי ציפיותיו. עקב כך מתרחש תהליך של "אינפלציה רגשית" האותיות מתנפחות דבר החושף את הפער בין המצוי לרצוי.
בשני הכתבים יש נוכחות ופריסה על הדף אבל התנועה הפנימית שונה. היד היא רק אמצעי היא לא זו היוצרת את המרץ הפנימי. כתב היד הוא כתב המח, גם בעלי מום שכותבים בפה או ברגל ברגע שיש להם שליטה מלאה ניתן לעשות עליהם ניתוח גרפולוגי באותה מידה.
גם זייפן מיומן יכול לזייף את צורת האותיות אבל את התנועה הוא לא יוכל לזייף, התנועה היא המרץ הפנימי של האדם בהתאם לאופיו ולחוויותיו במשך החיים, יחסו לתחושת החופש או הכיווץ הפנימי, את התחושה הייחודית הזו שמפעילה אותנו בכל רובדי החיים לא ניתן לזייף.