הפינוי הראשון: שלושים וחמש שנים חלפו • ימי ימית האחרונים

בניסן תשמ"ב פונתה ימית, עיר נופש מתפתחת עם אווירה משפחתית, במסגרת הסכם השלום עם מצרים • חלק גדול ממפוני העיר טרם התאוששו, חלקם עדיין סובלים סיוטים מטרקטורים ויש כאלה שפונו בשנית – מרצועת עזה

הבונקר של תומכי כהנא - בחוץ מתפללים מתנגדים הפינוי צילום טל אור בני לעמ
הבונקר של תומכי כהנא - בחוץ מתפללים מתנגדים הפינוי צילום טל אור בני לעמ
הצטרפו עכשיו – וקבלו את העיתון היומי לתיבת המייל שלכם

"פה היו החולות הלבנים נודדים ועוברים בשריקה, עד אשר פה הצבנו גבולות למדבר, ובנינו חומה ירוקה: בדקלה, בשדות, בנתיב, באוגדה, חרובית וסופה, בפריגן, בפריאל ובניר אברהם, בתלמי ובנאות סיני… הפתחה שלנו ארץ רחוקה, הפתחה שלנו ארץ ירוקה, הפתחה שלנו ארץ ללא צל, הפתחה שלנו – ארץ ישראל.
"פה בארץ חולית וימית, הקימונו גם עיר וגם כפר, מול הים והחול, בלבן וכחול, יש גגות אדומים למדבר. לא שברו את רוחנו מאז, כל רוחות המדבר הנושבות, כי רוחנו שלנו עודה איתנה, זו הרוח אשר בלבבות…" שורות אלו שימשו כהמנון הבלתי רשמי של תושביה החלוצים של חבל ימית, אלא שאז הגיעה שנת התשמ"ב, בתיהם הפכו לעיי חרבות וחלומם התנפץ לרסיסים.

חמש שנים קודם לכן, אזרחי ישראל נכנסו לאופוריה עמוקה. סאדאת, נשיא מצרים, האויבת המרה והקשה של ישראל, מגיע במפתיע לירושלים ומפריח דיבורים על שלום. "סאלם עליכום", הוא קורא מעל דוכן הכנסת לבגין, מי שהיה מנהיג המחתרת שדגלה בארץ ישראל השלמה, וזה משתכנע.

זה לא קרה ביום אחד, בדרך נדרשו אין סוף שיחות וסיכומים, אבל כעבור שנתיים זה קרה. בגין וסאדאת חתמו על הסכם שלום במדשאות הבית הלבן. אזרחי ישראל צהלו, מנגד, תושביה הישראלים של סיני התאכזבו. בגין ויתר בקלות, לטענתם, על בתיהם והתחייב לפנות את הישובים היהודים מחצי האי.

במהלך שלוש שנים, מאז חתימת ההסכם עד לפינוי הסופי, ניסו התושבים לבטל את רוע הגזרה. הם הסכימו להכול, אפילו להישאר תחת ריבונות מצרית, אך ללא הואיל, ובכ"ח ניסן התשמ"ב, יממה לאחר שישראל ציינה את יום השואה, פונתה ימית, העיר העברית הגדולה בחצי האי שהפכה לסמל להתיישבות היהודית באזור.

משממה לשגשוג

ההתיישבות היהודית בחצי האי סיני החלה שנתיים לאחר מלחמת ששת הימים, במהלכה גדל שטחה של ישראל ללא היכר. מזרח ירושלים, יהודה ושומרון, רמת הגולן וחצי האי סיני. לשם השוואה, שטחו של חצי האי שווה לכ-61 אלף קמ"ר, פי שלושה משטחה של ישראל. חלום ארץ ישראל התממש מול עיניהם הנדהמות של הספקנים ביותר ואלה מיהרו להחיל אותו גם על מדבריות סיני, שטח שלא נכלל בחזון זה. הישובים הראשונים היו היאחזויות נח"ל – נח"ל סיני, דקלה ונח"ל ים. היאחזויות, שמוקמו בנקודות אסטרטגיות, יושבו בידי חיילים במדים, במטרה להכשיר את המקום לבסוף לישוב אזרחי.

