לעשות חסד עם רעייתו באמצעות אוזן קשבת ועזרה בענייני הבית

אדם המפריז בהשתדלותו ומתאמץ בהגזמה כדי להשיג את מבוקשו, לא רק שאינו מועיל, אלא אף מזיק לעצמו

הרב זמיר כהן
הרב זמיר כהן

אדם החסר ביטחון בה', חייו אינם חיים. שהרי גם אם עשיר ובריא הוא כעת וטוב לו בכלל, אינו יודע מה יהיה מחר ובלבו פנימה מקנן תמיד הפחד שמא יתרחש הנורא מכל. אולם הזוכה לקנות לעצמו את מידת הביטחון, מלבד שחי הוא על פי האמת, גם חייו שלווים ומאושרים. שהרי לאחר שעושה את ההשתדלות הסבירה המוטלת עליו, יודע הוא שיש מי שדואג לו ומסדר את המהלכים היוצאים ממעשה ההשתדלות באופן שהתוצאה תהיה על פי המסלול הטוב ביותר עבורו. שהרי בעל ההשגחה העליונה הזו, הוא מי שאינו מוגבל ביכולותיו, ורואה את העתיד, ויודע בחכמה שהיא מעבר לתפיסת בן-אנוש מה באמת טוב לו לאדם בהווה ולטווח הארוך. ומתוך כך רגוע הוא הבוטח בה', וחי בשלווה. וכלשון ספר "חובות הלבבות": "מהות הביטחון היא מנוחת נפש הבוטח, שיהיה לבו סמוך על מי שבטח עליו, שיעשה הטוב והנכון לו".

ובזה יודגש כי המבקש לקנות לעצמו בקניין נפשי גמור את מידת הביטחון, לא יוכל לקנותה לעצמו כראוי אם פגום הוא באמונתו. שכן מידת הביטחון היא בבחינת הקומה השנייה הנבנית על קומת ידיעת מציאות האלקים. שהרי רק היודע שיש בורא לעולם, יכול לבטוח בו ולחיות בשלווה.
אמנם ישנה חובת השתדלות המוטלת על האדם, לעשות במידה סבירה את הנדרש, כדי להשיג את מבוקשו. וזה דבר שבא על המין האנושי בקללה שבאה לאחר חטאו של אדם הראשון. ככתוב: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם". ונכללו בזה כל צרכי האדם, שבלי השתדלותו, לא ישיגם בדרך כלל. אבל לפני החטא היו כל צרכי האדם מגיעים אליו מאליהם והאדמה הייתה מצמיחה מאליה חיטה הראויה לאכילה ככיכר לחם, מבלי שיצטרך לעבוד כלל. ורק לאחר החטא קיבלה האדמה הוראה שללא עמלו של האדם לא תוציא אלא רק קוצים ודרדרים. אבל חיטה וכל צרכי הפרנסה יצמחו ויגיעו רק לאחר עמל כפיים. ככתוב: "וּלְאָדָם אָמַר: כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ, אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ, בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ".

וכמה מוטל על האדם להשתדל לפרנסתו? על פי מידת ההשתדלות האמורה להביאו לפרנסה סבירה. כלומר, אם לאחר מאמצים סבירים רואה הוא כי כל השערים נעולים ואינו מצליח להתפרנס כשאיפתו, יידע כי מצבו הנוכחי לטובתו הוא. ולא ייכנס לעצבות או לייאוש חלילה. אלא יבטח בבוראו שבוודאי עושה לו את הטוב ביותר בעבורו, וינסה מפעם לפעם לבצע שוב השתדלות לשיפור מצבו, שהרי אולי הייתה זו גזירה זמנית לטובתו שיחיה בדוחק לכפרת עוונות או לעוררו להתחזק בעניין כל שהוא, ועתה שהמטרה הושגה נדרשת שוב השתדלותו להתרומם במצבו הכלכלי.

