הבעל התלונן: "הארונות רק לקישוט, כל הבגדים על הרצפה"

אנחנו פוגשים במשך החיים את האנשים הקרובים לנו או סתם אנשים ואנחנו דנים וחורצים גורלות • אתה שומע משפטים מאנשים כגון 'איך הוא מתנהג כך? איזו חוצפה', 'מאיפה מגיע לו הרעיון בכלל? איזה לב יש לו?'

מרדכי רוט
מרדכי רוט

כתוב במשנה במסכת אבות פרק א' משנה ו, רבי יהושע בן פרחיה אומר "והוי דן את כל האדם לכף זכות", וכן כתוב (פרקי אבות, ב) אמר הלל הזקן "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו".
מה ההבדל בין והוי דן את כל האדם לכף זכות לבין אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו?

מה שאמר רבי יהושע בן פרחיה הוי דן את כל האדם לכף זכות, ההסבר הוא שכאשר אתה דן ומאשים אדם אחר על ההתנהגות שלו, תנסה גם למצוא צדדים חיובים למה האדם התנהג ועשה מה שעשה.

ומה שאמר הלל הזקן אל תדון את חברך, בפשטות הכוונה היא שאין לך זכות בכלל לחשוב האם השני עשה טוב או רע, אתה לא שופט ואין לך יכולת כלל לשפוט, אתה פשוט לא יכול אלא אם היית בנעליו של השני, עם תכונות האופי שלו ובמצב שלו בדיוק.

ומאחר ואין סיכוי שאדם יהיה בדיוק במקומו של השני, כי במקומו של השני זה כולל עשרות אם לא מאות של מצבים נפשיים, רגשיים וסביבתיים, אין לו באמת שום אפשרות וכלים לדון את חברו ולשפוט את מעשיו.
אני נתקל בחדר הטיפולים במאות מצבים שונים ומגוונים ותמיד מגיע לאותה מסקנה בדיוק- כל התנהגות של כל אדם נובעת מסיבות מסוימות שקרו בעבר ובהווה. אחרי שאתה רואה ושומע את כל העבר של השני, כל חלקי הפאזל נראים לך שונים ופשוט מתחברים.

זה מה שאמר הלל הזקן "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו".

כי כאשר אתה תגיע למקומו, סביר להניח שאתה לא תדון בכלל את השני, אלא אתה תתנהג בדיוק כמו השני ואולי אפילו הרבה יותר גרוע, ולכן אין לך בכלל אפשרות לדון או להתעסק או לחשוב על האדם האחר כלום.
אנחנו פוגשים במשך החיים את האנשים הקרובים לנו או סתם אנשים, אנחנו דנים וחורצים גורלות.

אנחנו אומרים משפטים כגון: 'איך הוא מתנהג כך? איזו חוצפה!', או 'מאיפה מגיע לו הרעיון הזה בכלל? מה אין לו לב?'

בואו לא נדון את השני עד שנגיע למקומו, כי לעולם לא נוכל להיות במקומו של השני.

סיפור ששמעתי ממש השבוע והוא חרט בי את הנושא: ישב אצלי בקליניקה אדם בשנות השלושים לחייו. על פניו נראה שהוא שבור ומדוכדך מאוד. הוא פנה לטענתו לעשרות יועצי זוגיות שונים ואף אחד לא הצליח לעזור לו.

אשתו לטענתו אישה טובה, אך יש לו בעיה שמוציאה אותו מאיזון רגשי. הארונות שנמצאים בבית לבגדים נמצאים בשביל יופי, כי רוב הבגדים נמצאים על הרצפה. המטבח מלוכלך, הכלים מלוכלכים. "אני כבר לא יכול לאכול בבית, זה פשוט מגעיל אותי", הוא אומר בכאב.

מהתיאורים שהוא תיאר היה נשמע שאשתו מזניחה את הבית לגמרי. מצעים היא מחליפה לילדים פעם בחודש במקרה הטוב, ו"אל תגיד לי שהילדים עושים את זה, הילדים לא מבלגנים כלום, רק היא".

כמובן ששאלתי אותו למה הוא לא עוזר לאשתו, והוא טען שהוא רק חוזר כל יום הביתה מהעבודה בתשע בלילה, בעוד שהוא יוצא לעבודה בשבע בבוקר.

ניסיתי שוב, אולי עוזרת קבועה פעמיים בשבוע? הוא טען שוב 'שמתי עוזרת, אחרי יום הבית חוזר לסורו. כל יועצי הזוגיות לא הצליחו לעזור לי'.

