ברית דמים • העדה הדרוזית בישראל

סיפורו המרתק של המיעוט הדרוזי, שהחל לפני כאלף שנה במצרים ועלה לכותרות בשבוע שעבר, כששני שוטרים בני העדה נרצחו בהר הבית • האמונה בבורא אחד ובגלגול נשמות, החובה להזדהות עם המדינה בה הם חיים והקשר הסבוך עם ישראל • וגם: הפוליטיקאי שנכנס לכנסת בעקבות רצח, ארגוני הסירוב והטענות לקיפוח חברתי

אנשי דת דרוזים | צילום: משה מילנר - לעמ
אנשי דת דרוזים | צילום: משה מילנר - לעמ
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

יום שישי, שבע בבוקר, האיל סתאוי וכמיל שנאן, שוטרי סיור ביחידת הר- הבית, יושבים בסמוך לשער השבטים המוביל להר ומשוחחים על הא ועל דא. השניים מביטים לעבר הקהל שמגיע מהעיר העתיקה לתפילת יום השישי בהר, כשגבם מופנה להר-הבית, משם לא אמורה להישקף סכנה. לפתע, שלושה ערבים ישראלים פורצים בריצה משטח התפילה, פותחים באש לעבר השניים, רוצחים אותם וחוזרים בריצה לרחבת ההר, שם הם מחוסלים על ידי שוטרי סיור שהגיעו למקום במהירות.

בעקבות הפיגוע סגרה המשטרה את הר הבית ליומיים, והציבה שערים לגילוי מתכות בכניסות השונות. המוסלמים, בהובלת המופתי הירושלמי ושאר מסיתים, התנגדו לשערים, שכן מדובר בשינוי הסטטוס קוו. סיפור ההתנגדות לשערים תפס את כותרות העיתונים, הרבה מעבר לסיפור "ברית הדמים" בין העדה הדרוזית למדינת ישראל, ברית שעולה לעדה במחיר גבוה, גבוה מידי. לא מדובר בדבר מובן מאליו, בטח לאור יחסו של המיעוט הערבי בישראל למדינה, ולראיה שלושת המחבלים בפיגוע שהגיעו מאום אל פאחם. למעשה, הסיבה לברית תלויה בשורשים ההיסטוריים של העדה הדרוזית, ויש צורך לחזור לימיה הראשונים של העדה.

הדת הסודית
הדרוזים מאמינים כי הדת שלהם היא הופעה מחודשת של אמונה עתיקה באל אחד, שהתקיימה בסתר שנים רבות. לדבריהם, ההיסטוריה האנושית מתחלקת לשבע תקופות שכל אחת מהם קשורה להופעה של נביא, כשעל ידו פעל חכם שהעביר את הדת לעם. אחד מאותם זוגות הם משה ויתרו (מוסא ושועייב).

מנגד, ההיסטוריונים מעלים כי הדת נוסדה במצרים במאה ה-11 לספירה, כאשר קבוצת מאמינים תחת שלטונו של החליף הפאטמי השישי אל-חאכם באמר אללה (השופט במצוות האל), ומקורה בפלג האסמעיליה של האסלאם השיעי. אז גם הופיע לראשונה השם דרוז. מקור השם בא משמו של אחד ממייסדי הדת, נשתקין דרזי, שפעל יחד עם מנסח התורה ומפיצה העיקרי חמזה בן עלי. השם דבק בעדה, למרות התנגדותה, שכן דרזי סטה מהדרך והוכרז ככופר. עם זאת, אחדים מהדרוזים הסבירו כי השם בא מהמצביא אנושתכין אל-דזברי שהביס את סאלח בן מרדאס, אויבם המושבע של הדרוזים במאה ה-11 בסוריה.

כך או כך, הדרוזים מעדיפים להיקרא "אלמווחדון". כלומר, "המייחדים את האל" (המאמינים באל אחד) או "בַּנו מערוף" כלומר "בני החסד" (העושים חסד עם הזולת). הדרוזים מחבבים שם זה במיוחד, משום שהוא מצביע על התכונות הטובות המאפיינות אותם כגון, הכנסת אורחים, סובלנות דתית, נאמנות, מתן סיוע ומקלט לנרדפים. על פי האמונה הדרוזית, בימי אל-חאכם באמר אללה ניתנה ההזדמנות האחרונה להצטרפות לדת, וכיום אין לאיש אפשרות להצטרף לדת הדרוזית אלא אם נולד כדרוזי.

