היא נדהמה לגלות שבתה בת ה-22 נפגשת עם בחור

תמרור
תמרור

שידוך הוא פעולה מערכתית – משפחתית – קהילתית, שיש לה מספר שותפים. המשודכת (או המשודך), ההורים, אחים אחיות, לפעמים בני משפחה נוספים מהמשפחה המורחבת, שדכן, ידידים, הרב שמתייעצים אתו, נותני המידע ועוד.

מעצם העניין, אף אחד אינו יכול לשדך את עצמו. מישהו חייב לעשות זאת בשבילו. כשמחליטים שמתחילים שידוך, צריך לקבל את ההצעה מהשדכן (המקצועי או בן משפחה או ידיד), לבדוק אם היא מתאימה, לחפש דרכים איך לברר עליה, לשקול בכל שלב אם הפרטים שהתקבלו אמינים ומתקבלים בעיניו ובעיני הנוגעים בדבר, להניע את השידוך לפסים יותר מעשיים, לקבוע פגישות, לשמוע אחריהן איך היה, להתקדם בצעדי צב תוך דיונים אינסופיים.

בכל שלב ניתן להחליט אם להמשיך או לבטל הכל, עד שבנקודה מסוימת, שני הצדדים (ההורים) צריכים להיפגש, להסכים להחליט ולהודיע שהולכים על זה, ואז לעשות הסכם והתאמות אחרונות ולקבוע סגירה משמעותית מחייבת שרק לאחריה אפשר יהיה לפרסם ולהתחיל לשמוח.

הפעילות בנויה על מערכת בעלת קודים ידועים והתקדמות הדרגתית מושכלת ומקובלת בציבור החרדי.

אמא אחת נדהמה לגלות שבתה בת ה-22 נפגשת עם בחור ללא ידיעתה. מי שהתקשר אליה היה ידיד המשפחה, שהתבקש לתת פרטים עליהם וגילה אחריות והחליט ליידע אותם. האמא שבחרה בינתיים לא לומר מילה, שאלה את עצמה שתי שאלות משמעותיות.

הראשונה, הנוגעת לה, היא שמאחר שהיא חיפשה לאורך זמן בצורה אמתית שידוך לבתה, עולה השאלה, למה בחרה בתה בדרך נסתרת כשהיא יכלה פשוט לבוא לספר שהציעו לה שידוך והיתה מקבלת ממנה את מלוא העזרה?

והשאלה השנייה היא, איזו משמעות יש לפרט החשוב הזה שבו הורי הבחור מאפשרים לו להיפגש, כשהם מודעים לכך שהורי הבחורה לא בעניין.

לגבי השאלה הראשונה, האם הבת (בחורה ערכית בדרך כלל) לא נתנה באמא אמון מלא בכל הנוגע לשידוכיה?

אולי היא חשבה שאמא מבררת מדי ושמה מכשולים על כל שידוך, כשהיא אצה לה הדרך ואין לה סבלנות למכשולים שצצים בדרך ושאמא לוקחת אותם ברצינות?
האם היא מעלה בדעתה שהיא עצמה תעשה את הדברים יותר טוב? או שהיא איכשהו תסתדר כבר?

ולגבי השאלה השניה, בדרך כלל לא מקובל שדברים נעשים בסתר, האם יש לבחור אי אילו קשיים והוריו שידעו שהצד השני לא מיודע, חשבו שיתכן שהוא יצליח להשתדך בדלת האחורית, ע"י קביעת נתונים בשטח?

האם גם כאן, הבחור עצמו חשב לעקוף בחלק מהדרך את הוריו, שהעמיסו עליו כשהוא רצה כבר להגיע לשידוך אתם או בלעדיהם ומסיבה זו הם העלימו עין מהנתון המשמעותי שאין בעצם צד שני?

בסופו של דבר, הבת הרגישה שהיא אמנם פגשה את הבחור ללא שיתוף פעולה של ההורים אך אין בכוחותיה להוביל את השידוך בעצמה והיא סיפרה לאמה ובקשה את עזרתה. אמה בהיתממות מכוונת שאלה אותה, למה היא מיידעת אותה ולמה היא לא ממשיכה בעצמה? הבת נבוכה, בכתה והסבירה שהכל נעשה באופן ספונטני ולא ממחשבה מעמיקה. היא עצמה אובדת עצות ולא באמת חושבת שהבחור מתאים לה.

ולגבי הבחור, התברר שאין לו מסגרת ברורה שבה הוא לומד, אין לו תכניות ללמוד או לעבוד והוא מחפש אישה שתקבל אותו כמו שהוא בלי שאלות מיותרות. העיקר שהוא יתחתן כבר ולא משנה עם מי.

האם יש סיכוי לשידוך כזה? יתכן, אך כל הצדדים צריכים להתעשת ולחשוב יחד בצורה בונה וחכמה אם בכלל להתקדם, ואם כן, איך עושים זאת בצורה נכונה בלי לעורר שדים.

2 תגובות
  1. עם כל הכבוד, בחורה בת 22 לא חייבת ליידע את הוריה על שידוך שהיא נפגשת איתו. היא אשה בפני עצמה (וגם הלכתית היא לא חייבת).
    אני מבינה שכאן היתה מערכת יחסים מסויימת שחייבה זאת, אך ההנחה ששידוך חייב לעבור דרך ההורים היא הנחה מוטעית. זה נכון לגילאים צעירים, לאו דווקא מאוחר יותר.
    אני בגיל 22 כבר הייתי אמא לשני ילדים ועוד אחד בדרך. אוי ואבוי אם הייתי עדיין דבוקה אז לסינר הורי.

  2. השאלה היא אם לידע את ההורים פרושו להיות דבוקה לסינר ההורי, או שהיא התנהלות נורמטיבית שקשורה ליחסים נורמטיביים עם ההורים. אגב, גיל 22 בציבור החרדי נחשב עדיין גילאים הצעירים.

השארת תגובה