עלילותיו של העולה מצרפת והפקידה הישראלית

דגל צרפת
דגל צרפת
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

"הבא בתור!" קראה הפקידה ממעמקי אשנבה הצפוף.

העולה החדש חשב שהיא סתם מקטרת על המצב, זה היה שכיח בישראל שאנשים מקטרים על המצב בפני כל מי שרק מוכן לשמוע.

"הבא בתור!" היא צעקה שוב והפעם הוסיפה גם "הרג אותי המכשיר הזה, מה הוא מתקלקל?"

כן, חשב העולה החדש לעצמו, זה בודאי היה טון של רטינה, היא ללא ספק מתלוננת על המצב.

ואכן העולה החדש היה סבור כשלעצמו בנימוס לא מבוטל, שיש איזה צדק בתלונה על המצב היום, ככלות הכול, המספר שהוא קיבל מהמכשיר היה 128 ואילו במחשב הופיע כבר חצי שעה המספר 22, אז יש מצב שהוא יאלץ להישאר כאן עוד שעתיים.

"נו? מישהו יודע איזה מספר נכנס קודם?" שאלה הפקידה.

אפס, כולם היו שקועים במעמקי סלולרם או בשינה עמוקה עמוסת שגרה, ברוך השם.

העולה החדש חשב לעצמו גם כן שזה מאד מוזר שבחדר ישנם רק שלושה עשר אנשים ובכל אופן המספר במחשב הוא עדיין 22, אבל הוא הניח שהישראלים מסוגלים לקחת מספר וללכת מהמקום מייד, כלומר כולם, אז הוא לא שאל שאלות, הוא פשוט ישב עם המטרייה שלו ועטה פרצוף תיירי, כלומר, מחויך ונאיבי.

הפקידה סוף סוף יצאה אחר כבוד מהתנור המאושנב, "נו מה קורה כאן למה אף אחד לא ניגש?"

"מי בתור?" שאל גאון אחד מהצד.

התפתח דיון קצר שבסופו הוחלט לבדוק את כל הפתקים כדי לדעת מי הבא בתור.

העולה החדש כבר הבין שמשהו שקשור לתור השתבש ושלף את הפתק שלו בציפייה לבאות, ידידים מבית וגן כבר הזהירו אותו, שחוקי האדיבות הבסיסיים לא תמיד חלים על האזרח הישראלי המצוי, ועליו להתאזר בערנות מתמדת בטרם יעוקף לו.

"מספר מאה עשרים ושמונה", אמרה הפקידה, "למי יש מאה עשרים ושמונה?"

העולה החדש ראה שכולם מסתכלים אחד על השני אז גם הוא הסתכל על השני בתימהון גובר והולך.

לבסוף הוא החליט לקום ולעשות מעשה, הוא השתעל בעדינות מנומסת לכיוונה של הפקידה, מטרייתו הכבודה נרעדה מעט כשעשה זאת, היא לא הייתה רגילה למחוות מסוג זה, לא לא, לא בצרפת.

הפקידה כצפוי לא הבחינה בשיעולון שלו והמשיכה לחפש משהו או מישהו בין המושבים.

העולה החדש כחכח בגרונו ואמר, "אה, פרדון… מיס… אהה… אקסיוז מי".

הפקידה הסתובבה לעברו, כמדומה היה שמבטה משדר גיצים בוערים, כנראה חם היה באשנב.

הוא נופף לה בפתק שבידו.

"אווווווווו", קראה הפקידה בקול גדול, "שעה אנחנו מחפשים פה מי הבא בתור ואז אתה מביא לי את הפתק הזה… תגיד לי אתה נורמלי? אתה חושב שזה צחוק?"

"אני… לא… עיבחית", אמר העולה החדש, "אני לעלות מחדש".

"אהה…" הנהנה הפקידה ועיניה אורו, "אתה לא מדבר עברית?"

אוטומטית היא עברה לטון גבוה יותר, כזה שמדברים בו לזקנים כבדי שמיעה.

"אני לעלות מחדש", חזר העולה החדש בלית ברירה.

"או קיי, בוא אחרי", נכנעה הפקידה ופסעה בחזרה אל האשנב.

"זה…", היא הצביעה על המחשב בתנועות ידיים גדולות, "לא עובד, נו וורקינג, מ ק ו ל ק ל".

העולה החדש רצה לומר לה שזה שהיא מדברת בקול ולאט זה לא יעזור לו פתאום להבין את השפה אבל במקום זה הוא פשוט הנהן בנימוס כדרך העולים החדשים.

"טוווווב מאיפה אתה?" שאלה הפקידה.

"אני לא מדברת עיבחית", אמר העולה החדש.