ומאידך, אם עסקים חובקי עולם לפניו, והוא אדם כשרוני אשר בידו להשיג ממון רב – אם רק יתמסר לעסקים. או שמסוגל הוא לעבוד בכמה משרות ולהשתכר שכר כפול ומשולש מהנדרש לו לכלכלת בני ביתו, עליו לחזק את עצמו במידת הביטחון ולעבוד רק לפי מידת ההשתדלות האמורה להביאו לפרנסה סבירה. ואת שאר זמנו יקדיש לבניית עולמו הרוחני באמצעות לימוד תורה, תפילה ביישוב הדעת, חסד עם רעייתו באמצעות אוזן קשבת ועזרה בענייני הבית, השקעה בחינוך ילדיו, קיום מצוות בשלמות כראוי, וחסד כללי עם כל מי שבידו לסייעו. ויבטח בבוראו שאם גזר עליו בראש השנה שיהיה עשיר, בוודאי דרכים רבות לו כיצד לעשותו עשיר מבלי שיצטרך להתאמץ מעבר להשתדלות הנדרשת ממנו משום קללת "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם". הנה לשונו הנפלאה של ספר "חובות הלבבות" בהגדרת הדברים: "אופני יושר הביטחון בהם [בענייני פרנסה] על האלקים, שיתעסק במה שזימן לו הבורא מהם לצורך סיפוקו ומזונו, ולהגיע [כלומר, במידה כזו שיוכל להגיע] אל מה שיש בו די מן העולם. ואם יגזור לו הבורא בתוספת על זה, תבואהו מבלי טורח ויגיעה". ובהמשך הוא מוסיף שעל בעל הביטחון לחזק את עצמו בהתבוננות, שאם לא גזר עליו הבורא שיתעשר – "גם אם היו משתדלים כל אשר בשמים ובארץ להוסיף לו, לא היו יכולים בשום פנים ולא בשום סיבה [כלומר, גם לא בכל דרך]". ומזה יש ללמוד לכל תחומי החיים בהם נדרשת מידת הביטחון. יעשה הוא את ההשתדלות הסבירה באותו תחום, ויבטח באלקים שיעשה את הטוב בעבורו.

שכן אדם המפריז בהשתדלותו ומתאמץ בהגזמה כדי להשיג את מבוקשו, לא רק שאינו מועיל, אלא אף מזיק לעצמו. וכלשון "חובות הלבבות": "שאם אינו בוטח באלקים, בוטח בזולתו. ומי שבוטח בזולת ה', מסיר האלקים השגחתו מעליו, ומניח אותו ביד מי שבטח עליו" (מומלץ מאד ללמוד לפחות את הפרקים ד-ז בשער הביטחון שם).

ואכן, על הפסוק "וּדְבַר שְׂפָתַיִם אַךְ לְמַחְסוֹר" [כלומר, יש דיבור שרק גורע], אומרים חז"ל במדרש: "אתה מוצא, לא היה יוסף ראוי להינתן בבית האסורים אלא עשר שנים, מפני שהוציא דיבה על עשרת אחיו. ועל ידי שאמר לשר המשקים 'כִּי אִם זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ וכו' וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל פַּרְעֹה' ניתוסף לו עוד שתי שנים שנאמר 'וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים'."

יש שביארו שלפי דרגתו הרוחנית הגבוהה של יוסף, היה עליו להימנע מכל סוג של השתדלות להצלתו. אולם לפי פשט הדברים התביעה מיוסף הייתה על ריבוי ההשתדלות מעבר לנדרש. לאחר שביקש 'כִּי אִם זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ', לא היה לו לחזור ולומר 'וְהִזְכַּרְתַּנִי', שהרי את חובת ההשתדלות הוא סיים. כלומר, בגלל שביקש פעמיים משר המשקים שיזכרהו, קיבל תוספת של שנתיים בבית האסורים. ואם היה אומר פעם אחת, לא הייתה נוספת לו שנה אחת בכלא, אלא לא היה נענש כלל. לפי שביצע את חובת ההשתדלות המוטלת על האדם. אך כאשר ביקש פעמיים, התברר שגם הבקשה הראשונה לא נבעה מחובת ההשתדלות, אלא מפגם כל שהוא במידת הביטחון בה' – לפי דרגתו הגבוהה של יוסף הצדיק, ולכן נענש גם עליה. וכך כל אדם נדרש להתרומם בעבודתו הפנימית ולחזק את מידת ביטחונו בה', איש איש לפי דרגתו, עד השלמות הראויה לו.

ונסיים פרק נכבד זה במילותיו המיוחדות של רבנו בחיי בסוף שער הביטחון שבספרו "חובות הלבבות": "האלקים ישימנו מן הבוטחים עליו – הנמסרים לדינו בנראה ובנסתר – ברחמיו, אמן".

השארת תגובה