איך סידר הרבי מויז'ניץ לחסידו 50,000 לצורך חתונת בתו

הרב אריאל למברג
הרב אריאל למברג

מעשה בחסיד עני שישב כל ימיו על התורה והעבודה ועבד מעט לפרנסתו. כשהגיע הזמן לחתן את בתו, הלך אצל האוהב ישראל מאפטא וביקש עצה. הצדיק הורה לו לעשות את המסחר הראשון שיבוא לידו וההשגחה העליונה תעמוד לו.

יצא החסיד חזרה הביתה ובדרך עצר בפונדק. באחד השולחנות ישבו סוחרי יהלומים והחליפו סחורה. אותו חסיד לא מיהר והוא התבונן במסחר שלהם. הם התעניינו אם הוא מעוניין לעשות עסקים והוא נזכר בדברי הרבי. הוא השיב בנחרצות: "בוודאי". הם שאלו כמה כסף יש לו והוא אמר: "זהוב אחד". הם פרצו בצחוק קולני ואז קם אחד הסוחרים ואמר שיש לו עסק עבור זהוב אחד: הוא מוכן למכור את העולם הבא שלו. החסיד לא נרתע, שילם את הזהוב וחתם על שטר המכירה.

אחרי כמה רגעים נכנסה אשתו של הסוחר וראתה את בעלה מתגלגל מצחוק. הוא סיפר על החסיד האידיוט ששילם זהוב עבור העולם הבא שלו. היא נחרדה. "אתה רוצה לומר לי שאני חיה עם אדם שלא יגיע לגן עדן?! לא אחיה אפילו רגע עם גוי כזה שאין לו חלק בעולם הבא! או שתבטל את המכירה או תכתוב לי כרגע שטר גט!" הסוחר הבין שהוא הסתבך וביקש לבטל את העסק, אך החסיד השיב כי הוא יבטל את העסק רק תמורת אלף זהובים, דמי הכנסת כלה ענייה לחופתה. לא נותרה לסוחר ברירה והוא שילם את הכסף להרגיע את אשתו.

אחרי שהסתיים המקח, ביקשה האישה לנסוע אל האוהב ישראל. היא נכנסה לצדיק ואמרה: אני שמחה שהתגלגלה על ידי זכות לסייע במצות הכנסת כלה, אך יש לי שאלה: האם העולם הבא של בעלי שווה באמת אלף זהובים? האם היה כדאי לו לשלם סכום אדיר כזה?!

"תראי", השיב הצדיק: "במסחר הראשון, כאשר הוא מכר את העולם הבא שלו, הוא לא היה שווה אפילו זהוב אחד. אבל במסחר השני, כשהוא קנה את העולם הבא תמורת סיוע לכלה עניה להיכנס לחופתה – העולם הבא שלו שווה הרבה יותר מאלף זהובים…

על כל נושא העולם הבא, ישנה שאלה עצומה המטרידה את חשובי ההוגים היהודיים כבר אלפי שנים. הכלי יקר בתחילת פרשת בחקותי מביא לא פחות משבעה מגדולי בעלי המחשבה שעוסקים בה: כיצד מתעלמת התורה שבכתב מקיומו של העולם הבא? מדוע ייעודי השכר והעונש המתוארים בתורה בהרחבה, מתמקדים אך ורק בחיי החומר בעולם הזה וכלל לא בחיי הנשמה בעולם הבא?

הבה ניקח כדוגמא את הנאמר בפרשתנו פרשת עקב. משה רבנו אומר השבוע את אחת משתי הפרשיות החשובות ביהדות. ישנן רק שתי פרשיות שיהודי מחויב לקבוע אותן על פתחי הדלתות כדי לזכור את הנאמר בהן בכל פעם שיוצא מהבית או נכנס אליו (וכן להניחן בכל בוקר על הראש ועל הלב). בשבוע שעבר למדנו את הפרשה הראשונה – "שמע ישראל" והשבוע לומדים את השנייה: "והיה אם שמוע".