והוא אומר לי בכאב, 'מה עושים? למה היא מתנהגת כך? כמה שניסיתי להסביר, לדבר אתה. אולי אם הייתי יודע את הסיבה לכך הייתי מגיב אחרת, היא אישה טובה', הוא ממשיך במונולוג הסוער שלו.
אבל מה אעשה???

שאלתי אותו 'אם היית מבין מאיפה נובעת ההתנהגות הזו, היית מרגיש אחרת כלפי אשתך?

הוא ענה ישר כן. והוסיף: 'אני פשוט לא יכול להבין איך אישה מתנהגת ככה'.

אמרתי לו: 'החל מרגע זה תפסיק לבקר את אשתך בנושא הזה, הרי ראית שעד עכשיו זה לא עזר. תשבו השבוע לשיחה ותנסה לדבר אתה בעדינות, איך היה אצלה בבית בתור ילדה. תנסה להקשיב מה עבר עליה בילדות שלה, אין סתם כזו התנהגות, בוודאי יש לזה סיבה'.

הוא פנה לדרכו וקבענו פגישה לעוד שבועיים.

לאחר שבועיים הוא הגיע אלי לפגישה נוספת. הסתכלתי לתוך עיניו והן נראו עם הרבה יותר חמלה, הבנה, רכות.

הוא התחיל לספר: "התחלתי לא רק להקשיב לעצמי אלא לנסות להקשיב לשני, להבין את השני, להכיל את השני. לא האמנתי שאני נשוי זה ארבע שנים ולא הכרתי את סיפור חייה.

"היא סיפרה שעד גיל 11 אביה היה עובד ומרוויח היטב, לא היה חסר להם כלום בבית, .אפילו עוזרת שלוש פעמים בשבוע. בגיל 11, מכל מיני סיבות שהיו, אביה הפסיק לעבוד וכשלא עובדים יש תוצאה לזה – אין כסף. ואם אין כסף אין אוכל בבית וכמובן שגם לא עוזרת שלוש פעמים בשבוע…

"היא בעיקר זוכרת שבגיל 12 הוריה קראו לה ואמרו לה שבגלל שאין עוזרת היא צריכה לקחת אחריות על כל הבית, שזה כולל הכול. שטיפת כלים, רצפות, כביסות, הכנת אוכל לילדים. בבת אחת, מילדה שהייתה משחקת עם החברות ונהנית היא נהייתה אמא בגיל 12".

לפי מה שסיפרה לו אשתו בכאב, "אמי הייתה עובדת עד מאוחר כי אבא לא עבד, ואחרת אפילו פת לחם לא היה לנו. כך ביום אחד אין חברות ולא טיולים. נהייתי השפחה של הבית, נכון הייתי בכורה בבית ואבי לא עבד, ולצערי הוא גם לא עזר בבית".
והוא ממשיך ומספר, "היום, אמרה לי בכאב, אני לא יכולה לסובב את הכפתור של מכונת הכביסה.

תבין, במשך שנים הייתי מגהצת, מנקה, שוטפת, רוחצת. ולא רק זה, הייתי הולכת לנקות ולגהץ גם אצל השכנים והייתי מביאה את הכסף לאבא שלי כדי שיהיה לנו מה לאכול בבית.

תבין שאתה מעיר על הניקיון בבית, הטראומה הזו מבית הוריי עולה ביתר שאת וגורמת לי לא לעשות כלום בבית.

"בבת אחת השתנה היחס שלי כלפיה. מחוסר הבנה להבנה, מחוסר חמלה לחמלה, מחוסר התחשבות להתחשבות".

מאותו יום הוא הפסיק להעיר לאשתו על כך. ניסה להבין, להכיל ולהתחשב.

כן זה לקח זמן ותהליך ארוך, אך לאחר תקופה הוא דיבר איתי שברוך השם הדברים מתחילים להסתדר, הארון חזר להיות ארון הבגדים. כמובן, לא הכול מושלם ואפילו לא מתקרב להיות מושלם, אך הדברים כבר לא היו כמו פעם.

"והכי חשוב", הוא אומר לי, "הבנתי שאם אני הייתי עובר את כל זה לא חושב שהמצב שלי היה יותר טוב, בכלל לא".

זהו, אין לי מילים יותר חוץ מהברור מאליו – אל תדונו את חברך עד שתגיע למקומו, כי לעולם לא תוכלו להיות בנעליו של השני.

השארת תגובה