כשהספינר ישתלט על העולם / משה ולדר

כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

הילד הסתכל עלי במבט מוזר.

"על מה אתה מסתכל ילד?" אמרתי בזעף ללא קול, "אף פעם לא ראית פלסטיק מסתובב?"

הילד כמובן לא שמע אותי ורק המשיך לבהות בי עוד כמה שניות בשעה שהסתובבתי על אצבעה של הפסיכיאטרית.

"אתה רואה ג'ף?" אמרה לו הפסיכיאטרית בהתרגשות, "זה יעזור לך למקד את המחשבות שלך…"

הילד לא הראה התלהבות מיוחדת הוא רק לקח אותי בידו וניסה לתת סיבוב.

כצפוי הוא לא הצליח בפעם הראשונה.

"היי זה כל מה שיש לך?" צעקתי, "תן סיבוב אחד חזק ילד!"

הילד עצר והחזיר אותי לידה של הפסיכיאטרית, הוא היה נראה קצת לא בסדר אם לומר את האמת, המבט שלו היה עקום והוא כל הזמן הכניס והוציא את היד מהכיס.

הפסיכיאטרית הייתה נראית קצת מאוכזבת.

את האמת אני לא מאשים אותה, אני הייתי שם כשהיא המציאה אותי וחשבה שזו המצאת המיליון שתועיל לאנושות כולה, והילד הקצת-מוזר הזה אפילו לא מפרגן חיוך, לך תגדל ילדים.

הילד הישיר לפתע את מבטו ואמר, "בשביל מה זה?"

הפסיכיאטרית הרימה את מבטה בבהלה, "מה… מה אמרת ג'ף?"

"זה רק מסתובב כל הזמן, מסתובב ומסתובב ומסתובב…" אמר הילד, ואני חשבתי לעצמי שהוא אמר את המילה "מסתובב" פעם אחת יותר מדי.

"אני לא מאמינה", לחשה הפסיכיאטרית, "אתה באמת דיברת אלי עכשיו?"

הילד המכונה ג'ף הרכין שוב את מבטו, והפסיכיאטרית קמה מכיסאה ויצאה מהחדר במהירות, "מה היא מתרגשת?" חשבתי לעצמי, "ביג-דיל, אם היה לי פה גם אני הייתי מדבר…"

אבל כנראה שהג'ף הזה אמר משפט מאד חכם בגלל שמיד לאחר מכן החדר היה מוצף באנשי מקצוע כדוגמת הפסיכיאטרית שהמציאה אותי, הם התחילו להעביר אותי מיד ליד ולסובב ולסובב ולסובב… אם לומר את האמת ברגעים הללו אני וג'ף הסתכלנו על כולם כמו חבורה של אוטיסטים שאיבדו את זה לגמרי, לא תיארתי לעצמי שזה מה שעומד לקרות לאנושות כולה.

***

אז אני הייתי האבטיפוס, אחרי הגיעו עוד הרבה אחים ובני-דודים שיצאו מגבולות המרפאה הקטנה וחצו את הים הגדול בדרכם אל המוני ידיים עסקניות ומסובבות על כל הראש.

אני עצמי ניתנתי במתנה לג'ף שהתחיל ללכת לבית-הספר ולהתקדם יפה, המבט שלו כבר לא היה כזה עקום, מה שאי אפשר לומר על המבט של שאר הילדים "הרגילים" כמו שאני וג'ף כינינו אותם בסתר, הם התחילו להסתובב (אהה) עם חבר'ה כמוני, רק קצת פחות חכמים (טוב אתה לא באמת מצפה ממישהו לחשוב בהיגיון כשמסובבים אותו כל כך הרבה פעמים ברצף), הם לא היו נפרדים מהם לשנייה, בשיעורים, בהפסקות, בבית או בחוץ הם היו בוהים בהם מסתובבים והמבט שלהם התעקם קצת כאילו שהם לא באמת נמצאים שם.

ג'ף עצמו נתן לי מנוחה ולפעמים מלמל לעצמו בשקט שהוא לא מבין את העולם המוזר הזה, אהבתי את קו המחשבה הזה, אני עצמי לא הבנתי את העולם המוזר הזה שנהנה לסובב דברים ללא תכלית, אם כי רציתי לפעמים שקצת יסובבו אותי, אחרי הכול צריך קצת לשחרר את הקפיצים לא?

