הבדחן שאל את האדמו"ר: מותר 'לחקות' את הרבי?

ברשימת המ"ב מסעות שמופיעות בפרשתנו נאמר: "ויסעו מרפידים ויחנו במדבר סיני" (במדבר לג', טו'). כשמתארת התורה את כל מסעות בני ישראל במדבר, היא מזכירה את המאורעות שאירעו שם ברמז או בבירור כמו: מי מריבה, קברות התאווה ועוד. והנה דבר פלא הוא כשהתורה מזכירה את דבר בואם למדבר סיני, לא מזכירה היא כלל את המאורע הגדול והמשמעותי ביותר שהיה לעם ישראל שעשה אותו לעם סגולה. הייתכן שדווקא המעמד המכונן ביותר שלשמו יצאנו ממצרים, כמו שנאמר: "בהוציאך את העם הזה ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה" (שמות ג', י"ב) לא נזכר בפרשת המסעות עם בואם למדבר סיני?

מבואר במפרשים רבים (הגר"מ פיינשטיין, הפני מנחם זצוק"ל ועוד) שאם התורה הייתה מזכירה את עובדת קיום מעמד הר סיני כחלק מהמאורעות שקרו במסעות בני ישראל, א"כ מאורע זה היה נרשם כעוד אירוע היסטורי שהיה לעם ישראל, שלא מחייב לעתיד כלום. וזה התורה באה לומר לנו, שקבלת התורה היא לא אירוע היסטורי אלא מעמד שממנו אנו שואבים את קיומנו עד היום הזה. קבלת התורה מתחדשת כל יום ויום וקיומנו הוא מעצם התחדשותה. כפי שנאמר: "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים". זה יסוד קיומנו והצלחתנו, להצמיח ממעמד נשגב זה המשך בכל יום ויום,  כאילו קרה היום וקורה מחר וכן הלאה.

וכך בכל מצוות ה'. אם לא מחדשים ברוחנו התפעלות בכל יום הרי הכול נעשה כמצות אנשים מלומדה בלי חיות ובלי התחדשות.

מסופר שהאדמו"ר רבי יואל מסאטמר זצ"ל נשאל פעם על ידי בדחן בחתונה אם יורשה לו לחקות אותו בפני הציבור כדי לשמח חתן וכלה? האדמו"ר השיב בחיוב, והאיש עלה על הבמה והחל לחקות את תפילותיו ואת דרשותיו של הרבי זצ"ל. לפתע הבחין הבדחן שהאדמו"ר יושב ובוכה.  מיד ירד מהבמה ורץ לעבר האדמו"ר ושאלו האם הרבי מקפיד עלי? הלא קיבלתי רשות? חלילה השיב הרבי, אל לך לחשוש פן פגעת בי, לא זו סיבת בכייתי. שאלתי את עצמי כשראיתי אותך מחקה את תנועותי בעת התפילה ועבודת ה' 'אולי גם אני מחקה את עצמי ואיני עובד את ה' באמת מתוך תחושת חיות והתחדשות פנימית', על זה בכיתי.

סדר המסעות בפרשתנו אינו איזה סיפור היסטורי חולף בקריאת התורה. נסעו מפה, עברו לשם, חנו פה והמשיכו במסעם. יש משמעות לכל שם מקום, כפי שמביא רש"י ומצאנו בחז"ל.

על אחד מהמסעות נאמר: "ויסעו ממדבר סין ויחנו בדפקה", לכאורה שני שמות מקומות בדרך. אלא שהרה"ק רבי אברהם יששכר מרדומסק, בספרו 'חסד לאברהם', מביא כאן רעיון נפלא, לאור תוכחתה של המשנה (אבות ו', ב') "בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת: 'אוי להם לבריות מעלבונה של תורה'". עם ישראל קיבלו את המצוות, אומר ה'חסד לאברהם', אבל אחרי שנסעו מ"מדבר סין" יחד עם המצוות שקיבלו שם במרה דעכה ההתלהבות לקיום מצוותיה. בת קול מיוחדת יצאה כדי 'לדפוק' על דלתי לבבם, לעוררם מחדש. בלי זה אין בסיס לקבלת התורה במעמד הר סיני.