הדת הדרוזית היא סודית, גם בפני מאמיניה, ורק יחידי סגולה, המכונים 'עוקאל' (נבונים) נחשפים לכתבים הדתיים. שאר ה'עמך' שלא זכה להיחשף לדת מכונה 'ג'והאל' – הבורים, והם אינם מורשים לעיין בכתבי הקודש של הדת. הדרוזים מחזיקים בכתבי קודש בשם "רסאיל אל חאכמה", והם כוללים מאה ואחת עשרה אגרות, שאגודות בשישה ספרים. האגרות נשמרות על ידי אנשי הדת ורק להם מותר להחזיק או לקרוא בהן. כמו כן, אסור להדפיס את הספרים, אלא רק להעתיקם בכתב יד. חוקרים שנחשפו לכתבים, סיפרו כי הם מורכבים משפה עשירה, דו-משמעית, והם מיסטיים ומסתוריים.

בעקבות הסודיות, נתקלו המורים הדרוזים בקושי כיצד ללמד את ילדי העדה. הפתרון שנמצא – הוראת המורשת הדרוזית, במסגרתה לומדים הילדים על ההיסטוריה של העדה ועל המצוות העיקריות.

שבע מצוות בני דרוז

הדרוזים מאמינים באל אחד, אשר אינו נתפס ע"י השכל האנושי והוא זה שמכוון את כל הפעילות ביקום. לאמונתם, האל התגלה לעיני ברואיו מספר פעמים, כשהפעם האחרונה היא בדמות הח'ליף אל-חאכם באמר אללה. בשונה מדתות אחרות, בני העדה נדרשים לקיים מצוות, כל אחד לפי צו ליבו, כך שיחסית הדת הינה פלורליסטית וסובלנית למדי. עם זאת, על כוהני הדת מוטלות מספר מצוות מחייבות, שעליהן אין פשרות.

כמו כן, יש שבע הוראות (תעאלים) שבעיני הדרוזים חשיבות רבה לשמירתם. "הדרוזי מחויב להיות כן בדיבורו, נאמן להבטחתו, שומר סוד, נמנע מרכילות ונעים שיחה; הדרוזי מחויב לשמור על אחיו כשהוא נתון בצרה, לשאוף לתיקון מגרעותיו, להגן על רכושו, לספר בשבחו ולשמור על כבודו; הנביאים היחידים המוכרים הם הנביאים המופיעים בקוראן ובתנ"ך. להם נוסף הנביא יתרו, שאיננו מוצג כנביא בתנ"ך; השטן מסמל ניגוד לכל מעשה חיובי, הן בתחום האמונה והן בתחום המוסר. מעשי חסד כגון הכנסת אורחים, עשיית צדק והימנעות ממעשי רשע, מרחיקים את השטן; האמונה באל אחד אוסרת על עבודת אלילים והליכה אחר נביאי שקר. על הדרוזי להעלות את זכר האל בכל זמן ומועד; על הדרוזי להשלים באופן מוחלט עם הגזירות הנסתרות והנגלות של האל. עליו לקבל ברצון כל דבר מן האל ולברך גם על הרעה כשם שמברכים על הטובה; לפי האמונה הדרוזית האל גוזר מראש את גורלו של האדם ואין לו כל יכולת לשנותו".

עקרון אמונה נוסף שייחודי לדרוזים – אמונה בגלגול נשמות. לפי הדת הדרוזית נברא מספר נשמות קבוע ועם מותו של האדם מתגלגלת נשמתו בקרב תינוק שזה אתה נולד. לתפיסתם, הנשמה היא שמקיימת את הגוף והגוף אינו יותר מאשר בגד שהנשמה מחליפה בכל גלגול חדש. האמונה הדרוזית בגלגול נשמות אפשרה לדרוזים, שחיו כמיעוט, ללחום ללא חת על חירותם. לוחמים צעדו אל מול מותם ההרואי ונפלו בשדות קרב. למעלה מ-300 לוחמים דרוזים נפלו במערכות ישראל. האמונה שעוד רגע קט ישוב הלוחם שנהרג בדמותו של תינוק שבא לעולם, נתנה נחמה בלבבות הקרובים לנהרג והסירה במידת מה את צער המוות.

