האודישנים של העולם הזה

וולבו מכונית שנוסעת לבד11
וולבו מכונית שנוסעת לבד11

זה היה היום הראשון של הראיונות לקראת מבחני הבד של המחזה "אני והאוטו שלי" על פי ספרו המוצלח של הסופר הנודע בריכטריך סלייצטן-וייצטן, המדבר על מורכבותם של המערכות הרגשיות בעת החדשה.

הג'ינגי ישב בתוך החדר החנוק אחרי שתי כוסות קפה ומעט מאד מוטיבציה.

הוא נלחם בדחף שלו לעשן סיגריה למרות שהפסיק עם זה לפני חודשיים בלבד, את מי מעניין בכלל כל הנושא הזה של "מערכות רגשיות בעת החדשה," הוא חשב לעצמו בזעף.

"הבא בתור", הכריז הג'ינג'י לבסוף מחוסר ברירה.

אל החדר נכנס בחור צעיר, ילדון ממש, אבל הג'ינג'י ראה שהוא מהסוג הזה עם האש בעיניים, כאלה שיצליחו מאד אם רק ידעו להתנהל כמו שצריך.

"שלום לך מר…" אמר הג'ינג'י ועיין בטופס שנח לפניו.

"סורסקי, דני סורסקי", אמר הבחור.

"ואתה מעוניין לשחק במחזה שלנו?" אמר הג'ינג'י בעייפות.

"כן, בודאי, לכן הגעתי הנה", אמר דני.

"האם קראת הספר שעליו מבוסס המחזה?" שאל הג'ינג'י בהחלטה של רגע.

"את האמת שכן", אמר הבחור, "לא אהבתי".

הג'ינג'י הרים גבה, הוא אהב את האומץ של הבחור.

"או-קיי בוא נראה את הקטע שהכנת", אמר הג'ינג'י ושילב ידיים.

הבחור הציג בכישרון רב סצנה שבה הוא פונה אל האגרטל שלידו במונולוג נרגש שבסופו האגרטל מתנפץ ברעש גדול כמו רגשותיהם של הצופים המבוהלים עד למאד.

הג'ינג'י מחא כפיים בהתלהבות.

"כמה שנים אתה כבר לומד משחק?" הוא שאל בחום.

"את האמת שרק עכשיו התחלתי…" ענה דני.

"תשמע אתה כישרון מהלך, מקומך מובטח במחזה שלנו!" הצהיר הג'ינג'י והפתיע אפילו את עצמו.

"מה… מה אני הולך לשחק?" שאל דני באדישות.

"אווו, אני חושב שניתן לך כעת בערך שתי דקות במערכה השלישית שבהן תגיש את האוכל לסעודה", אמר הג'ינג'י בפיזור נפש.

"כלומר… לשחקנים על הבמה?" שאל דני.

"פחוווו, מה פתאום! השתגעת?" השתנק הג'ינג'י, "הרגע הגעת ואתה כבר רוצה להציג על הבמה? לא לא, אתה תגיש למלצר השחקן את המאכלים מסודרים על המגש מאחורי הקלעים, והוווא יכניס אותם אל הבמה".

"או קיי, מצויין", אמר דני ופנה לצאת לדרכו.

"לאן אתה הולך אישי הצעיר?" שאל הג'ינג'י.

"אני הולך הביתה", אמר דני, "סיימנו פה, לא? התפקיד הוגדר וזה הכל…"

"לא לא לא", אמר הג'נג'י, "אתה לא מבין כלום, עכשיו אני אתן לך שיעור בהלכות תיאטרון, תקשיב טוב, זה לקח לכל החיים".

"ובכן, כולי אוזן", אמר הבחור.

"על הבמה ישנם שני סוגי שחקנים, יש את השחקנים הראשיים ויש את שחקני הרקע שמכונים ניצבים".

"השחקנים הראשיים הם אלה שמעבירים אל הצופה את סיפור העלילה, הם פועלים על הבמה, מציגים, מעלים קונפליקטים, הם בעצם כל ההצגה, הקהל שם בעצם בשבילם.

"לעומת זאת שחקני הרקע הם רק טפט, הם שם כדי ליצור צבע שעל גביו שחקני הרקע יוכלו להציג, למעשה שחקני הרקע הם כמה בלטות אנושיות שניצבים במקום אחד עם פרצוף מסויים כדי שהשחקן הראשי ייראה יותר טוב וישדר אמינות, הם לא ההצגה, הם רק התפאורה, ואני לא מזלזל בתפאורה, בלעדיה ההצגה לא תהיה מספיק איכותית, אבל עדיין מי שפועל על הבמה, מי שמציג, שמשחק, שחי שם לאור הזרקורים אלו הם השחקנים הראשיים ללא ספק.

"ועכשיו אמור לי אתה אישי הצעיר, מה אתה רוצה להיות – שחקן רקע או שחקן ראשי?"

הג'ינג'י סיים את נאומו חוצב הלהבות ואז שתה בלגימה אחת את שארית הקפה שנותרה בספלו.

"אני… לא אכפת לי", אמר דני ביובש, "העיקר שאני אהיה חלק מההצגה הזו".

"אוחח, אתה טיפש יותר ממה שחשבתי", אמר הג'ינג'י בכעס, "אני מציע לך להיות קיים, כדמות, כמשהו שפועל ועושה ויוצר על הבמה, ואתה לא אכפת לך להיות מאחורי הקלעים? לך מכאן, אני לא רוצה שתשים את האוכל על המגש אצלי, אתה צריך להמשיך ללמוד, וחבל… יש לך כישורים שמה… הבא בתור!"

***

העולם הזה הוא מבחן גדול בשבילנו, כל אחד קיים פה בשביל סיבה מסויימת, לכל אחד יש תפקיד.

לצורך המבחן הזה הקב"ה יצר לנו מערכת ענקית של תפאורה מדהימה, כשהחלק המשמעותי ביותר באותה תפאורה, הוא החברה האנושית בעצמה, על שלל גווניה וצורותיה.

האדם הוא בעל בחירה, מה שאומר שהוא יכול לפעול בעולם הזה ליצור דברים ולהתקדם, לנווט בתוך החברה האנושית ככל יכולתו.

עם זאת ניכר הדבר שישנם אנשים שבוחרים שלא לזוז ממקומם, להישאר עם הנתונים שיש להם ולא להתקדם הלאה ולהיות "שחקנים ראשיים" כלומר אנשים שבאמת עושים (אין הכוונה לעשייה מהסוג הנוצץ של פרסום והיראות, גם עשייה שאינה נראית לעין כמו עבודת המידות היא עשייה אמיתית אולי אפילו יותר מעשייה בתחומים אחרים).

על האדם לשאול את עצמו בכל העת האם הוא רוצה להיות שחקן ראשי בהצגה הזו, או שחקן רקע שנמצא שם רק בשביל התפאורה הגדולה שמשרתת את השחקנים הראשיים בדרכם לתהילת עולם בטרקלין האמיתי- העולם הבא, שבו נבין שהכל בעצם היה הצגה אחת גדולה.

השארת תגובה