"אה", אמרה הפקידה, "ווהההרר אאאאררר יוווו פרוווומם".

היא ממש צעקה הפקידה, וזה היה בסך הכול משפט פשוט באנגלית, שפה שאותה העולה החדש כן הבין פחות או יותר.

"אההה… פחאנס, יו נו פחאנס?" שאל העולה החדש.

"צרפת!" צלפה הפקידה באצבעותיה בהתלהבות.

"אההה… ווי, כן כן צארפת", אישר  העולה החדש.

"וואיי וואיי מה הולך אצלכם שמה אה?" אמרה הפקידה במהירות, "כל הבחירות וזה…"

העולה החדש רק הניד בראשו בחוסר הבנה.

"אהה… שכחתי", אמרה הפקידה, "מ ק ר ו נ י  או  לה – פ ן ?"

היא אמרה הרגע מקרוני במקום מקרון? זה היה קצת מצחיק, העולה החדש התאפק שלא לפרוץ בצחוק.

"מקרון", הוא אמר לבסוף.

"אהההה…" אמרה הפקידה והתלהבה מהבקיאות של עצמה, "זה טוב או רע, גוד או נו גוד?"

"זה מסובך, איטס קומפליקטד", אמר העולה החדש, הוא רצה כבר להתקדם.

"בסייידר אז במה אני יכולה לעזור לך? ווט קן איי הלפ יו מסייה…" שאלה הפקידה.

"ביטון", אמר העולה החדש, "גבריאל ביטון".

"וואי אני לא מאמינה", צעקה הפקידה, "גם לי קוראים ביטון… אההה… מי! מי אולסו ככה! יא אללה צחוק הגורל אה?"

העולה החדש שוב הנהן בנימוס בלי לדעת על מה כל המהומה.

העולה החדש ביקש בעדינות לדבר עם מישהו בצרפתית, אבל סימה שמדברת צרפתית בדיוק הייתה חולה היום, אז "ג'וסט אינגליש עכשיו" כלשון הפקידה.

העולה החדש החל להזיע קצת בירכתי צווארונו המעומלן, הוא כבר החל לתהות איך יוכל להסתדר בארץ ה…מעניינת הזו.

"אני רק רוצה לעשות עלייה", הוא אמר באנגלית רצוצה והגיש לה את תעודת הזהות שלו.

"תאמינו לי אתם הצרפתים… אין עליכם", אמרה הפקידה, "יין לבן, בשמים, באגטים, קוראסונים, יש לכם איכות חיים אה? רגע איפה אתה גר? אי פ ה  א ת ה  ג ר?"

העולה החדש שכבר החל לזוע על מקומו באי נוחות ענה לבסוף את התשובה המתבקשת- "בביי-וגן".

"אהההה", התלהבה שוב הפקידה, "יש לי שם בן דוד! אתה מכיר?"

ואז כשוך הסערה היא אמרה "רגע, אז אם אתה גר כאן למה אתה לא עושה עלייה? ע ל י י ה ! יו נו עלייה?"

ביאושו כי רב העולה החדש שוב ביקש לראות מישהו שמדבר צרפתית, אבל סימה שידעה קצת צרפתית עדיין הייתה חולה.

לבסוף הם הגיעו לעמק השווה, הוא הסכים לעשות עלייה כרצונה לפני שיגיעו לדון בעניינו, דהיינו שוב לעשות עלייה, רק באנגלית.

"תדע לך שזה הכי שווה לעשות עלייה, איט איז וורי גוד, עלייה", אמרה הפקידה, "למה לגור בין הגויים? כאן יש יהודים אחים, ברוזרס, אהה… לאדינו…"

העולה החדש שוב הנהן מחוסר ברירה, הוא הידק את אחיזתו במטרייה וכבר ייחל מאד לצאת מהמקום הזה…

"אנחנו הישראלים, לא כמו הצרפתים", המשיכה הפקידה ברגש, "אנחנו מכניסים אורחים, עם הרבה לב והרבה נשמה, אנחנו לא לוחצים, אין הרגשה של ניכור או חוסר שייכות, כולנו משפחה אחת גדולה של…"

העולה החדש נשען על מטרייתו בכוח רב מדי וזו הוכרעה תחת הלחץ של גופו ונשברה תחתיו בקול נפץ גדול.

לאחר שהרימו אותו והפקידה עשתה רעש כזה כאילו מישהו מת, העולה החדש ביקש בתחנונים שיסיימו איתו וישלחו אותו הביתה.

"נו עלייה?", שאלה הפקידה בתימהון, "למה לא עלייה, וויי נוט? אתה לא אוהב את ישראל?"

"ישראל איז גוד", אמר העולה החדש, "אבל צרפת במחשבה שניה גם לא רעה…"

השארת תגובה