לפי אמונה זו, ביום הדין העתידי, שיחול באחד מימי השישי בשבוע בו חל חג הקורבן, ישקלו מעשיה המצטברים של הנשמה בגלגוליה השונים. לאחר הדין תגיע תחיית המתים, בו לא יוקמו הגופות לתחייה, שכן אין בהן ערך, אלא יוכר מעמדם העליון של הדרוזים. האמונה בגלגול נשמות הובילה לסולידריות החזקה בין הדרוזים, שכן כל דרוזי עשוי להיות אח, הורה או בן, בגלגול הבא.

העוקאל, אותם כוהני דת, נבדלים משאר העם בתלבושת המיוחדת שלהם. גילוח שערות הראש וכיסויו, בדרך כלל ב"אלעמאמה" – מצנפת בצבעי לבן ואדום, המסמלים את האהבה והטוהר. כמו כן, הם מחויבים בגידול שפם. ניתן גם לגדל זקן, אך אין זו חובה. בנוסף, על כלל בני העדה נאסר ללבוש בגדי משי ולענוד תכשיטי זהב.

על הדרוזים נאסר לאכול חזיר, לשתות אלכוהול ולעשן. כמו כן, יש להתרחק משמחות שאינן "שמחות מצווה" ולשאוף לחיי צניעות. בנוסף, לפני הכנסת דבר מאכל או משקה על הדרוזי להביע תודה לאל. אין נוסח של ברכה, אלא כל אחד ואחד מברך בנוסח הנראה לו.

לדרוזים אף דגל המסמל את דתם, והוא מורכב מחמש צבעים – אדום, צהוב, ירוק, כחול ולבן – כשכל צבע מסמל היבט אחר בדת הדרוזית.

בשל נסיבות שונות, היגרו הדרוזים ממצרים לאזור רמת הגולן, הגליל ודרום לבנון. בשל היותם נרדפים ע"י המוסלמים, הדרוזים התיידדו עם היהודים, שהיו גם הם מיעוט קטן. כך, יש בידינו תיעוד מ-1167, כשהנוסע היהודי בנימין מטודלה ביקר בצידון, על יחסם החיובי ליהודים. "האומה הנקראת דרוזיאין, והם פגנוש (פגאנים, עובדי אלילים) ואין להם דת, ויושבים בהרים ובנקיקי הסלעים, ואין מלך או שר שולט עליהם כי בעצמם הם יושבים בין ההרים, ועד הר חרמון גבולם מהלך שלושה ימים. ואומרים שהנפש בעת יציאתה מגוף אדם טוב תיכנס בגוף ילד קטן הנולד באותה שעה, והם אוהבים ליהודים, והם קלים ברגליהם לרוץ על ההרים ועל הגבעות ואין אדם יכול להילחם עמהם".

הדרוזים בישראל

לצד גאוות היחידה הדרוזית, פתחו בני העדה נאמנות לשלטון הקיים. המזרחן אורי שטנדל הסביר כי הנאמנות פותחה בשל היותם מיעוט. "הדבר הוא פרי כורח הסתגלות, תולדת המציאות. יש קושרים אותה ל'תקיה', אותה הצנעה עצמית מול ריבונות עוינת, מעין אימוץ דרך 'אנוסים', כדי לשרוד, ומכאן יכולת הזדהות עם המדינה, בה הם מהווים מיעוט, שהיא כמעט חובה על פי מנהג דורות, למען הגשמת מצוות הקיום. 'הציות לשליט הוא מצווה דתית, ואם יבוא שליט אחר, נציית לו', הסביר שיח' ג'בר מעדי. אכן מתוך חרדת כליה נהגו הדרוזים בקרב שכניהם באזור עפ"י הכלל: 'היה מוסלמי בחוץ ודרוזי בביתך', כשבצדו עקרון האחווה בעת מצוקה המוגדר 'חפט' אלאחואן', בהיות כל הדרוזים אחים זה לזה. אפשר שבתקיה נעוצים שורשיה של גמישות המאפשרת השתלבות. במרוצת המאה העשרים הפכה נכס פוליטי, שלבושו חילוני מובהק, כושר התערות מעשי-הגיוני בחיי המדינה, תוך צמצום נקודות חיכוך עם הרוב, לצורך חיזוק הדרוזים כמיעוט. השתלבות המזכה בשמירת הייחוד, ללא כל העמדת פנים או הצנעה, כמעט היפוכה של התקיה, ששוב אין בה צורך במתכונתה ההיסטורית המקורית".

