הרגע הקצר בו פגשה מירי שניאורסון את הנערה בחולצה הצהובה

אין סתירה בין פירוש רש"י למילה "עקב" שבתחילת פרשתנו לבין פירושם של פרשנים אחרים. הפירושים הם בסך הכל שני צדדים של פירוש אחד. וגם, מה עשיתי בקניון בבוקרו של יום שישי חם ולוהט?

קניון עופר השרון | צילום: אסף לוי
קניון עופר השרון | צילום: אסף לוי

"אימא, אימא" אני שומעת קול נשי זועק מעמקי לבה. המילים הן אחרות, אבל אני שומעת (או נכון לומר מרגישה) את מה שלא נאמר. "אז תעבירו אותה למעון", "תעשי הכל שיקבלו אותה שם".

אני מרימה עיניים מהמחברת ומסתכלת למולי. היא יושבת שם במרחק שולחן, בחולצה צהובה חסרת שרוולים ובוהה בי בעיניים שמאחוריהן כאב.

שישי בבוקר. מוזיקה של קניונים מתנגנת ברקע. יצאתי מהבית כי אני חייבת לסיים כמה מטלות כתיבה. מטלות השבת כבר מאחורי (ברובן). המזגן לא משתלט על הלחות הדביקה אפילו בתוך הקניון, ואני שוב חוזרת להסתכל בפניה, לבדוק האם יש בהן דמעות.

"אימא, אימא", היא ממשיכה לזעוק בלי קול ואני מעיזה להישיר אליה מבט, להציע חום ואהבה דרך העיניים ומצביעה למעלה. היא עושה פרצוף שואל ואני אומרת "אבא, אבא" ומרימה את האצבע בשנית אל השמים. כדי שיהיה ברור למי אני מכוונת ומי היחיד שיכול להושיע.

המרחק בין השולחנות שלנו קטן. הקפה שלה מחוסל. הלימון בכוס המים שלי צף באדישות, כשהיא אומרת בקול חלוש שבכל זאת מגיע לאוזניי "איך? איך באת לי כאן פתאום?". לא אני לא מכירה אותה ובכל זאת אני ממשיכה להתעקש על ההוא למעלה שיבוא לעזרתה. וכשאני רואה את כתפיה שחות שוב בייאוש, אני לא מתאפקת, חוצה את המרחק שבינינו וניגשת לחבק.

החולצה הדוסית מעוטרת הפרחים, עוטפת את חולצתה הצהובה, החשופה, בחיבוק אחיות מבין ללא כל מילה. לא צריך יותר. שנינו "שומעות" אחת את השנייה ודי בכך. רגע אחרי אני שבה למרחב הכתיבה שלי, דפי הבוקר נותרים מיותמים ואני מציצה למים עם הלימון ומגלה שהיא כבר נעלמה לה לדרכה.

רש"י מפרש שהמילה "עקב" שפותחת את פרשתנו מכוונת למצוות קלות שאדם דש בעקביו. ישנם פרשנים שמסבירים ש"עקב" משמעו "סוף" וכי הכוונה היא לשכר שמשלמים בסיום. לכאורה רש"י מדבר על תחילת העבודה והם על סופה. אבל לא מדובר כאן בשני פירושים שונים אלא בהשלמה של פירוש אחד. הגילוי בפרשה הוא שבגמר העבודה – הסוף והשכר – נפעלים על ידי שמתחילים את העבודה מדרגת "עקב", הדרגה הנמוכה והקלה ביותר – מצוות שאדם דש בעקביו.

ואם כבר עקב, אז ברור לכולנו שאנו נמצאים בתקופת עקבתא דמשיחא. על פי כל הסימנים "הנה זה בא". אנחנו עסוקים כל הזמן מסביב לגאולה ומקשרים כל דבר לגאולה. שימו לב כיצד מסיימים כל הרבנים את דבריהם. כיצד מסתיימות הרצאות. תמיד באיחול שנזכה מיד לביאת גואל צדק.

כך גם בפרשתנו. המילה עקב מרמזת על התקופה הזו שלנו – עקבתא דמשיחא. ביטוי שיש בו שני פירושים: הדור הכי תחתון ונחות מבחינה רוחנית – כמו העקב שבגוף. ו…עקב מלשון סוף ואחרית הגלות.

בפרט בדורנו, ובמיוחד בזמננו, שכבר כלו כל הקיצין והסתיימה עבודת הבירורים של כל הדורות שקדמו לנו. הכל מוכן ומחכה לדבר מה שחסר. רק תנועה אחת של הקב"ה שיוציא אותנו מהגלות ויביא אותנו לגאולה האמיתית והשלמה. ולכן יהודים מבקשים ותובעים שוב ושוב "עד מתי"?!

למעשה ניתן לחבר את שני הפירושים דלעיל לימינו אנו: דווקא בגלל שזה הדור התחתון ביותר והגענו עד לעקב, העבודה בדור הזה היא מלמטה למעלה, מהעקב אל הראש. העבודה שלנו, הדור הירוד ביותר, היא זו שמרימה את כל הדרגות, ובו (כן, בדור הזה) מתגלית הגאולה, ונכנסת הא' בגולה.

המסקנה מתקופת עקבתא דמשיחא היא שיש לכל יהודי כוח לעורר ולעודד את עצמו, את האחרים סביבו, ואת הקב"ה שלפי כל החשבונות שהקב"ה הראה בתורתו ובניסים שהוא עושה בעולם, הגאולה כבר מזמן הייתה צריכה לבוא. כבר התקיימו כל הסימנים המובאים בדברי חז"ל על ימי עקבתא דמשיחא ואפילו על "שנה שמלך המשיח נגלה בה".

ואפילו הסתיימו שלושת השבועות בהם עסקנו בלימוד הלכות בית המקדש עליהן נאמר "מעלה אני עליהם כאילו הם עוסקים בבניין הבית". מובן אם כן שכעת יש לנו הזכות, החובה והאחריות הגדולה לבקש ולצעוק לקב"ה "עד מתי"?! עד מתי הגלות האיומה הזו?


הכותבת היא בעלת "הבחירה שלי" – אימון וייעוץ לנערות ונשים, מרצה, מנחה ושדרנית רדיו | לתגובות: irisch1@gmail.com

לאתר הבית של מירי 

השארת תגובה