הישוב האזרחי הראשון היה מושב "שדות". תושבי המושב היו חברי תנועת הקיבוצים. בשל הקמתו הוזז שבט בדואי שהתגורר במקום, בטענה ל"שיקולי ביטחון". עתירת הבדואים לבג"ץ נדחתה, היו אלה ימים אחרים. ישוב אזרחי נוסף היה הישוב "שלהבת". הישוב הוקם בסמוך לשדות הנפט אַבּוּ רוּדֵס שבדרום חצי האי. ישראל ניצלה את שדות הנפט, שנחשבים לעשירים במיוחד, והפיקה כ-100 אלף חביות ביום. הישוב שהוקם בסמוך נועד עבור משפחותיהם של עובדי הבארות. במלחמת יום הכיפורים ספגו בארות הנפט הפצצות קשות, מתקנים רבים נהרסו ושדות הנפט בערו במשך שבועות ארוכים. תושבי הישוב פונו מבתיהם, ולאחר המלחמה הורשו לחזור רק הגברים שעבדו בבארות. כעבור שנתיים, בהסכמי הפרדת הכוחות עם המצרים, הוחזר הישוב למצריים.

אט אט התפתחו ישובים נוספים באזור, בעיקר באזור חוף הים. הדיונות, האוויר המדברי והים הצלול משכו רבים וטובים להתיישב במקום. מרבית הישובים (13) נבנו באזור חבל ימית, מדרום לרצועת עזה, במטרה לתחום את הישוב הערבי ברצועה. שלושה ישובים נוספים, נביעות, די זהב ואופירה, נבנו לאורך מפרץ אילת. אך כל הישובים היו כעין וכאפס לעומת העיר "ימית", שהייתה לגולת הכותרת של התיישבות.

שבע השנים היפות

סיפורה של ימית מתחיל הרבה לפני שהטנקים הישראלים שעטו במרחביו העצומים של חצי האי. שש שנים לפני מלחמת ששת הימים, החלה הממשלה לשקוד על פיתוח חבל הבשור, ממזרח לרצועת עזה. במרכז החבל אמורה הייתה לקום "עיר הבשור". טובי האדריכלים תכננו את פיתוח העיר, אך אז הגיעה המלחמה הנסית, ששינתה את מפת האזור. משרד הביטחון שינה דיסקט ועבר לפתח את חבל אשכול, אזור שהשתרע מהקיבוצים בצפון רצועת עזה ועד ל"פתחת רפיח" בצפון חצי האי, מדרום לרצועה. לאחר שנתיים וחצי אישרה הממשלה את ההחלטה להקים את העיר ימית, "אבשלום" כפי שהיא נקראה בתוכניות המקוריות, כשבמקביל התנהלו דיונים על הקמת עיר ברמת הגולן שתאכלס 50 אלף תושבים.

במשרד השיכון הוקם צוות מיוחד לתכנון העיר, בראשותו של המתכנן יהודה דרכסלר. הצוות שקד על פיתוח "הריביירה הישראלית". עיר חוף שתאכלס רבע מיליון תושבים ותעמוד בסטנדרטים התכנוניים מהמדרגה הראשונה. העיר הוקמה בהתאם לתכנון המדויק – הפרדה מוחלטת בין תנועת המכוניות לתנועת הולכי הרגל, כשבכל שכונה הוקמה מערכת שבילים בטוחה המחברת בין הבתים למרכז העירוני מבלי לחצות ולו כביש אחד. המרחב עוצב ככזה שמעודד מרחב קהילתי. תשתיות העיר הוסתרו באדמה, צינור מים או כבל חשמלי אחד לא נראו מעליה. העיר טבלה בצמחיה המתאימה לאקלים המדברי, ורצועת החוף נשארה פתוחה ורחבה, מזמינה את תושבי הים להיכנס בכל עת.

