מונולוג מצמרר: "אני אמא מאושרת, דניאל יישאר לעד הבכור שלי"

ביום חמישי האחרון, יצא דוד חמיאס עם בנו דניאל להביא את הוריו לשבת. בחזור, הוא איבד שליטה על הרכב בכביש המנהרות, ופירק את המשפחה לרסיסים • בשיחה מצמררת, רווית געגועים ומלאת אמונה, מדברת האם דורית על הרגעים האחרונים, חושפת את נס הלידה, ומעבירה מסר דומע

הרכב, צילום: תיעוד מבצעי זק"א
הרכב, צילום: תיעוד מבצעי זק"א
לחץ נפשי, חרדה? זו הכתובת בשבילך

אל המנחמות שנפרדות ממנה, מפנה דורית חמיאס מבט כואב ועצוב, אך גם רגוע ושליו. "תחבקו את הילדים שלכם, בבקשה, תנשקו אותם, אל תקפידו עליהם, זה לוקח בדיוק רגע, אני זכיתי לנשק את דניאל ביום רביעי בלילה", היא אומרת בדמעות.

בסלון הקטן בו אנחנו יושבים ברחוב מאיר גרשון בפסגת זאב, מתרוצצים חמשה ילדים קטנים. עד יום חמישי האחרון, הם היו משפחה שלמה ומאושרת. דורית הכינה את מאכלי השבת, מירקה את הבית, ולקראת ערב, כשדוד בעלה חזר מהעבודה, הוא התארגן לצאת לאשדוד יחד עם דניאל, להביא את הוריו לעשות את השבת במחיצתם.
"לפני שהם יצאו, דניאל ביקש ממני להביא לו מים, אומרים שצדיקים מבקשים לפני הפטירה מים", אומרת אמו. "הוא כבר היה באוטו, וחזר הביתה בכדי להביא משניות, כדי שהוא יוכל ללמוד בדרך. הוא היה ילד מושלם".

לקראת השעה 11:30 בלילה, קרתה התאונה הקשה. הרכב המשפחתי, נהוג בידי אב המשפחה דוד, ובו דניאל, הסבא והסבתא, איבד שליטה והתנגש במעקה הבטיחות של כביש המנהרות. המראות היו קשים מנשוא. דניאל, שעוד חודש ימלאו לו 14, היה מוטל ללא רוח חיים. האב דוד נפצע קשה וגם הסבא והסבתא נפצעו. החילוץ היה מורכב, באשר המעקה "חתך" את הרכב לאורכו, והיה צורך לנסר אותו בכדי להגיע לנפגעים.

"כשראיתי שהשעה מתאחרת התקשרתי לבעלי", משחזרת דורית. "לא היה מענה. הוא אף פעם לא עונה בנהיגה, אז התקשרתי לחמותי. גם שם אף אחד לא ענה. אחרי 5 דקות מגיע טלפון מחמותי, שאמרה 'דוריתי, קחי את התיק ורוצי לעין כרם'. כששאלתי מה קרה היא ניתקה. הגעתי לחדר המיון, ביקשתי פרטים, ואף אחד לא ידע. הייתה לי בבטן הרגשה רגועה, שלדניאל טוב. התפללתי לבורא עולם: 'בבקשה, תביא את דניאל אליי, תביא אותו אפילו נכה, יודע מה, אפילו צמח, רק שיהיה לידי'…"
לאחר חצי שעה שנדמתה כמו נצח, ראתה דורית את האלונקה של בעלה נכנסת. היא הספיקה לשוחח איתו, והוא, למרות שידע כבר את הנורא מכל, דחה אותה במילים והמשיך לחדר הניתוח. כשקרובי משפחה הגיעו למקום, הם ניסו להתעלם משאלותיה, "הם הסתובבו, בכו והלכו". ואז הגיע קצין משטרה, בישר לה, ונדהם מתגובתה. "תודה לך בורא עולם", פלטה האם השכולה.

שנים של אמונה

לא בקלות זכו דורית ודוד לחבוק את בנם בכורם דניאל. לאחר נישואיהם, לא נתנו להם הרופאים סיכוי לילדים. "הלכנו לפרופסור דניאל רוזניק", מעלה דורית זיכרונות. "הוא אמר 'מצטער, לא יהיו לכם ילדים. אבל היום משבטים כבשים, בעוד 10 שנים יוכלו גם לשבט בני אדם…' אמרתי לדוד, אתה לא יודע איזה עקשנית אני, אתה עוד תגרור עגלות עמוסות ילדים. אחרי זה הלכנו לפרופסור הורביץ, שאמר לנו 'אני לוקח מקרים של 20% אחוזי הצלחה, אבל אתם זה 0 סיכויים. בגלל שאתם מאמינים, לפחות אנסה'".

באחד מהטיפולים הקשים שעברה, ולאחר שאחת החברות ניסתה "לעודד" אותה עם האפשרות של אימוץ, רצה דורית לבית הכנסת של ביה"ח, נעמדה מול פרוכת ההיכל, וזעקה לקדוש ברוך הוא: "בורא עולם, מה שתעשה זה טוב, אבל בינינו, אתה יודע מה אני רוצה".