בתקופת המרד הערבי הגדול, החלו מנהיגים מוסלמים ללחוץ על הדרוזים להשתתף במאבק נגד ההתיישבות היהודית בישראל, אך הדרוזים סירבו. כך, השייח' אמין טריף, נציגה של העדה הדרוזית בפני שלטונות המנדט הבריטי ומי שלימים יהיה נציגה הרוחני העליון של העדה, טען כי שלטון הבריטים בארץ-ישראל הוא זמני עד שתקום מדינה יהודית ולכן הדרוזים לא צריכים להתערב. טריף אף שיתף פעולה עם נציגי הישוב בארץ ונתן אור ירוק לדרוזים להתגייס ל'הגנה'. בפועל, מרבית הדרוזים נשארו ניטרליים. אולם הצלחתו הגדולה של טריף הגיעה בעת מלחמת העצמאות, כששכנע את הדרוזים שלא לנטוש את יישוביהם.

גם מנהיג הר הדרוזים, סולטאן אל-אטרש, קרא לדרוזים להישאר ניטרליים ולא להתערב, מתוך דאגה לגורלם. למרות זאת, כ-400 דרוזים התגייסו לצבא ההצלה, צבא מתנדבים ממדינות ערביות בפיקודו של פאוזי קאוקג'י שנלחם בישוב היהודי. הקרב היחידי בו השתתף הגדוד היה בלחימה על רמת יוחנן. לפי עדויות החיילים, הדרוזים לחמו בעוז ולא היססו להיכנס לקרבות פנים אל פנים. לאחר קרב ממושך, שכלל אבדות רבות לשני הצדדים, נפגשו כמה מקציני הדרוזים עם נציגי היהודים, בהם גם משה דיין, שאחיו זוהר נהרג בכפר, והם הגיעו להסכם על אי לחימה של הדרוזים, כשחלק מהכוח אף מצטרף לצה"ל.

הלוחמים, יחד עם דרוזים נוספים שהתגייסו בהמשך, גויסו ל"יחידת המיעוטים", שכללה גם לוחמים בדואים. שנה לאחר מלחמת העצמאות התרחשה קטטה קטלנית בין הדרוזים לבדואים ביחידה. במהלך הקטטה נורו יריות ותושבים דרוזים מיישובי הכרמל ניסו להתנפל על החיילים הבדואים. תוצאות הקטטה היו קשות, פצועים רבים ושלושה הרוגים, יהודי, בדואי ודרוזי. חקירת המשטרה הצבאית קבעה כי את הקטטה יזמו חיילים דרוזים ביחידה, על מנת לגרש את הבדואים מיחידת המיעוטים.

לאחר המלחמה החלו רשויות המדינה בניסיון לבדל את הדרוזים מקרב שאר המיעוטים הערבים, בין היתר על ידי הקמת בתי דין של העדה, רישום בתעודות הזהות כ"דרוזים" ומעל הכול – הכרה בדת הדרוזית, המקום היחיד על פני הגלובוס, בו הדרוזים קיבלו הכרה כדת. בתמורה, הדרוזים קבלו על עצמם גיוס חובה. מי שאחראי לפיתוח מערכת הקשרים בין המדינה לדרוזים, היה השייח אמין טריף, שנכדו, מוואפק טריף, נחשב כיום למנהיג הרוחני של העדה הדרוזית.