כעבור שנתיים, לאחר השקעה אדירה של למעלה ממילון לירות, נכנסו המתיישבים הראשונים ל-250 יחידות דיור שנועדו לאכלס 1,050 תושבים ומבני מסחר וציבור – אולם תרבות, בית ספר, בריכת שחייה, מגרשי ספורט, מרפאה ובית כנסת. אנדרטת עוצבת הפלדה העצומה, שהורכבה מעשרות עמודי בטון ומגדל תצפית בעיצוב האדריכל ישראל גודוביץ, הוקמה אף היא בשולי העיר. עד 1980 הוקמו עוד כ-450 יחידות דיור נוספות. הממשלה יצאה בסדרת מודעות לציבור לבוא ולהתיישב.
"אני זוכר עד היום את המודעה ב'הארץ', עשה לך בית בימית. היה שותף לחוויה – חלוץ ב-1975", מספר ל'כל הזמן' אבי פרחן, מי שהיה ראש ועד המתיישבים של העיר. מודעה אחרת קראה: "בוא לימית – עיר שהוקמה על חולות של זהב. נשמח לקבלך כמתיישב בימית, נשתדל לסייע לך בצעדיך הראשונים ובחבלי קליטתך. אולם נרצה כי תטה שכם ותתרום מיכולתך ומכישורך לקידום המקום ופיתוחו".

למקום הגיעו תושבים מכל המגזרים. עולים חדשים מברית המועצות ומארה"ב, יוצאי קיבוצים, דתיים, מתיישבים אידאולוגיים, משרתי קבע באזור סיני ועוד. תעסוקה רבה לא הייתה, מה שהאט במקצת את האכלוס, אבל ע"פ שאיפות המתכננים היו אמורים לקום בעיר נמל עמוק, מתקן להתפלת מים וכור גרעיני שיספק חשמל לכל אזור הדרום. מסביב לעיר הייתה אמורה לקום חורשת ענק, שתכיל כ-10 מיליון עצים, מתוך מטרה שאלה יקבעו את הקרקע החולית וימנעו סופות חול שיכסו את הבתים והגינות המטופחות.

המרחב העירוני המתוכנן, המיקום והאוכלוסייה המגוונת, הפכו את העיר לחממה קהילתית. "חיינו בחופש מוחלט", מספרת מיקה מור, שפונתה עם משפחתה מהעיר. "בימית לא היה מושג של לנעול את הדלתות. היינו חוזרים מהים, משאירים את האופנים בחוץ, בלי לקשור כמובן, ונכנסים בכלל לשכנים. הכול היה פתוח, כולם הכירו את כולם. כולם אכלו אצל כולם, אווירה אחרת".

מיקה היא לא היחידה, דברים דומים נשמעים מיתר התושבים ששוחחנו עימם. מיעוטם סירב לדבר על העבר. "זה מזכיר לי נשכחות ומכניס אותי לדיכאון", התנצלה אחת התושבות, אבל היא מיהרה להעביר מספרים של חבריה, תושבי העיר. 35 שנה לאחר פינוי העיר, והם עדיין בקשר.

"מי שלא גדל בימית, לא יבין זאת", אומר לי גבי. "בימית היה רק בית ספר יסודי, וכשהגענו לתיכון נשלחנו ללמוד בבאר שבע. שעה ורבע נסיעה מימית. את השיעורים היינו עושים בדרך, כשחוזרים ישר לים. תחושה משחררת של חופש, שלווה ורוגע. סגנון החיים הוביל לתחושת אחווה קהילתית חזקה. לא היה לנו בכלל מושג של עדות, היינו כולם ביחד כל הזמן. לאחר הפינוי נכנסתי להלם כשהבנתי שקיים מושג כזה – שסע עדתי". בקצרה אומר לי פרחן, "זה היה ממש כמו הפתגם 'לגור בעיר ולהרגיש בכפר'. קהילה גדולה, מרחבים, ביטחון וקהילתיות. לא היה חסר כלום".
מהבדואים באזור לא פחדתם?