ביחד עם תופעת "הספינרים" (ככה הם קראו לנו בלי להתבייש) שצצו בכל פינה, כל אחד ידע לספר גם על "זאת שהמציאה את זה", וש"לא היה לה כסף לשלם על הפטנט", הם לא הפסיקו ללהג על כך ש"היום אין לה שקל ומישהו אחר הפך להיות מיליונר", לאחר שהם סיפרו את זה אחד לשני (תוך כדי הסיבוב הכפייתי של בן-הדוד התורן) הם שקעו בתוך הדרמה הזו שאולי הייתה אמיתית ואולי לא, ואז מייד המשיכו הלאה בריצה אולי לספר את זה למישהו אחר עם מבט עקום.

ג'ף החבר שלי, התחיל לקרוא הרבה ספרים, הוא בעיקר התעניין בפסיכולוגיה, אני צפיתי בו ממקומי על המדף כשהוא מסיים ספר אחרי ספר ומניד את ראשו לשלילה באנחה קלה ועצובה.

לפעמים ג'ף דיבר לעצמו כי הוא חשב שאף אחד לא שומע (לא ידעתי אם להיעלב או להבליג), הוא העסיק את עצמו הרבה בתגובות החברתיות המוזרות של בני האדם באשר הם, הוא חשב שאין לו סיכוי לעולם להשתלב עם "הרגילים", כי לפעמים הוא פשוט לא הבין את ההתנהגות המגוחכת שלהם וזה גרם לו להרגיש זר ביניהם, הוא היה מתוסכל מזה.

ניסיתי לומר לו שהוא בחברה טובה ושהוא הנורמלי פה, אבל אני הייתי רק ספינר, אמנם אבטיפוס אבל עדיין לא כזה שבאמת מסוגל לדבר.

מהדברים החכמים שג'ף אמר לעצמו, הבנתי שהוא פשוט לומד את השפה של "הרגילים" בשביל להתנהג כמותם גם במקרים שבהם הוא לא מבין את ההיגיון שמאחורי ההתנהגות שלהם, אני חושב שהוא קרא לזה "מוסכמות חברתית" או משהו כזה, זה היה כלל הנראה הדבר שהיה חסר לג'ף, התכונה שהוא נולד בלעדיה.

הוא גם הזכיר תופעה חברתית המכונה "ספין", שבה הרבה אנשים עושים או חושבים בצורה מסוימת רק משום שזו "האווירה" מסביבם, בדומה למזג אוויר קר שבגללו כולם לובשים מעילים, אז זה אותו-דבר, רק במחשבות ומעשים שבעצם אין מאחוריהם כלום.

כשהוא אמר את המילה הזו "ספין", גיחכתי לעצמי במרירות, הבנתי לפתע למה מכנים אותי ואת בני-דודי "ספינרים", זה נגזר מאותו שורש, כולם מסובבים אותנו רק משום שכולם מסובבים אותנו, לא המצאה ולא בטיח, רק כמה ילדים עם מבט עקום.

ואז ג'ף התחיל לסובב אותי ביחד עם כל "הרגילים", הוא עשה זאת משום שרצה להשתלב, אבל רק אני שמתי לב לעובדה שהוא לא עשה את זה עם מבט עקום, זה לא היה אמיתי, הוא לא באמת עשה את זה מתוך דחף.

אני מחבב אותו את ג'ף, הוא בחור טוב, אני מקווה בשבילו שיצליח להשתלב איכשהו בתוך התנועה הסואנת הזו שנקראת החברה האנושית, אני רק מקווה שהספין הזה שלנו יחזיק מספיק זמן כדי שיוכל לקלוט את הניואנסים הקטנים לפני שכולם יעברו לספין הבא עם המבט העקום שלהם וישאירו אותו מאחור.

אם תשאלו אותי (ומשום מה אף אחד לא שואל), אני חושב שכולם שם צריכים פסיכיאטר.

 

השארת תגובה