ואז, הבלתי ייאמן קרה, ודורית ודוד זכו לחבוק בן בכור בשעה טובה. וכשהארת ה' נסוכה עליהם, התרחבה בהמשך המשפחה והתברכה בחמשה ילדים נוספים, מהם שלישייה.

היום האחרון

ביום חמישי האחרון, דניאל היה עולץ ועליז מהרגיל. "הקדימו אותו בתור של הכיתה, והוא כתב דברי תורה בעלון השבועי, שבועיים לפני הזמן", מספרת אמו. "בהתחלה כעסתי, אמרתי לו שאתקשר לרב להגיד שלא יעקוף, הוא אמר שזה בגלל שהוא עקף בהגעה לתפילה, ושהרב סיינה אמר שבכאלה דברים מותר לעקוף". ואז, נזכרת דורית בקטע מצמרר: "אמרתי לו, אם ככה, תמיד תעקוף ותגיע למקום הראשון, ואז הוא אומר לי 'אמא, למקום הראשון אני אף פעם לא אגיע'…"

כשדורית מספרת על דניאל, בנה בכורה שנקטף ממנה בחטף, עיניה בורקות מאושר ומגאווה. "דניאל היה נשמה גדולה. בשנה האחרונה הוא מאד התעלה רוחנית והיה מאד קשור לרב שלו, בחצי שנה האחרונה לא היה לו אופניים, לא כדורסל, רק תורה והתעלות".

"באחת מסעודות השבת האחרונות, דניאל שאל 'איזה ספר אני אכתוב שאף אחד עוד לא כתב?' הוא סיפר שהרב אמר שלכל בן אדם יש 'מעולם', 'מעולם' לא איחרתי תפילת מנחה, 'מעולם' לא הפסדתי ברכת הלבנה, ואז הוא שאל: 'איזה 'מעולם' אני אהיה?'"

בבוקר האחרון לחייו, יצא דניאל בשעת בוקר עם כרטיסי רב קו, בכדי להחזיר לחבריו את מה שלווה מהם. כשחזר הביתה, סיפר לאמו באכזבה שהילדים איחרו ושלא הספיק להחזיר להם. ביום שישי בבוקר, שעות ספורות לאחר הטרגדיה, נשלח בן משפחה עם הכרטיסים – שנמצאו מגואלים בדם בכיסו של דניאל – לבית הספר, להחזיר את החובות לחברים. "דניאל היה כולו שלמות, הכול היה אצלו מסודר, מדויק, החזרנו בשבילו את החובות".

הספד מתוך האלונקה

מאז התאונה הקשה, מאושפז אביו של דוד, מחלים מניתוח מסובך שארך 7 שעות. את בני המשפחה כבר הכינו לחצי שנת החלמה, אך באורח נס, הוא הצליח לעמוד על רגליו. אל מסע הלווית בנו, הגיע האב מטיפול נמרץ, וכשגופו מכוסה מכשירים ומחובר לצינורות, הספיד את בנו בבכי תמרורים.

מי שינסה למצוא טרוניה אצל האם והרעיה, לא ימצא ולו קמצוץ. "הדלקתי ביום שישי נרות, והרגשתי שהוא איתי, קראנו את פרשת העקידה, בכינו, לא האמנתי שפעם בחיים ארגיש ככה. ביקשתי מבורא עולם, יש לך את כיסא המרכבה שלך, שים את דניאל במדרגות, תיהנו ממנו. היום קמתי בבוקר והרגשתי שאני אוהבת את כל עם ישראל, איזו אחדות, אמרתי לדניאל, תתעקש, אל תוותר, מגיע לעם ישראל משיח".

המנחמות הרבות שעוטפות את דורית וחמשת ילדיה באהבה, מתקשות להישאר אדישות מול אצילות הנפש והדרך בה היא מתמודדת עם אסונה. כמו התכוונה לענות על תהייתם והתפעלותם, שחה דורית: "השיר שעומד לי בראש בימים האחרונים זה 'דע שיכולין לצעוק בקול דממה דקה, צעקה כ"כ גדולה, ואיש לא ישמע', שיר שמתנגן לאחרונה (מתוך אלבומו החדש של מרדכי בן דוד 'הצעקה'. י.פ.). ככה זה, יש צעקה גדולה שמתפרצת בשקט, בשקט".

"כארזים עלי מים"

רגע לפני שנעזוב את בית האבלים, אנחנו מעלעלים בעלון התורני שדניאל ז"ל זכה לכתוב בו דברי תורה בשבוע האחרון לחייו. צמרמורת חולפת בגוונו. מתחת תמונתו מתנוסס הפסוק מהפרשה, שאודותיו נסובים דברי האור החיים – "כאהלים נטע ה', כארזים עלי מים". מילות פרידה שנכתבו ימים לפני ששירת חייו הסתיימה במנהרת הארזים. יהי זכרו ברוך.

השארת תגובה