"מה פתאום?!" ממהר פרחן להשיב. "בחבל ימית היה שלום אמיתי, לא שלום של נייר. עד להתיישבות היהודית המקום היה מדבר שממה, בזכותנו המקום התפתח, נוצרו מקומות עבודה ושירותים אזרחיים הגיעו לאזור, כך שבינינו ובין הבדואים נוצרו קשרים עסקיים ואף חברותיים".
פרחן, שבהמשך הקים את הישוב 'אלי סיני' שבצפון הרצועה, מספר שאותה תחושה הייתה בין המתיישבים היהודים ברצועת עזה למתיישביה הערבים, "עד שהגיעו הסכמי אוסלו שנחתמו על ניירות והרסו את הכול". גבי, שבילה את שנות נערותו בעיר, מספר על חוויה דומה, "לא פחדנו מהם, היינו נעצרים לשתות אצלם קפה ותה לא פעם. הם היו די חברותיים. אבל הכול נגמר כשבגין חתם על הסכם השלום. הם הבינו שאנחנו בקרוב נגורש מהאזור והחלו לנהוג אלינו בניכור". למרות זאת הוא מוסיף, "הם אמרו לנו לא פעם, אנחנו מעדיפים שתמשיכו להיות כאן מאשר המצרים".


"סחטני שלום"

האידיליה שאפפה את מתיישבי חבל ימית התפוגגה עם ביקורו של סאדאת בארץ והתחלת שיחות השלום עם מצרים. טרם המראתו של בגין לקמפ דיוויד, שם נוהלו השיחות עם סאדאת בפיקוחו של קרטר, הזמין בגין את פרחן ללשכתו, במטרה לשמוע את חששות התושבים. "לפגישה הבאתי לו מדליה עליה היה חקוק מה שבגין חתם בספר האורחים של העיר כשביקר במקום שנים ספורות קודם לכן, "ימית עיר ואם בישראל תובב"א". בגין הרגיע את חששותינו, ואמר לנו "תחזרו הביתה ותרגיעו את התושבים. אנחנו לא נפנה את היישובים. אם ידברו על פינוי נארוז מזוודות ונחזור מיד לירושלים". בגין, שלאחר בחירתו לראשות הממשלה הבטיח, "עם פרישתי אלך לגור בנאות סיני", לא עמד בשתי הבטחותיו.

פרחן מסנגר על החלטתו של בגין, ומספר כי משיחות שערך עם אנשיו של בגין ועם עזר ויצמן, מי שהיה שר הביטחון באותה תקופה, עולה כי בגין לא שיקר. "בשבוע השני לוועידה היה פיצוץ בשיחות, על רקע התעקשותה של מצרים לעקירת הישובים. בגין החליט לארוז מזוודות ולחזור לארץ, אך היה זה יום שישי והמשלחת הישראלית חיכתה למוצאי שבת בכדי להמריא. במהלך השבת יצאו ויצמן ומשה דיין, שר החוץ דאז, על אופניים לבית המשלחת המצרית, שם שיחקו שש-בש עם סאדאת, תוך כדי שהם משקרים לו שבגין מוכן לחזור לשולחן המשא ומתן. לאחר מכן השניים חזרו לבגין והודיעו לו שסאדאת מוכן לחזור למשא ומתן. מאמציהם נשאו פרי, לאחר שאריאל שרון התקשר לבגין והודיע לו, כי הורדת הישובים לא תסב נזק ביטחוני לישראל".

ערב חתימת הסכם השלום במדשאות הבית הלבן, נסע פרחן למברקיה באשקלון והוציא סכום של משכורת חודשית, 700 לירות, על משלוח גלויות לשלושת המנהיגים, בגין, סאדאת וקרטר. במברקים כתב פרחן, כי אם ההסכם אכן אמיתי וכנה, אל להם להוריד את הישובים היהודים, נסכים לחיות גם תחת ריבונות מצרית. זה לא עזר. תחת מצהלות התקשורת העולמית נחתם הסכם השלום במדשאות הבית הלבן. ישראל התחייבה לפנות את סיני תוך שלוש שנים.

