נועה נשארה אחרונה • מירי שניאורסון כותבת על מידות

"שלך גדולה משלהם" אומר הקב"ה לאהרן הכהן. אבל כיצד ייתכן שאהרון, נשיא שבט לוי, אדם שרודף שלום ואוהב שלום, יתקנא בנשיאי השבטים האחרים? • כמה מילים על ההבדלים בין משה ואהרון ובין שבט לוי ושאר השבטים

כיתה, תמונת אריכון
כיתה, תמונת אריכון
לחץ נפשי, חרדה? זו הכתובת בשבילך

כשנועה מספרת לי על הדרמה שאופפת אותה בימים האחרונים אני לא יכולה לא להתמגנט לעיניה הפעורות מולי, ולזכור שלמרות שהיא רק בת אחת-עשרה(!) קיימת בה אש תמיד וכבר ניתן לזהות בה את הפוטנציאל לבינה יתרה.

– כולם ענו תשובה לשאלת המורה ורק אני נשארתי אחרונה ויצאנו להפסקה.

– התאכזבת? אני מנסה לברר את רגשותיה.

– בטח. אני גם לא יכולה לשכוח את ההרגשה של האכזבה.

"מה שכן שכחתי", מוסיפה נועה ובולעת את נשימתה, "שכחתי שלמחרת, בתחילת השיעור הראשון, שאלה המורה שאלה הרבה יותר קשה ובחרה אותי להשתתף בחידון השנתי. באותו רגע לא חשבתי שהיא זוכרת את מה שהיה אתמול. אבל עכשיו, במבט אחורה, אני מבינה שזה מה שהביא אותה לבחור בי מכל הילדות בכיתה".

אהרון הכהן, אוהב שלום ורודף שלום, בוודאי לא כעס על-כך שכל שאר נשיאי השבטים הביאו את קורבנותיהם בפרשה הקודמת ואילו הוא – נשיא שבט לוי – לא הביא. ובכל זאת, רש"י בפסוק הראשון מצטט את הגמרא וכותב ש"חלשה דעתו" עד שהקב"ה אמר לו: "חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות".

הסיבה לכך שאהרון נבחר להדליק את הנרות אינה נובעת מ"פיצוי" שהוענק לו על ידי הקב"ה, אלא מכך שקיים הבדל מהותי בין שבט לוי לשאר השבטים. על שבט לוי ציווה הקב"ה "ואתה הקרב אליך את אהרון אחיך ואת בניו אתו".

כל נשיאי שאר שבטי ישראל הביאו קרבנות משום שהם מכפרים על חטאי עם ישראל. כך כתוב במדרש: "שאלו לתורה: חוטא, מה עונשו? אמרה להם: יביא אשם ויתכפר לו". ואילו נשיא שבט לוי – השבט המובחר – שהוא ושבטו אמורים להאיר את העם כולו, לא אמורים להביא קרבנות ובמילא "שלך גדולה משלהם" שכן אתה מדליק את הנרות.

אור הנרות מביא אור של תורה וקדושה לעם ישראל, בבחינת אור דוחה חושך, כך שאף לא יגיעו לכלל חטא וכלל לא יזדקקו לקרבנות כפרה. זה גם ההסבר לתוספת המילה "מטיב" את הנרות. לא רק הדלקה, אלא גם כזו שיש עימה הטבה. כך מסביר הרבי ומוסיף כי לוי הוא זה שאותו ציווה יעקב אבינו להעביר את התורה מדור לדור כפי שהדבר בא לידי ביטוי בברכת משה רבנו לשבט לוי: "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל".

זו גם הסיבה ששבט לוי לא היה שותף לסבל השעבוד של בני ישראל במצרים, משום שהוא בחר לשמש כקבוצת "לומדי התורה" של עם ישראל תחת סבלות מצרים והמשיך בכך את המסורת של ראש השבט, לוי.

מאידך, אצל לוי בלטה מידת הגבורה – מידת הדין. לא אהרון היה זה שהרג את המצרי. היה זה אחיו, משה, הלוי. אהרון לא נלחם בקורח. משה עשה זאת. ומי הכניע את סיחון ועוג? שוב, משה רבנו היה זה שהמשיך את מסורת הסבא-רבא גם בהנחלת התורה לדורות הבאים וגם במידת הדין.

הלווים מעבירים את התורה מדור לדור. אך אורה של המנורה, שנובע מהאש הבוערת בשבעת קניה, משקף את הגבורה שיש באש. אבל לא בדרך של מידת הדין שעניינה צמצום, אלא באופן של הארה והטבה שעניינה מידת החסד. מה שבא לידי ביטוי בולט באופיו של אהרון הכהן שהיה רודף שלום ואוהב שלום. זו הסיבה שהדלקת הנרות שלו "גדולה" מקורבנותיהם של שאר הנשיאים.

כדי לאזן את מידת הגבורה נדרשת סבלנות רבה… גם דעתה של נועה "חלשה" מיחסה של המורה רק כדי לזכות ולהבין שבסוף נכונה לה הפתעה מיטיבה. כי עַם הנצח על כל שבטיו, לא מחכה לתוצאות מיידיות הוא יודע שטבע הטוב להיטיב. כל מה שצריך זו רק סבלנות. אותה סבלנות של אהרון הכהן שהמתין אחרי קרבנותיהם של כל שאר נשיאי השבטים.


הכותבת היא בעלת "הבחירה שלי", מנחת אירועים, מרצה ושדרנית רדיו | http://www.miri-mychoice.co.il/

השארת תגובה