הפרשה הראשונה עוסקת בחובת "קבלת עול מלכות שמים", ואילו הפרשה השנייה מוסיפה את חובת קיום המצוות ואת שכרן של המצוות. הפרשה האחרונה מוסיפה כי לא רק חובה לקיים את מצוות ה', אלא זה גם בהחלט כדאי. משה רבנו רואה צורך להדגיש כי פשוט משתלם להיות יהודי. הקב"ה משלם לאוהביו בשטרות של שקלים חדשים, בבריאות ובנחת, באושר ובעושר.

הרמב"ם, מעניק תירוץ והוא בעל משמעות רבה לחיינו. הרמב"ם מעורר את תשומת הלב לאחת המשניות המפורסמות ביותר שאנו מזכירים אותה מדי בוקר בברכות השחר.

ברכות השחר (לפי שבת קכז): אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא … כיבוד אב ואם וגמילות חסדים והשכמת בית המדרש שחרית וערבית והכנסת אורחים וביקור חולים והכנסת כלה והלווית המת ועיון תפילה והבאת שלום בין אדם לחברו ותלמוד תורה כנגד כולם.

נשים לב: חז"ל הציגו כאן קבוצת מצוות ייחודית שהשכר עליה מגיע כבר בעולם הזה – אך מה מייחד את המצוות הללו? אדרבה, לא מדובר כאן במצוות החמורות בתורה? כמה מהן (לכמה דעות) הן רק מצוות מדרבנן, כמו הכנסת כלה והלווית המת?
התשובה היא שהמצוות הללו הן מצוות חברתיות, בין אדם לחברו ועניינן להפוך את החיים בעולם לנעימים יותר. ולכן מבטיחה התורה עליהן שכר כבר בעולם הזה. (בנוסף, המשנה מונה גם את מצוות "תלמוד תורה" הגורמת ומעוררת לקיום המצוות הללו, וכן "עיון תפילה", שעניינה בקשת הצרכים הגשמיים בעולם הזה).

לחביבותא דמילתא, לפי המהלך הזה, הרבי מליובאויטש יישב באופן נפלא (ליקוטי שיחות יט/204) קושיא מעניינת בדברי הרמב"ם. בתחילת פרק ח מהלכות תשובה מבהיר הרמב"ם כי שכר המצוות הוא רק בעולם הבא, ומביא לכך ראיה מפסוק שנאמר בשילוח הקן: "למען יאריכון ימיך ופירשו חז"ל לעולם שכולו ארוך". כאן תמוה מאוד שהרמב"ם הביא פסוק שנאמר רק בשילוח הקן בפרשת כי תצא ולא פסוק דומה שנאמר מוקדם יותר בכיבוד אב ואם, בפרשת יתרו וואתחנן?

אולם לפי שיטת הרמב"ם שהובאה לעיל, הדברים מובנים היטב. מצוות שילוח הקן היא בעיקרה מצווה רוחנית ונועדה לפי דברי הזוהר, לעורר את הגעגועים של הקב"ה לישראל שנמשלו ליונה. ולכן השכר עליה משולם רק בעולם הבא. אולם כיבוד אם ואם היא מצווה חברתית הגורמת להאריך את חיי ההורים בעולם הזה ולכן דברי התורה "למען יארכון ימיך" הם כפשוטם ממש, בעולם הזה. וכך אכן מנתה המשנה של "אלו דברים" את "כיבוד אם ואם" כאחת המצוות הייחודיות ש"אדם אוכל פירותיהן בעולם הזה". ולכן לא הביא הרמב"ם ראיה ממצווה זו ששכר המצוות הוא רק בעולם ההוא.

המורם מכל זה, שמצוות רבות שכרן משולם בעולם הזה אך ישנן מצוות רבות ביותר ששכרן משולם רק בעולם הבא.