ימית נכנסה לשנים של מתח וחרדה. תושבי העיר נחלקו לשתי מחנות, אלה שנגד פינוי ואלה שהסכימו להתפנות בעד פיצוי הולם. בין המחנות נוצר מתח רב וויכוחים רבים הסתיימו בחילופי מהלומות. פרחן, שהוביל את הקו התקיף נגד פינוי, מספר כי אלה שניהלו מו"מ על גובה הפיצויים גרמו להכתמת כל תושבי ימית, כשכונו "סחטני שלום", "ספסרים" ושאר כינויים מעליבים. לדעתו של גבי, זו בכלל הייתה מניפולציה מלמעלה, במטרה לגרום לתושבי העיר להישבר. אבל המכה הגדולה שחטפה העיר הייתה בעצירת התפתחותה. רבים מתושבי העיר עבדו בפיתוח תשתיות לקראת בניית השכונות הנוספות של העיר וכעת הם נותרו מובטלים. "תאר לעצמך שאתה נשאר בבית מובטל ושכנך יוצא לעבודתו באחד מבסיסי צה"ל באזור. זה לבד מספיק לעורר קנאה ולהרוס את מרקם החיים המדהים של העיר".

מי שעודד את ההתנגדות לפינוי הישובים היה רבה של העיר הרב ישראל אריאל, שאף עמד בראש ישיבת ההסדר בעיר. הרב, שפסק כי חלקים גדולים מחצי האי סיני נמצאים בגבולה של ארץ ישראל, נתן את הגושפנקא התורנית למאבק. "יום אחד מגיע אלי הרב ואומר לי, התחילו לפנות את 'אופירה', אין שם מאבק בכלל, חייבים להקים שם ישיבה", מספר פרחן.

"ירדתי לאופירה, נכנסתי לבתים שתושביהם עזבו והתחלתי להכין את המקום לקראת הגעת תלמידים. לפתע מספרים לי שיגאל גורן, כתב השטחים של הערוץ הראשון, נמצא בישוב. מיהרתי להסתתר, ידעתי שאם גורן, שלא אהד אותנו, יראה את ראש הועד של תושבי ימית באופירה, מרחק שמונה שעות נסיעה מימית, הוא יבין שאני מתכנן משהו. לאחר עזיבתו של גורן, מיהרתי להתקשר לכתב הדרום של הערוץ, שהיה איתנו בקשרים טובים, והודעתי לו תפוס מטוס ובוא לאופירה עם צוות, משהו טוב קורה. על הבוקר הגיע האוטובוס של הבחורים, שהתחפשו לתיירים, בכדי שלא ימנעו מהם להגיע לאזור. כוחות המשטרה הבינו שקורה משהו ובאו לעצור אותם, אבל הם הוציאו טליתות והתחילו להתפלל. 'שחרית', הם אמרו לשוטרים ואלה הניחו אותם לנפשם". תפילת שחרית מספר פרחן, נמשכה עד הערב.

יישובי חצי האי החלו להתפנות ורוחם של תושבי העיר ימית, זו שהייתה גאוותה של ישראל, החלה להישבר. רבים הפסיקו להאמין בעצירת הפינוי וייאוש ריחף מעל העיר. מתנגדי הפינוי הבינו שהם חייבים לעשות משהו, והם עלו לירושלים להפגין מול בית ראש הממשלה. את הכרזות ניסח ועיטר הרב אריאל. כוחות יס"מ שהגיעו למקום עצרו את המפגינים והובילו אותם למגרש הרוסים. במקום לתאי המעצר נלקחו המפגינים ללשכת מפקד המרחב, שהסביר להם, "תראו, אם שניים בלבד עומדים עם שלט מחאה, זו לא נחשבת הפגנה לא חוקית". פרחן מספר כי הם הבינו את הרמז ומיהרו להעמיד משמרת מחאה שהורכבה משני בני אדם בלבד, היתר עמדו מרוחקים.
"63 יום עמדנו שם, כולל ביום הכיפורים, אז ערכנו במקום מניין". משמרת המחאה הופסקה בשל תקרית עם ראש הממשלה. בגין לא היה אז במיטבו והעיתונאים התעניינו במצבו הבריאותי. אחד הכתבים פנה לאנשי משמרת המחאה ושאל אותם מה סדר היום של ראש הממשלה. המפגין מיהר להשיב, "בכל בוקר מגיע פרופסור מרווין גוטסמן, רופאו האישי של בגין, ורק אז יוצא ראש הממשלה ללשכתו". פרסום הדברים הכעיסו את אנשי לשכת ראש הממשלה והשוטרים לקחו את אנשי משמרת המחאה למגרש הרוסים, הפעם לתאי המעצר.

