הילד שבר בטעות את האגרטל, האב הנחית סטירה מצלצלת

הרב שמואל רבינוביץ
הרב שמואל רבינוביץ

חז"ל (סנהדרין פב,א) מספרים על המשא ומתן ההלכתי שלכאורה ניהל זמרי עם משה רבנו לפני שפנחס הופיע, ובו שאל זמרי את משה איך לך הייתה מותרת המדיינית? אל מול שאלתו זו נאלם משה רבנו "ונתעלמה ממנו ההלכה" ועם ישראל כולו געה בבכי על כך.

בנקודה זו מספרת התורה: "וירא פנחס בן אלעזר", וחז"ל מבקשים להבין "מה ראה?" והם עונים: "ראה מעשה ונזכר הלכה שהבועל ארמית קנאים פוגעים בו". שאלת חכמינו מה ראה פנחס? טעונה ביאור! הרי כל עם ישראל ראה את המעשה הנורא וכפי שאמרה התורה שהיה "לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל" ובוודאי שפנחס גם הוא היה בין אלו שראו. א"כ מה היה תמוה לחכמינו ששאלו מה ראה פנחס?

י"ל ששאלת חז"ל הייתה, מדוע מדגישה התורה את ראייתו של פנחס דווקא יותר מראייתם של שאר כל עם ישראל שנכחו במעמד? ועל כך משיבים לנו חז"ל: שפנחס "ראה מעשה ונזכר הלכה". אנו מבינים מכך ששונה הייתה ראייתו של פנחס מראיותיהם של שאר העם. אכן, כולם ראו! אך זו הייתה ראיה שטחית של המעשה, לעומת פנחס שהייתה לו ראייה מחייבת שהביאה אותו להיזכר בהלכה שלמד, ואף להזכיר אותה למשה רבנו עצמו ששכח אותה לפתע. רק ראייה כזו שלא עוברים עליה לסדר היום, המותירה חותם בלב הרואה, עד שמחייבת אותו לפעול ולהשפיע, היא הראייה הנכונה. כי היא מביאה בעקבותיה פעולות מעשיות של עשייה ובניין.

המגיד הירושלמי הגה"צ ר' שלום שבדרון זצ"ל תיאר פעם על שבת שהיה בניכר בבית מארחיו: בליל שבת כל בני המשפחה המארחת היו ישובים סביב שולחן השבת, לפתע מבחין ר' שלום בילד בן החמש שניגש אל מגירת הכסף ומשתעשע להנאתו בשטרות ובמטבעות. מיד הפנה מבטו אל האב היושב בראש השולחן ותמה על כך שהאב מתעלם: "וכי לא מן הראוי לגעור בו להעמידו על חומרת מעשיו?" בת שחוק סלחנית מופיעה על פני האב: "הוא עדיין ילד בן חמש, מה הוא כבר מבין?" למחרת, במהלך שעות הצהריים שיחקו הילדים בסלון הגדול, לפתע נתקלה רגלו של הילד באגרטל המפואר שצנח על הארץ והתנפץ לאלפי רסיסים. האב הכעוס קם והנחית סטירה מצלצלת על הילד ההמום. נעמד ר' שלום, כשבת שחוק סלחנית על פניו ואמר: "הוא עדיין ילד בן חמש ולא מבין… מדוע אתה כועס?"

סיפרתי לו: "פעם בשעת צהריים של יום חם הזדמנתי לרחוב ירושלמי. קול יבבה ילדותית הפרה את השקט. מקצה הרחוב הופיע ילדון כשאצבעו נפוחה ונוטפת דם. נטלתי את ידו השנייה וצעדתי לרופא הגר בסמוך. והנה נראית מרחוק 'דבורקה' הסבתא של השכונה כשסליה בידיה. משהבחינה בילד המיילל הפטירה לעברו 'אל תבכה, זה שום דבר, עד החתונה זה יעבור… לא חבל לבכות על כמה טיפות דם?' לאחר מספר דקות הצטמצמו הפערים, ואז, באחת שמטה את סליה ובארשת מבוהלת תפסה את הילד בידה: 'מאירקה! נכדי החביב, מה קרה כאן? מה זה כל הדם הזורם? הצילו! אנשים טובים! עזרו לנו!' ושטף דמעות זורם בחופשיות על פניה".