את המשל הבא סיפר החפץ חיים: בעיקול הדרך, תחת לעץ רחב, עמד רפאל האביון בלבוש קרוע ובלוי. הוא המתין לגביר של העיירה שיעבור במקום בדרכו לתפילת שחרית. לא ארכו הרגעים ופסיעותיו של צבי נשמעות בנוחות. רפאל זינק אל הדרך, התנצל על שחוסם הוא את דרכו והחל לגמגם אי אלו מילות התנצלות על שנצרך הוא להטריח את הגביר שיחיה… הוא צריך הלוואה, בסכום 'גדול' במושגים שלו, חמישה זהובים שלמים.

צבי משך בכתפיו, "תבוא בבקשה בשעה אחת עשרה למשרד שלי, אלווה לך את הסכום בחפץ לב". למחרת בשעות הבוקר המוקדמות חיכה שוב רפאל לגביר. כאשר הגיע צבי למקום, התנצל, גמגם, תוך שהוא מתחנן להלוואה של חמישה זהובים. ר' צבי שאלו: היית אתמול במשרדי בשעה אחת עשרה כפי שביקשתיך?" רפאל נד לשלילה. לא הגעתי למשרד. "אז מדוע לבכות?!" תהה צבי, "בוא היום למשרד וקח את הכסף". הוא המשיך כשהוא מפטיר מאחורי גבו: "באותה השעה!"

בבוקר היום השלישי כאשר זיהה צבי את צלליתו של רפאל בעיקול הדרך, הוא נדרך. גם אתמול לא הופיע האביון במשרד, אבל בבקרים הוא מופיע בשעה מוקדמת יחסית וחוסם את הדרך בבקשת הלוואה שהוא לא מגיע לקחתה. הוא ממש כעס כאשר רפאל פתח את פיו בבכי מעושה. בכמה משפטים הבהיר לו את שהוא חושב עליו ועל שכמותו ונפנף אותו כזבוב טרדן, לתמיד.

כך גם אנחנו – הסביר הכהן הגדול מראדין לשומעי לקחו: מתחננים לקב"ה בברכות קריאת שמע "והאר עינינו בתורתך ודבק ליבנו במצוותיך ויחד לבבינו לאהבה וליראה". בברכות תפילת שמו"ע "השיבנו אבינו לתורתך". הקב"ה מהנהן בשמחה. לא בהלוואה, במתנה מוכן הוא לתת. 'רק תבואו למשרד', תפתחו את הגמרא, תקיימו את המצוות הנקרות בדרככם, בהן ביקשתם שלבבכם ידבק. אלא שאנחנו לא מגיעים למשרד לאסוף את הטוב…

כמו התורה ומצוות ישנם דברים רבים ואחרים שאנו מבקשים ללא הרף, גם לכך הקב"ה נענה בשמחה. הוא מורה לנו בתורה כיצד לאסוף את השפע (כגון: עשר בשביל שתתעשר), אך האצבעות שלנו פתוחות והכל נוזל דרכן. בשונה מגביר העיירה שרגז וקצף על העני, הקב"ה לא כועס על כך שאנחנו נעמדים לבקש כל יום מחדש. וכל יום מצפה לנו שנבוא לביתו ונקבל את השפע הרוחני והגשמי.

"ויסעו ממדבר סין" – אחרי שנתן לנו הקב"ה מצוות במרה (עוד טרם הגיענו למדבר סיני) אנו חונים "בדפקה" – דופקים בדלתו של הקב"ה ומבקשים האר עינינו בתורתך ודבק ליבינו במצוותיך ויחד לבבינו… אולם במקום להיכנס, אנחנו מאבדים את בת הקול ומפסידים טיסה אחרי טיסה. הגיע הזמן שנשוב ונדבר עם התורה, נבוא לבית ה' וניקח משם את השפע שמרעיף עלינו הקב"ה.

השארת תגובה