הדרוזים גויסו ליחידת המיעוטים, שהפכה ליחידה לדרוזים בלבד. עיקר המשימות שהוטלו על היחידה היו משימות ביטחון שוטף. מלחמת ששת הימים והעובדה שהיחידה לא שותפה בלחימה, הביאה למשבר בין הדרוזים לצה"ל, כשלטענם הצבא לא עושה די לשילובם וכי בקשתם להשתלב יותר ויותר במסגרות ותפקידים אחרים בצה"ל לא קיבלה מענה מספק. עם השנים צה"ל פתח עוד יחידות ותפקידים לחיילים הדרוזים, ולפני כשנתיים הודיע הרמטכ"ל על סגירת הגדוד הדרוזי, ופיזור החיילים בקרב היחידות והגדודים השונים. בעקבות האמונה החזקה בגלגול נשמות, הדרוזים נחשבים ללוחמים אמיצים חסרי פחד. מה שמסביר את מחיר ההרוגים הגבוה – למעלה מ-360 מבני העדה במהלך שירותם.

יורים ובוכים

מעבר לנאמנות, ההתגייסות מהווה כרטיס כניסה לחברה הישראלית, שכן החברה הדרוזית במקורה היא חברה כפרית. כך, רבים מהחיילים מאריכים את שירותם, ורבים אחרים ממשיכים אחרי הצבא לאקדמיה. מנגד, בתקופה האחרונה נשמעת ביקורת רבה אודות רשויות המדינה, שלא עושות די לשפר את המצב הכלכלי של יישובי הדרוזים, למרות שהם "קיימו את חלקם בעסקה". כמו כן, עולה טענה על אפליה בה נתקלים הצעירים הדרוזים, אחרי שהם פושטים את מדיהם, בקבלה למוסדות חינוך, מקומות עבודה ועוד.

"אנחנו יהודים בחובות, אבל ערבים בזכויות", מסביר בלהט רפיק חלבי, ראש המועצה המקומית דלית אל-כרמל. לדברי הפעילים הדרוזים, המדינה מפקיעה קרקעות ומונעת פיתוח והרחבה של היישובים הדרוזים הקיימים. לטענת חלבי, הסיבה לחוסר ההשקעה היא "טמטום של המדינה". בפועל מדובר בסוגיה מורכבת, שכן כשהמדינה ניסתה לאחד את המועצות האזוריות הרבות, העדה הדרוזית הביעה התנגדות קשה, בין היתר בשל העובדה שהמועצות המקומיות משמשות מקור תעסוקה לא אכזב לחמולות המקומיות, כשבמידה והם יאוחדו לעיר, מספר המשרות יצומצם ומידת ההשפעה של החמולות המקומיות תקטן.

מי שמנצל את הטענות על הקיפוח מצד המדינה, הם ארגונים דרוזים וערבים שונים, שמנסים לעורר דעת קהל נגד ההתגייסות לצה"ל ובעד פיתוח זהות לאומית ערבית. למעשה כבר ב-72 הוקם 'ועד היוזמה הדרוזי', שמטרתו לחדד את היסוד הלאומי הערבי בזהות הדרוזית, ולפיו, הדרוזים הם חלק בלתי-נפרד מהעם הפלסטיני והאומה הערבית. הוועד הכריז על ארבע מטרות עיקריות: "להביא לסיום את גיוס החובה של צעירים דרוזים לצה"ל; להתנגד להפקעת קרקעות של הדרוזים; למנוע את התערבות רשויות המדינה בענייני לאום ודת; לחתור להפיכת ישראל למדינת כל אזרחיה". ועד היוזמה הדרוזי משתף פעולה עם אירגוני סירוב ערביים וישראליים. פעילי הוועד עובדים מסניפי מפלגת חד"ש ועוסקים בעיקר בארגון כנסים ותמיכה בסרבני גיוס. תנועה דומה היא 'אל מעארופין אל-אחראר', תנועת הדרוזים החופשיים שהוקמה על ידי ח"כ לשעבר סעיד נאפע.

נאפע שהורשע במגע עם סוכן זר, לאחר שנפגש בסוריה עם סגנו של מזכ"ל החזית העממית, מעודד את צעירי העדה שלא להתגייס. בעבר הסביר את האידאולוגיה שלו "כל מדינה שחושבת שהיא דמוקרטית ונאורה, צריכה להעניק פטור לבני המיעוט הלאומי שלה. קל וחומר כאשר מדובר במיעוט שהוא חלק מהעם שנגדו המדינה נלחמת. אני בן העם הפלסטיני, אמי ממוצא סורי, ויש לי קרובים בלבנון. המדינה שלנו במצב מלחמה עם קרובי-המשפחה המידיים שלנו. מבחינה אנושית זה לא מתקבל על הדעת שנתגייס לצבא". עמותה נוספת שמנסה לשכנע את הצעיר הדרוזי לסרב להתגייס, היא עמותת "בלדנא" הערבית ישראלית.

