עדיין לא תם המבחן: רבים נדרשים למסור נפש למען העם והארץ

בשם גדולי החסידות למדנו, שזהו פשרה של האמרה על שמירת שתי השבתות שמבטיחה את הגאולה, שהכוונה לשבת חזון ולשבת נחמו

הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

בפרשת השבוע אנו קוראים על הדברים אשר דיבר משה אל כל בני ישראל: "הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר… רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעו לכם ובואו הר האמורי ואל כל שכניו בערבה בהר בשפלה ובנגב ובחוף הים ארץ הכנעני והלבנון עד הנהר הגדול נהר פרת וגו'".

והפירוש הוא שהביאור של התורה קשור לבואנו והתיישבותנו בארץ ישראל וזה קשר הדדי, שאין קיום לתורה אלא בארץ ואין יכולת עמידה בארץ בלי תורה.

מסקנה זו מתבקשת גם על פי אמרות רבות של חז"ל וניקח לדוגמא שתים:

האחת במסכת מכות (דף כד,א) "דאמר רב מסתפינא מהאי קרא (חרד אני מאותו פסוק) ואבדתם בגויים… ואכלה אתכם בארץ אויבכם". והשנייה במסכת נדרים (דף פא, א): "דאמר רב יהודה אמר רב… על מה אבדה ארץ… על שלא ברכו בתורה תחילה".

מכאן שהארץ היא מקום חיינו ואולם זו דורשת הנהגה מיוחדת, הנהגה של קדושה, אותה משיגים ע"י תורה ומצוות – "ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים לאלוקיכם".
לכך אנו מייחלים ומתפללים, ואין זמן יותר מתאים לתפילה זו מאשר ביום תשעה באב ששיאו בתפילה אשר בסיום מגילת איכה: "השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם".

אכן לגבורה אנו זקוקים כדי לעמוד מול אויבנו המחרפים את מערכות ה' וישראל, ובמקביל יש לפעול בכל הכוחות כדי לסתום את הפרצות אשר מבפנים, ובעזרת ה' נעשה ונצליח.

התעניות עצמן אין עניינן בעצם קיומן אלא, כלשון הרמב"ם: עניינן הוא במה שיכולות לעורר את הלבבות, לפתוח דרכי תשובה שיהיה זה זיכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, ובזיכרון דברים אלו נשוב להיטיב, שנאמר "והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם וגו'".

בתשעה באב במיוחד, יש ענין להיות מרוכז במחשבה על החורבן ומשמעותו לעם כולו, הכלל והפרט, ויחד עם זה להתבונן גם בישועת ישראל ההולכת ומתגלה בדורנו, שאין לך פתח לתקווה ולנחמה יותר מזה.

כך הוא באמת סדרם של דברים, שמתחילים את החודש בשבת חזון וממשיכים מיד אחריו בשבת נחמו, כל זה ללמדנו שאין ערך באבל כשלעצמו, בלי חיזוק האמונה בגאולה הקרבה ובאה.

בשם גדולי החסידות למדנו, שזהו פשרה של האמרה על שמירת שתי השבתות שמבטיחה את הגאולה, שהכוונה לשבת חזון ולשבת נחמו, שאי אפשר להתנחם בלי להכיר בערך האובדן ואין ערך לאבל בלי הציפייה הממשית לגאולה.

הכוזרי בסוף הספר אומר שירושלים לא תיבנה אלא כשישתוקקו בני ישראל אליה בתכלית התשוקה, עד שיחוננו עפרה ואבניה כמאמר הגמרא בסוף כתובות, עפ"י הפסוק: "כי רצו עבדיך את אבניה ועפרה יחוננו".

אין דור כדורנו שעמד במבחן משולב כזה של שואה ותקומה, אך עדיין לא תם המבחן כפי שעינינו רואות, והמבחן גם היום אינו קל כשרבים נדרשים למסור נפש למען העם והארץ. למענם אנו מבקשים מהקב"ה שישיבנו, יאר פניו ונושעה.

בגלות הראשונה נאמר: "ואנוכי ארד עמך מצרימה ואנוכי אעלך גם עלה" וכך בגלות אחרונה, שלא בכדי נאמר שבתשעה באב נולד משיח, בוודאי בשביל להורות שלא מדובר על אבלות לשמה, אלא על אבלות מחנכת לראיה גדולה, לציפייה אמיתית ולאמונה גדולה.

בתהילים (פרק פט') אנו לומדים וקוראים: "זכור ה' חרפת עבדיך … אשר חרפו אויביך ה' אשר חרפו עקבות משיחך". מפורש אם כן שיש מושג של עקבתא דמשיחא, ובשם הגר"א מובא הפירוש, שאלו באים קמעא קמעא, כשאויבי ישראל צוררים את התהליך הזה ומבקשים לחבל בו.

אבל אנחנו נתחזק בנוסח המובא בפרק פ' בתהילים: ו"כנה אשר נטעה ימינך ועל בן אמצת לך… לא נסוג ממך תחיינו ובשמך נקרא, ה' אלוקים צבאות השיבנו האר פניך ונושעה".

השארת תגובה