מסע אל השכונות הירושלמיות-חרדיות שהוקמו אחרי ששת הימים

מלחמת ששת הימים נחשבת לציון דרך בהיסטוריה הישראלית בכלל והירושלמית בפרט, אך פן נוסף בהשלכות המלחמה היה הקמת שורת שכונות לכל אורך קו התפר. שכונות אלו, יועדו בחלקן לציבור החרדי ובחלקן לציבור הכללי – אך גם האחרונות החלו להתחרד במרוצת השנים. 'כל הזמן' יצא במסע במנהרת הזמן וחזר לשכונותיה החרדיות של העיר שהוקמו לאחר המלחמה, שהביאה עמה נוספת מלבד שחרור הכותל – הקלה במצוקת הדיור החרדית

גילה-קובי-גדעון-600x400
גילה-קובי-גדעון-600x400

בעוד כחודש, מיד לאחר חג הפסח, יציינו תושבי ירושלים את יום שחרור ירושלים ואיחודה עם מזרח העיר. איחוד העיר התקיים לפני חמישים שנה בדיוק, במהלך מלחמת ששת הימים, בה נכבשו חלקי העיר מידי הירדנים שהחזיקו בהם בעשורים שקדמו למלחמה.

כיבוש השטחים שהיו בידי הירדנים, הביאו עידן חדש לבירתה של מדינת ישראל. השכונות פרחו, הבנייה שגשגה ומספר התושבים בה עלה על כל דמיון. נתונים אלו התאפשרו בין היתר בשל מדיניות ברורה שהנהיגה הממשלה, שמיהרה לספח את השטחים הכבושים ולהחיל עליהם את החוק הישראלי. מלבד זאת, הורחבו השכונות שהיו על קו התפר הישראלי-ירדני, מה שביסס את אחיזת מדינת ישראל בשטח.

אמנם באותם ימים לא הייתה מצוקת דיור חרדית, בוודאי לא כמצוקה הקיימת היום, אך שכונות רבות שהורחבו בהחלטת הממשלה, יועדו במכוון או שלא, לבני הציבור החרדי. כיום, שכונות אלו, בחלקן הגדול, מאוכלסות על ידי קהילות חרדיות וידועות ככאלו. בשורות הבאות נמנה את שכונות אלו, הנתונים והסיפורים.

שכונת "רמות"

סטטוס: מעורבת.

מספר תושבים: 50,612.

מקור השם: על שם "רמה" המקראית.

אוכלוסייה: ספרדים, ליטאים.

שכונת רמות היא השכונה הגדולה ביותר בירושלים כיום. היא הוקמה לאחר מלחמת ששת הימים כאחת מתוך חמש "שכונות הטבעת" שהוקמו על מנת לעבות את היישוב היהודי בשטחים שצורפו לה לאחר מלחמת ששת הימים.

מיקומה האסטרטגי על הציר התעבורתי המרכזי המחבר בין צפון ירושלים לתל אביב, הפכה את השכונה ליעד מועדף על לא מעט תושבים, ומספרם יוכיח זאת. בשל גודלה של השכונה, היא מחולקת לאותיות: רמות א', רמות ב', רמות ג', רמות ד', רמות 06, רמות אונגוואר, נוף רמות, רמות פולין, תפארת רמות, רמות ארזים ורמות איילות. כל אחת מתתי השכונות הוקמה בשלב כזה או אחר ונחשבת לשכונה בפני עצמה.

תתי השכונות נקבעו לא מעט מחמת העובדה שכל אחת מהן יושבת על הר מרכזי נפרד. כך לדוגמה על ההר הדרומי-מזרחי יושבת רמות א', על ההר הדרומי-מערבי יושבות רוב רמות ב' ורמות ארזים, על ההר הצפוני-מזרחי יושבות רמות ד', נוף רמות ורמות פולין ועל ההר הצפוני-מערבי, יושבות רוב רמות ג', חלק קטן מרמות ב', ורמות 06 – כשאת ההרים חוצה שדרות גולדה מאיר – ציר התנועה של צפון ירושלים לכיוון השפלה.