מנגד, לא מעט פעילים חברתיים קוראים לנסות להשפיע מבפנים, ולא להתנגד מבחוץ. התודעה הפוליטית בקרב בני העדה היא גבוהה מאוד, ותעיד על כך העובדה שבכנסת ישראל מכהנים חברי כנסת דרוזים הרבה מעבר לגודלם באוכלוסייה. בכלל, רבים מהפוליטיקאים ניסו במשך שנים לגייס את הדרוזים לצדם, והם ניצלו זאת לטובתם. אי אפשר שלא להזכיר את סיפורו של חבר הכנסת ג'אבר מועדי מהרשימה הערבית המאוחדת. מועדי חתם בשנת 81 על הסכם רוטציה עם הח"כ הבדואי אבו-רביע, אך משהגיע מועד ההסכם סירב הלה לממשו. בסופו של דבר בניו של מועדי ירו באבו רביע למוות ומועדי הושבע לכנסת, שכן הוא היה הבא בתור ברשימה, למרות שבניו ישבו באותה עת בכלא.

הדרוזים מפעילים גם מנופי לחץ על הפוליטיקאים. אחד מהם הוא פורום ראשי המועצות הדרוזיות והצ'רקסיות. הפורום מתווה תכנית-עבודה שנתית, ודואג לקידום המגזרים הללו בנושאי תקציב, בנייה ותכנון, פיתוח תשתיות. הפעילות נעשית בתיאום ובשיתוף עם מומחים חיצוניים, אשר אינם בני העדות. כמו כן, פעילים חברתיים הקימו את המועצה הציונית- הדרוזית, שקוראת לשמור על הלאומיות היהודית במדינה, מתוך חשש שאם המדינה תהפוך לדו-לאומית, הראשונים להיפגע מכך יהיו הדרוזים.

בשונה מהדרוזים בכרמל ובגליל, הדרוזים ברמת הגולן מביעים התנגדות למדינה. הסיבה העיקרית שלהם, היא העובדה שהם נותקו מהכפרים הדרוזים ברמת הגולן הסורי, בו מתגוררים קרובי משפחתם, והם שואפים להתאחד ביום מן הימים. כשמדינת ישראל החילה את חוק הגליל על הכפרים, רבים מבני העדה יצאו להפגין, ותושב דרוזי שביקש להוציא תעודת זהות ישראלית, נתקל בהתנגדות מצד תושבי כפרו. כיום, מתוך כ-20 אלף דרוזים ברחבי רמת הגולן, כ-5 אלף מחזיקים בתעודות זהות ישראליות. החשש העיקי של מחזיקי התעודות – הסכם עם סוריה שיחזיר את כפריהם לשלטון הסורי. "במידה וזה יקרה אנחנו, שמחזיקים בתעודת זהות ישראלית, נסבול מהתנכלויות בטענה כי שתפנו פעולה עם הציונים", הם מסבירים.

בצל הרצח העלו פעילים דרוזים רבים את העובדה שהמדינה לא עומדת במילוי "ההסכם" עם החברה הדרוזית. כך, העיתונאי הדרוזי רביע באדר, כתב לפוליטיקאים "לכל השרים ובכירי המדינה שגדשו את חורפיש ומרר בשבוע האחרון, והתגאו בעדה שלנו תוך חלוקת שבחים לשותפות הגורל של הדרוזים והיהודים – כשהם שבים על סיסמאות מז'אנר 'כולנו אחים' ו'גורלנו משותף' – קודם כל, תודה, אבל הייתי שמח לראות אתכם מבקרים בכפרים דרוזים גם במועדים אחרים, לא רק במהלך קמפיין בחירות ובשעת הלוויות".

תגובה אחת
  1. אוהבים אתכם, יחד נתגבר על הרשעים.

השארת תגובה