אסור לשאול "מה יהיה?" צריך לשאול "מה נעשה?"

סיפורו המופלא של רבי עקיבא, שאחרי שאיבד אלפים מתלמידיו לא אמר נואש והסמיך חמישה מהם, מתבסס על שיטתו בנושא החורבן ומלמד את כולנו מוסר השכל חיוני לחיים

הרב אריאל למברג
הרב אריאל למברג
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

כל הורה צעיר מכיר את חברת דגני-הבוקר "קלוגס" (keloggs). מדובר בחברה אמריקאית ענקית שהרוויחה בשנה שעברה למעלה מאחד-עשר מיליארד דולר רווח נקי. אבל כיצד נולדה החברה הזו? ובכלל, מי היה המשוגע הראשון שחשב שפתיתי תירס יבשים בלי סוכר, קורנפלקס, יהפכו להיות מעצמה שתייצר רווח שנתי של אחד עשר מיליארד דולר?

ובכן, זה קרה בטעות, בכישלון גמור. ד"ר ג'ון קלוג, היה רופא תזונאי בבאטל קריק, מישיגן. הוא ניהל בית הבראה שטיפל בחולים סופניים באמצעות דיאטה קיצונית המבוססת על טהרת הצמחונות. הם הגישו לחולים כל מיני דייסות המבוססות על גרעיני חיטה ותירס. היה לו אח צעיר שעבד איתו יחד ופעם שכח אותו אח, צלחת עם דייסת תירס בתנור. אחרי יומיים הוא פתח את התנור וגילה שם את הדייסה כשהיא יבשה וקשה עם שכבת עובש מעליה.

כיון שלא היו להם יותר מדי אמצעים, האח הסיר את שכבת העובש, שבר את גוש הדייסה לפתיתים קטנים והגישם לחולים. להפתעתו, הם אהבו את הדבר הזה והוא החליט לעשות זאת שוב. הוא המשיך ושלח את הפתיתים היבשים לחברים מסביב – והיום זאת מעצמה של מיליארדי דולרים…

ואיך הגענו לעסוק ברווחיה של חברת "קלוגס" ערב ל"ג בעומר? ובכן, כל מי שמתבונן, וחושב על הטרגדיה שחווה רבי עקיבא במות 24 אלף תלמידיו. זאת בהתחשב שמסכת חייו לא הייתה קלה וכאשר הגיע סוף-סוף לפסגת ההצלחה הרוחנית והיה מוקף בעשרים וארבע אלף תלמידים, פרצה מגפה נוראה וכולם מתו תוך ל"ג ימים בין פסח לעצרת.

הבה נחזור על כך שוב: עשרים וארבעה אלף מתים תוך שלושים ושלושה ימים – הם יותר משבע מאות הלוויות ביום! במשך ל"ג יום, רבי עקיבא רץ מלוויה ללוויה, מגבת עד אנטיפרס, מהצפון עד הדרום. כל יום הוא נפרד מיותר משבע מאות תלמידיו וראה את מפעל חייו קורס עד היסוד.

ומה הייתה התגובה שלו? לאחר שפסקה המגפה הנוראה, הלך רבי עקיבא אל הדרום והסמיך חמישה תלמידים חדשים, כאילו כלום לא אירע. אלו הם גדולי החכמים בהיסטוריה, השמות המוכרים לנו בתור אלו שהעבירו את מסורת התורה שבעל פה לדורות הבאים – רבי שמעון בר יוחאי, רבי מאיר בעל הנס, רבי יוסי, רבי יהודה ורבי נחמיה – כולם הם בני הדור השני של תלמידי רבי עקיבא, אלו שצמחו אחרי האסון.

מדרש קהלת רבה (יא) מוסיף דבר המרעיד את הלב: כאשר הקים רבי עקיבא מחדש את הישיבה שלו, הוא ביקש מהם רק בקשה אחת: "הראשונים לא מתו אלא מפני שהייתה עיניהם צרה בתורה זה לזה, אתם – אל תהיו כן".

והשאלה עולה ונזעקת: מה חשב לעצמו רבי עקיבא? כיצד היה מסוגל להתחדש כאילו כלום לא נשבר? מדוע לא הסיק בייאוש כי הקב"ה מאס במפעל חייו ואינו רוצה עוד במעשיו?

 

אגב, בספר הקבלי "משנת חסידים", מאת המקובל האיטלקי רבי עמנואל חי ריקי, מובא דבר נפלא (אייר-סיון אותיות ד-ה): אחת הסיבות לשמחת ל"ג בעומר, היא על כך שרבי עקיבא לא נשבר והתחיל הכול מחדש. המשנת חסידים כותב כי ההליכה אל הדרום, למצוא תלמידים חדשים, הייתה עוד באותו היום ממש! כבר בעיצומו של ל"ג בעומר בו פסקו מלמות, הלך רבי עקיבא אצל חמשת תלמידיו בדרום וסמך אותך לרבנות. וזאת הסיבה לשמחת ל"ג בעומר, אנו חוגגים את מסורת התורה שבעל-פה שלא הפסיקה לרגע אחד. היא צמחה ושגשגה וזכתה להמשך נצחי.

והדברים מפליאים ודורשים הסבר: מה היה מקור העוצמה של רבי עקיבא?

