"הכניסה לישראל, אינה מובנת מאליה" • רבה של ירושלים במאמר לשבת

הרב-אריה-שטרן
הרב-אריה-שטרן
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

עיקרי הדברים אשר בפרשת חוקת נאמרו בשנת הארבעים לצאת העם ממצרים, יש לראותם כהכנות לקראת הכניסה לארץ ישראל.

בדרך זו ניתן להבין מדוע נקבע מקומה של פרשת פרה אדומה דווקא בפרשה זו ומדוע לא נזכרה עוד מקודם אע"פ שידוע ששרפת הפרה הראשונה הייתה כבר בשנה השנייה ליציאתם ממצרים.

אין זאת אלא מפני שאף זו היא חלק מן ההכנות, וכך אמר הרב גורן זצ"ל בדרשתו לפרשת השבוע שהטהרה בשלמותה מתקיימת דווקא בארץ ישראל, כשישראל שרויים באדמתם ומאוחדים, כמו שנאמר במשנה במסכת מקוואות (ח, א) שארץ ישראל טהורה ומקוואוותיה טהורין. לכן בטרם נכנסים לארץ יש לעשות את כל ההכנות גם של הטהרה הפרטית לקראת הטהרה הכללית של העם כולו בארץ.

על הטהרה אנו יודעים שאינה מובנת מבחינה שכלית, אבל נראה שבאה להורות על הצורך במשהו רוחני כמין ערך מוסף על כל מה שעושים בין בדברים של חולין ובין בדברים של קודש, כך היא כאמור גם מידתה של ארץ ישראל, שיש בה יותר ממציאות ארצית רגילה ולכן יש לנהוג בה במידה של טהרה בכל המובנים, בדברים שבין אדם למקום ובדברים שבן אדם לחברו והמבקש לדעת ילמד על כך בפרק הטהרה אשר בספר מסילת ישרים.

הכניסה לארץ כשלעצמה אינה מובנת מאליה אלא כרוכה במלחמה וכבר בפרשתנו מדובר על המלחמה כנגד סיחון ועוג ובקשר לכך יש לנו ללמוד מן התורה על דרך ההנהגה הראויה.

על מלחמת סיחון ועוג נאמר בספר דברים "קומו סעו ועיברו את נחל ארנון, ראה נתתי בידך את סיחון מלך חשבון האמורי ואת ארצו החל רש והתגר בו מלחמה. היום הזה אחל תת פחדך ויראתך על פני העמים תחת כל השמים אשר ישמעון שמעך ורגזו וחלו מפניך" (דברים פרק ב, כד – כה).

הדבר המעניין הוא שמדובר על מלחמה הכרחית למבקשים להיכנס לארץ ובכל זאת דיברו אתם תחילה דברי שלום.

באמת יש על זה מחלוקת בין רש"י על התורה בפרשת שופטים (דברים כ, י) לבין הרמב"ם בהלכות מלכים (פרק ו'). שכן רש"י כותב שהאמור שם: כי תקרב אל עיר להילחם עליה וקראת אליה לשלום" מכוון רק למלחמת הרשות ולא למלחמת מצוה. אבל הרמב"ם חולק וכותב שהדברים מכוונים אפילו למלחמת מצוה כמו המלחמה על כיבוש ארץ ישראל.

לכאורה יש ראיה לרמב"ם מן הפרשה שלנו וכן מובא בירושלמי (מסכת שביעית) שיהושע שלח שלושה כתבים עד שלא נכנס לארץ: מי שרוצה לברוח יברח, ומי שרוצה להשלים ישלים ומי שרוצה לעשות מלחמה יעשה.

זוהי כאמור ראיה לרמב"ם. ולפי רש"י מסבירים שמצות המלחמה מתחילה רק מזמן שנכנסו אליה ולאחר שעברו את הירדן, וכל זמן שלא נכנסו שייך עדין לדבר לשלום.

עם זאת הדיבור לשלום אינו כל כך פשוט שכן הוא כולל כמה תנאים המבוארים בדברי הרמב"ם (שם): שיקבלו עליהם את שלטונם של ישראל ואת שבע מצוות בני נח.

לעומת זאת בפרשת קורח קראנו ודיברנו על המחלוקות הפנימיות, שאם אינה לשם שמים אין סופה להתקיים. ובכל זאת נאמר שכל המחזיק במחלוקת עובר באיסור לאו, ועל כן מצינו שמשה רבנו ניסה להידבר לשלום, אף עם דתן ואבירם. לכאורה זה אותו עקרון, אבל באמת אינו דומה. שכן כשמדובר על מחלוקת פנימית יש עניין לבוא בדברי שלום בלי שום תנאים.

כך כותב המלבי"ם על הספרי בפרשת שופטים, על מה שנאמר שם שגדול השלום, ומבחין בהבדל שבין הסגנון הכתוב בדיבור לשלום עם יושבי הארץ, שהוא דיבור עם הצגת תנאים, לבין הסגנון הכתוב בספר שופטים לאחר היריבות הקשה עם שבט בנימין, שנאמר: "ויקראו להם שלום" ללא תנאים.

דומה שהאמירה "מעשי אבות סימן לבנים" נכונה גם לגבינו, שיש לנו ללמוד מן הדברים שבתורה בקשר למלחמה ושלום בין ישראל לעמים יושבי הארץ, וגם בקשר ליחסים הפנימיים בתוכנו.

עלינו לזכור שהשימוש במילה החשובה כל כך "שלום" יהא מכוון בעיקר אלינו פנימה ויהי רצון שיתקיימו בנו הברכות של ארץ ישראל: הטהרה, כמו שכתוב וזרקתי עליכם מים טהורים, והשלום כמו שכתוב ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום.

תגובה אחת
  1. רש"י כותב בפירוש שרק אחרי פרשת פרה אדומה חלפו הארבעים שנה (ויבואו *כל* העם), ואם כן יוצא שפרשת פרה אדומה כן נאמרה בשנה השנייה

השארת תגובה