המאבק על פינוי העיר נכשל. "השלום" קסם לתושבי ישראל הרבה מעבר לישוב כזה או אחר בחבל ארץ מדברי בדרום הארץ. מה אתם חשבתם לעצמכם, אני שואל אותם, עדיף הסכם שלום עם המושבעת שבאויבנו, פינוי העיר זה מחיר סביר? "זו בדיחה, ההתיישבות היהודית תפסה שלושה אחוזים משטחי חצי האי. בקלות יכלו להשאיר אותנו בשטח ישראל, אם רק היו רוצים", מסביר לי גבי.

"שלום?!", משיב פרחן, "ברגע שאומרים לתושבים היהודים להתפנות מהמקום זה אומר שלא מדובר בשלום אמיתי". מה לא אמיתי? 35 שנה והשלום עודנו קיים? "זה בדיוק כמו ה'שלום' עם סוריה, ההבדל הוא שבדמשק אין שגריר במצור ושהצבא הסורי לא התחזק בחסות הסכם השלום". פרחן ממשיך לפרוס את משנתו, "אם היינו נשארים, חצי האי היה הופך למקום של שגשוג, התיירות במקום הייתה מזנקת והשלום בין התושבים היהודים לערבים היה מתחזק. רק מה, היו אנטישמים שלא רצו יהודים באזור והצליח להם. מה יש היום בסיני? אזורי תיירות מקרטעים והתפתחות תאים טרוריסטים של דאע"ש".

הבניינים קרסו כמו דומינו

עיתוי יום פינויה הסופי של ימית נקבע לזמן אומלל במיוחד, יום לאחר יום הזיכרון לשואה. חלק מהתושבים שראו את פינוי הישובים האחרים בסיני החלו לנטוש, הם לא רצו לחוות את הפינוי. במקביל, תומכים רבים, חלקם אנשי 'גוש אמונים', הגיעו לעיר במטרה להתנגד לפינוי. חלק ממתנגדי הפינוי התבצרו בגג אנדרטת עוצבת הפלדה המרשימה, חלקם על גגות הבתים וקבוצה קטנה מתומכיו של כהנא הסתגרה בבונקר, תוך שהיא מאיימת להתאבד במידה ותפונה.
"אלו היו ימים מטורפים", מספרת מיקה. "היו כל מיני שמועות שהמצרים סירבו לקנות את העיר בכסף מישראל ולכן התקבלה ההחלטה להרוס את העיר". למעשה, ההחלטה הייתה לפרק את הבתים, שנבנו בשיטה טרומית, ולהעבירם לישובים החדשים שיוקמו עבור המפונים, בדיוק כמו בישובים אחרים בחצי האי. לוח הזמנים הצפוף שישראל התחייבה עליו וההתנגדות לפינוי הובילו להחלטה להרוס את הבתים. עם זאת, כמה מהקירות פורקו והושלכו אי שם בדרום, ומהווים עד היום סוג של אנדרטה חייה לישוב.

"אני זוכרת את עצמי הולכת ברחובות ורואה את הבניינים קורסים כמו קוביות דומינו. התחושה הייתה שהטרקטוריסטים מתחרים ביניהם מי הורס יותר מהר". פרחן עצמו מספר שעד היום לילידיו יש סיוטים מרעש הטרקטורים. "היה זה ליל הפינוי, הכול היה חשוך, נתקו את החשמל בעיר. מסביב לביתנו הטרקטורים החלו להרוס מבנים ריקים וגרמו לנו לחשוש כל הלילה שאולי הם יהרסו בטעות את הבית עלינו".

החיילים עברו בית בית, סופגים נאצות ממיעוט מהתושבים, ממרביתם הם שומעים דברי שכנוע. חלקם פורצים בבכי, אבל ממשיכים בפינוי. מפקד הפינוי חיים ארז שהגיע לבית הרב אריאל כדי לפנות את משפחת רב העיר באופן אישי, נתקל ברבנית ובבתה הפעוטה וזו הטיחה בו: "תסתכל על הילדה, אנחנו נספר לילדה שתגדל שהיה כאן חיים ארז שגירש אותה מימית". ארז, סיפר הרב אריאל לימים, פרץ בבכי ואמר "אני עצמי ניצול שואה ואני מתבייש בדבר הזה ותדעו לכם שבשעה שאני מגרש אנשים ביום, בלילה אני הולך למטה להכין את ההתקפה איך לכבוש את סיני וימית בחזרה".