"אתה מבין? כשהדברים רחוקים ממך, ואינם נוגעים ישירות אליך, הכול בסדר. אם הילד בלתי מוכר, אז קצת דם לא כל כך נורא. הנתונים הם אותו דבר, אלא שפתאום הם נוגעים ב'אני' שלך, במשפחה שלך, בכסף שלך ופתאום הכול כל כך נורא ומכאיב…".

אם הילד עובר על איסור תורה בשבת ואתה נשאר שווה נפש, אינך מבין על מה הרעש הגדול מסיבה פשוטה: עדיין לא נגעו הדברים בך ממש ואז אתה מוצא מילות סנגוריה ומלמד זכות. אולם כשהתנפץ האגרטל לרסיסים או אז נרעשו שמים וארץ. כאן נעוץ ההבדל, כשתורת ה' ומצוותיה הם החשובים והיקרים לך מכל, אינך שותק.

פנחס קדוש ה', לא היה קנאי שהרים שלטים ועמד בהפגנות. פנחס היה קנאי אמיתי. התורה הקדושה הייתה במקום העמוק ביותר שלו. ומשום כך לא יכל פנחס להישאר שווה נפש. הוא שם נפשו בכפו, אף שידע היטב כי יתכן שצעד זה יעלה לו בחייו. חייו האישיים לא היו שיקול. רק ריבונו של עולם ושם שמים המחולל עמד מול עיניו. זהו ההבדל בין ראייתו של פנחס לבין הראיה של כולם. ובזה כיון הפסוק: "תחת אשר קינא לאלוקיו" – הקנאה באה כי אלוקים היה קרוב אליו – הוא אלוקיו. ומשום כך זכה למה שזכה.

חז"ל ממשיכים לספר לנו כי לאחר שהזכיר פנחס את ההלכה לפני משה רבנו ענה לו משה: "קריינא דאיגרתא איהו להוי פרוונקא", דהיינו שקורא האיגרת של המלך הוא זה שיהיה השליח לבצע. ומשמעות הדבר שמשה רבנו קורא לפנחס לבצע את הדבר המתבקש מכוח ההלכה שהזכיר. זאת עלינו לדעת, שכל פעולה גדולה ומשמעותית המשפיעה על הרבים, הצלחתה תלויה בטהרתו ובמעלתו של עושה הפעולה. לא כל אדם זוכה להיות משפיע ומתקן עולם, רק אדם ש'עבד על עצמו' ותיקן מידותיו, יכול לראות בעומק ובהבנה הנכונה את המתרחש מסביבו ולפעול לתיקונם של דברים.

את זה גילה לנו משה, כשהוא משאיר את ביצוע ההלכה דווקא בידיו של פנחס. משה רבינו מבין שמכיוון שדווקא פנחס ראה – ראיית עומק שמכוחה הוא נזכר בהלכה שנשכחה, הוא זה שנשלח משמים לבצע את הפעולה המתקנת שהצילה את עם ישראל.

מצבים רבים עוברים על פנינו בימי חיינו, ואנו רואים ונתקלים מדי פעם באירועים ומעשים מסביבנו שדורשים תיקון, אך אנו נותנים למצבים אלו לחלוף על פנינו, בלי שנראה אותם לעומק ומקרוב. הם נראים לנו לא נוגעים כלל אלינו, הם רחוקים מאיתנו. אם נזכה 'לראות דברים מקרוב', נדע שקול ה' צועק בתוך ליבנו וקורא דווקא אותנו לפעול מכוח ראייה זו, כדי שנוכל להשפיע ולקדש את שם ה'. בדיוק כמו פנחס שקיבל את התפקיד ממשה רבינו, רק בגלל העובדה שפנחס לא עבר לסדר היום והמאורעות חייבו אותו לפעול.

השארת תגובה