המהלך מתאים עם סיפור המובא ברש"י סנהדרין מד,ב: בעיירה אחת היה צדיק שכל חייו עשה מעשים טובים ולידו גר רשע מרושע, גובה מס של המלך, שכל חייו עשק את העניים. קרה המקרה ושניהם מתו באותו יום וכל בני העיר התאספו ללוות את הצדיק, אך איש לא הלך ללוות את הרשע. ילדיו של הרשע חסו על כבוד אביהם ונשאו אותו בשולי הלוויה של הצדיק. כך צעדה תהלוכה ארכה שבתחילתה מיטת הצדיק ובסופה מיטת הרשע.

לפתע נשמעה אזעקה המבשרת על גזלנים מתקרבים. כולם נסו למקלטים וכאשר חזרו להמשיך את הלוויה, טעו בין המיטות וכל הקהל התאסף סביב מיטת הרשע ואילו בני משפחת הרשע התאספו סביב מיטת הצדיק. כך ערכו את טקס המספד המכובד סביב מיטת הרשע ואילו הצדיק נקבר בבושת פנים תחת המציבה שהוכנה לרשע.

אחרי ימים מספר, הופיע הצדיק בחלומו של תלמידו, סיפר לו את שאירע וביקשו להעביר את גופתו אל הקבר המתאים. הוא הסביר מדוע התחוללה הטעות המצערת: נכחתי פעם במקום בו נהגו חוסר כבוד בתלמיד חכם ולא מחיתי על כבודו. לכן נגזר עלי לעבור השפלה עוד בעולם הזה. ואילו אותו רשע עשה פעם מעשה טוב: הוא ערך סעודה מפוארת לכבוד שר האוצר וברגע האחרון, אותו שר ביטל את השתתפותו, אך אותו מוכס חמל על האוכל והעניק אותו לעניים. לכן הוא קיבל את שכרו עוד בעולם הזה. שני האירועים קשורים בדברים שבין אדם לחברו ולכן השכר היה מוכרח להיות משולם כבר כאן.

מה ניקח מכאן הלכה למעשה? ישנו ווארט נפלא של רבנו הזקן: מצד אחד מובא, שבית שמאי ובית הלל נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא משנברא. מצד שני, התורה עצמה מעידה כי הקב"ה הביט על עולמו בגמר מלאכת הבריאה ואמר בסיפוק: "וירא את כל אשר עשה והנה טוב מאוד"!

מבאר רבנו: החיים הם 'לא נוחים', אך הם 'טובים מאוד'. האדם מגיע לשיא החיים שלו ולתמצית הייעוד שלו, דווקא באותם רגעים שהם לא נוחים לו, אך הם מספקים עבורו את ההזדמנות הטובה מאוד, להיות שותף במלאכת בריאת העולם.

ונסכם בסיפור נפלא: ידוע הסיפור על גדול חכמי אשכנז, המהר"ם מרוטנברג, שנאסר על ידי הקיסר הגרמני וסירב להשתחרר בפדיון כופר והסתלק בתא הכלא. גופתו הקדושה שכבה באותו מקום במשך 12 שנה, עד שיהודי שילם ממון רב והביאה לקבר ישראל. מסופר כי אותו יהודי חלם כי מציעים לו כשכר מן השמיים שתי אפשרויות: לחיות כל ימיו בעושר ובכבוד או למות מיד ולזכות להיות במחיצתו של המהר"ם בגן עדן. הוא העדיף את האפשרות השנייה.

אומרים אצל חסידים כי כך הייתה התפיסה לפני התגלות הבעש"ט. אך אם אותו יהודי היה חי אחרי התפשטות תורת החסידות, היה מבין כי "טובה שעה אחת בתשובה ובמעשים טובים בעולם הזה". היה עליו להעדיף כסף וזהב וכך היה משיג את הכוחות כדי להפוך את העולם הזה ולהשלים את תהליך התיקון והבירור לקראת הגאולה האמתית בקרוב ממש.

השארת תגובה