פרחן, מי שהוביל את המאבק, לא התבצר. "המשכתי את חיי כרגיל. הסירים על הגז, התמונות על הקיר, שגרה. אני דוגל בשיטה שאם הכול ימשיך כרגיל, שום חייל או שוטר לא יהיה לו את הכוח המוסרי להוציא אותך מהבית. הבעיה הייתה שחלק התפנו ברגע שהבטיחו להם פיצוי וחלק חשש והתקפל". לדבריו, אותו דבר היה קורה בגוש קטיף אם 60-70% מהתושבים היו נותרים בבתיהם בשגרת חייהם. "אני זוכר עד היום שצעקתי על צבי הנדל שניהל מו"מ עם הממשלה על גובה הפיצויים למפוני ההתנתקות. הנדל השיב לי, 'זה כמו ביטוח חיים, אף אחד לא רוצה למות, אבל למקרה שחלילה וחס שיהיה פיצוי הגון'. עניתי לו, אז למה לא לעשות ביטוח חיים למדינת ישראל?!"

אומנם פרחן חיכה לחיילים המפנים כרגיל, אך המתבצרים על הגגות קיבלו את פניהם בלפידים, בצבע ובשאר מרעין בישין. סולמות החיילים הופלו שוב ושוב והם נאלצו לשנות טקטיקה. מנופים שהובאו למקום הרימו מכולות מלאות בשוטרים הישר לגגות ואלה הכניסו את המתנגדים אחד אחרי השני למכולה. המפונים הובלו לאוטובוסים שלקחו אותם למרכז הארץ. לחלקם התירו להישאר לכמה שעות נוספות של פרידה מהעיר.

הטרקטורים עטו על כל בניין שפונה ורק הבונקר של חסידי כהנא נותר על תילו. על דלת המקלט תלו המתבצרים שלט בו איימו בהתאבדות והחיילים חששו להביא למותם. "אין לאף אדם או ממשלה את הזכות או התוקף החוקי להעביר, לתת או למכור כל חלק מארץ ישראל לידי שלטון זר. אנו מוכנים להילחם ואף למות בעד ארצנו, אך איננו רוצים להילחם באחינו במדים. הגענו לידי החלטה שלא יוציאו אותנו חיים מפה ולכן החלטנו לשים קץ לחיינו בצורה מכובדת. מקווים שמעשה זה של החזרת שטחי ארץ ישראל לא יחזור עוד לעולם", נכתב בשלט.

לאחר ניסיונות שכנוע מצד חברת הכנסת גאולה כהן שלא יממשו את איומם, פרצו החיילים לבונקר. עם השלמת הפינוי הותירו כוחות צה"ל מאחור שלט בו נכתב בעברית ובאנגלית, "לא נסוגנו. ויתרנו למען השלום".

שבורים ונודדים

סיום הפינוי סימן את התחלת השבר בקרב המפונים. פרחן יצא בצעדה לירושלים ואיים כי יקים מחנה פליטים למפונים באזור מחסום ארז. שרון הציע לו לגנוז את הרעיון ולבנות ישוב ברצועת עזה. פרחן הסכים להצעה. "אלי סיני" נקרא הישוב, טומן בשמו את הגעגוע לחבל הארץ שנעזב מאחור. אלוף פיקוד הדרום משה בר כוכבא, שהגיע לבקר את ראשוני המתיישבים, טען כי ישראל עשתה טעות, כשלראשונה פינתה ישוב יהודי מרצון, "דבר שיהווה פתח לפינויים נוספים". דבריו עוררו סערה, אך כעבור כעשרים שנה הוכח שצדק כשתכנית "ההתנתקות" יצאה לדרך.