**

התשובה טמונה בסיפור מרכזי בחייו של רבי עקיבא אשר זכה לביאור מעצים בתורתו של הרבי.

הגמרא בסוף מסכת מכות מספרת על הימים הנוראים אחרי החורבן השני. ירושלים הייתה חרבה ומרוסקת, הרומאים חרשו את בתיה עד היסוד והתכוונו לבנות על גבם עיר חדשה. רבי עקיבא וחבריו עלו במעלה ההר לכיוון הר הבית ופתאום ראו שועל מגיח ויוצא מבין חורבות קדש הקדשים.

החכמים פרצו בבכי נסער. מקום שכתוב בו 'הזר הקרב יומת', אילו היה נכנס שם אדם כלשהו שאינו כהן גדול, היה מת במקום, וכעת שועלים מהלכים בו?! לא יכול להיות לעג ובוז למצבם של ישראל, יותר מהתמונה הזו.

ואילו רבי עקיבא חייך. הוא הסביר לחבריו כי התמונה הזו מזכירה לו את נבואתו הנוראה של הנביא אוריה: "ציון שדה תחרש" וכשם שהתקיימה הנבואה הקשה, כך תתקיים הנבואה הטובה של הנביא זכריה: "עוד ישבון זקנים וזקנות ברחובות ירושלים".

הרבי מליובאוויטש הסביר כך את טענתו של רבי עקיבא: הקב"ה בונה באמצעות שבירה. שבירה היא לא הרגע בו אלוקים סוגר את המסך ואומר: 'מאסתי במעשיכם'. להיפך בדיוק: זה הרגע בו הוא אומר לנו בתחנונים: אתם מסוגלים לעשות זאת הרבה יותר טוב והרבה יותר גדול. אלוקים שולח לאדם כאב, כדי להזכיר לו שהוא טעה בדרך ועליו לעשות את הדברים בצורה אחרת, יותר טובה ויותר מוצלחת. הכאב הוא לא הסוף, הוא ההתחלה. הוא האיתות הברור שצריך ללכת לרופא, להפיק את הלקח ולעשות הכול בצורה יותר טובה – בלי כאב ובלי חולי.

לכן בוחר רבי עקיבא לצטט דווקא את נבואת אוריה: "ציון שדה תחרש". (למרות שהנושא שם היה סיבוב השועל בבית קדשי הקדשים ולא חורבן העיר). רבי עקיבא מאיר את עיני חבריו לכך, שהדרך להעצים את פריון השדה, היא באמצעות פעולה קשה וכואבת של חרישה. אדם נבער לו ייכנס אל השדה בעת החרישה, עלול לחשוב כי החקלאי שונא את השדה שלו. מדוע הוא פוצע את האדמה ובותר את עפרה? אך כל בר-דעת מבין, שזה בדיוק הרגע שהופך את השדה לטובה ומועילה. זאת הפעולה שפותחת את הפתח לצמיחה חדשה וגדולה לאין שיעור.

זאת כנראה הייתה כוונת רבי עקיבא, בכך שאמר לתלמידיו החדשים ביום הראשון ללימודים: "עיניהם של התלמידים הראשונים הייתה צרה זו בזו, אתם – אל תהיו כן". רבי עקיבא אומר להם כך: חשבתי היטב על מה שקרה והבנתי כי אלוקים לא מאס בי. הוא לא סימן את סוף היצירה שלי. להיפך: הייתה זו הדרך להאיר את עיני ולהורות לי את המסלול הנכון בעבודת ה'. ובכן, תלמידים יקרים, הבנתי את המסר מהשמים. אני מבקש מכם להפיק את הלקח, להיות שונים מהראשונים ולנהוג טובה אלו באלו.

 **

מה אפשר לקחת מכאן לחיינו? כולנו מבקשים ומתחננים: "אל תביאנו לא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון". אנו מעוניים בטוב נראה ונגלה ולא בטוב כזה המגיע דרך מסכים של העלם והסתר. ובכל זאת, אם קרה המקרה ונכשלנו באיזה עניין, מונחת בידינו הבחירהמה לעשות הלאה?

אפשר להסיק בייאוש כי אנו חסרי סיכוי ונועדנו לכישלון מתמיד ואפשר לומר את מה שאמר רבי עקיבא: "זאת תהיה התחלה חדשה ולמודת לקחים, שתייצר תוצאה טובה פי חמש". ורבי עקיבא צדק. לגמרי. בעוד שבוע נחגוג כולנו את יצירת תורת הסוד ופנימיות התורה של רשב"י, גם היא לא הייתה מגיעה לעולם לולי אותה אופטימיות חסרת גבולות של רבי עקיבא.

סיפר לי ידידינו הרב הראשי הרב ישראל מאיר לאו שליט"א: אחרי מלחמת יום הכיפורים, הייתי ב'יחידות' אצל הרבי מליובאוויטש. הרבי ביקש לדעת מה מדברים בארץ, וסיפרתי כי כולם שואלים בדאגה: "מה יהיה"?. הרבי השיב כי אסור לשאול "מה יהיה", צריך לשאול: "מה נעשה"? מה יהיה, זה להיתקע בהווה הבעייתי. מה נעשה – הוא הדרך לצאת מכאן ולהפוך את המשבר למקור של כוח, את הגולה לשער אל הגאולה.

השארת תגובה