המשפחות המפונות שחיפשו לקבל קצת אמפטיה מהציבור, נתקלו בכתף קרה ואף בבוז. "מה אתם בוכים?! קיבלתם מיליונים", הייתה התשובה מצד הציבור הישראלי. "התשובה הזו גרמה לי לא לשתף את חברי בחוויותיי ובגעגועי לימית, כך שנאלצתי להתמודד עם הכאב לבד", מספר גבי. מיקה מוסיפה בכאב, "זו הייתה אמירה מזעזעת, קיבלתם כסף, שבו בשקט. כאילו עם הכסף הזה אפשר לפצות על משהו".

אכן, הכאב היה קשה. משפחות התפרקו, מפונים חלו, מיעוטם אף נאלץ לקבל תרופות פסיכיאטריות והיו אף שנטלו את נפשם. "קח בן אדם, תוציא אותו מהקהילה שלו ותעביר אותו למקום אחר, בלי שום יכולת לחזור להתאחד עם חבריו, בלי אפשרות לראות את ביתו שוב. זה כאב שאי אפשר להכיל", מסביר גבי. הכאב התעצם עם נפילת הבורסה כעבור תקופה. רבים מהמפונים נהו אחר עצתם של יועצי השקעות והשקיעו את כספם בבורסה 'הבטוחה'. כעת נותרו קירחים מכאן ומכאן. "הם לא הבינו כלום, אלו היו אנשי עמל שחשבו לשים את הכסף במקום בטוח, עד לקבלת החלטה לאן ממשיכים".

"המדהים הוא שאותן טעויות שבוצעו בפינוי סיני חזרו על עצמן בהתנתקות", הוא רוטן. "זה לא יאמן שבמדינה בה מדברים על פינוי ישובים באופן תמידי לא חקרו את הנושא לעומק". בלי תמיכה פסיכולוגית, נזרקים אנשים מביתם ומקהילתם אל הנודע. רבים מהתושבים לא מצאו מנוח לכף רגלם, לכל ישוב אליו עברו הם ציפו למצוא קצת מההוויה החברתית של ימית, מהמשפחתיות ואיכות החיים, אך התאכזבו. "עברתי כבר 32 דירות מאז הפינוי", מספרת מיקה. מי שמספק את המשענת החברתית, אלו החברים מאז, איתם עם שומרים על קשר באמצעות הרשתות החברתיות.

לשאלה האם ביקרתם בסיני מאז, הם משיבים בשלילה. "למה?" הם תוהים. "לראות את המקום הפורח שהפך לשממה?!" פרחן מספר כי הוצע לו להתלוות לעיתונאי צביקה אלוש, כשנסע למקום שנה לאחר הפינוי. "הסכמתי, אבל בתנאי שידיעות אחרונות ידאגו להוצאת הויזה. אני לא אלך להוציא ויזה למקום שהיה ביתי". לדבריו, בשגרירות המצרית העניקו ויזה לאלוש ולצלם, אך לו הם סירבו לתת. "הם ידעו על המאבק שלי".

פרחן עצמו גורש שוב מביתו בהתנתקות. שרון, אבי ההתיישבות אצלו היה פרחן כבן בית, החליט לשים קץ להתיישבות ברצועה. פרחן מתעקש שהשבץ המוחי שרוה"מ המנוח קיבל קרה בעקבות ההתנתקות. לא בגלל קללה שמימית, אלא כי שרון לקח קשה את הריסת הישובים. "גם ההסתגרות של בגין הגיעה בעקבות ימית. לתקשורת נוח לספר שזה בגלל מלחמת לבנון, אבל לי אין ספק שבגין לקח קשה את הפינוי. בסופו של דבר", הוא אומר, "ממש כמו סיסמת הבחירות 'רק הליכוד יכול'. העבודה בנתה את ימית, הליכוד הרס אותה".

לצד הכאב וההשפלה הם מדברים גם על השלמה. "למדנו שטרקטור שהורס יודע גם לבנות", אומר פרחן. אבל זו רק השלמה, החלום לחזור לימית תמיד שם. "אנחנו יודעים שזה לא ריאלי, "אבל אם זה יקרה, אנחנו שם. מצדנו עם אוהלים בלבד".

תגובה אחת
  1. אני חייב לציין שהכתבות שלכם מעניינות מאוד!

השארת תגובה