לפני מספר חודשים, נספרו במדגם רשמי לא פחות מ-50,612 תושבים, מה שהעניק לשכונה את התואר 'אחת השכונות המאוכלסות בישראל'. גם כאן, כמו במקומות נוספים, האכלוס החרדי נעשה שלא במכוון. למעשה, בשנים הראשונות היו השכונות רמות א', רמות ב' וחלק מרמות ג' מאוכלסות ברובן בחילונים רבים. לעומתן, רמות ד', שכונות אונגוור, נוף רמות ורמות פולין אוכלסו מלכתחילה בציבור חרדי בשל איכות הבנייה הירודה במקום.

במשך השנים, עם אכלוס החלקים החרדים בשכונה, הפכה גם רמות א' לשכונה חרדית ברובה ואילו רמות ג' חולקה לשתיים, החלק החרדי הוא ג' החלק החילוני "רמות איילות". בניית שכונות חדשות נוספות לציבור החילוני, "רמות 06" ו"רמות ארזים" ייצבו מעט את מאזן האוכלוסייה. מבחינת אוכלוסיית הילדים 89% הם חרדים, כ3% אחוז לומדים בממלכתי, וכ8% בממלכתי דתי. נכון לינואר 2013, 84% מתלמידי בתי הספר בשכונה משתייכים לזרם החינוך החרדי ולזרם זה משתייכים גם 91% מהתלמידים בגילאי הגן.

בתי הכנסת הבולטים בשכונה: ברמות א' – בית הכנסת הספרדי "מגן אבות" (500 מתפללים), בית הכנסת הליטאי "שערי תבונה" (400 מתפללים), ובתי כנסת "ה' רועי" ו"סולם יעקב". ברמות ב' –  בית הכנסת הספרדי "מצפה אריה", בית הכנסת האשכנזי "חניכי הישיבות". בשכונה קיימים מספר בתי כנסת כאשר רובם שייכים לציבור הספרדי. ברמות ג' – בית הכנסת הספרדי "מאורות משה" בראשות חתנו של נשיא המועצת הגר"ש כהן ובית הכנסת החסידי בראשותו של הרב הלפרין, כמו גם מרכז 'טשכנוב' ובית הכנסת 'זיכרון אברהם'. ברמות ד' – בית הכנסת הספרדי "בית הרואה" והליטאי "שומרי החומות" בראשותו של הרב פוקס. ברמות 06, בית הכנסת "שאגת אריה" בראשותו של הרב בנון. ברמות פולין "בית הכנסת הספרדי" ובית הכנסת הליטאי "אהל יוסף" (500 מתפללים).

הרבנים הבולטים בשכונה הם: הרב אשר וייס גאב"ד דרכי תורה והרב ישראל גואלמן, רב קהילת שערי תבונה. בשכונה פועל גם כולל הר"ן בראשות הרב צבי וייספיש ובו לומדים מאות אברכים מידי יום. לא רבות הישיבות בשכונה, אך הבולטות שבהן הן "תורת משה", "ישועות יוסף", "פני יהושוע" ו"נחלת משה". כמו כן, גם חסידות גור מחזיקה ישיבה בשכונה וכן ישיבת לייקווד המיועדת לתלמידי חו"ל.

שכונת "שמואל הנביא"

סטטוס: חרדית.

מספר תושבים: 4,341.

מקור השם: על שם שמואל הנביא הטמון קילומטרים ספורים מהשכונה.

אוכלוסייה: ספרדים, חסידים.

 

היו אלו ימי טרום מלחמת ששת הימים. מתוך מצוקתן של משפחות עולים ממעמד סוציו אקונומי נמוך, החליטה העירייה לבנות את השכונה כשהיא שוכנת בצמוד לגבול הירדני. בשנת 1963, ארבע שנים לפני המלחמה, הוגרלו במקום 50 דירות ואלו היו הבסיס להקמתה של השכונה, שבאותם ימים לא כללה מעבר לכמה בניינים בודדים. שנתיים לאחר מכן, בשנת 1965, הוגרלו במקום 100 דירות נוספות עבור זוגות צעירים והשכונה החלה להתפתח.

הבניינים שנבנו באותם שנים, תוכננו מראש בהתאם להתמודדויות הביטחוניות באזור, כאשר הלגיון הירדני היה מעמיד צלפים מול בתי השכונה מידי יום. בהתאם לכך, צד הבניינים שפנה לכיוון עמדות הירדנים נבנה מבטון עבה ובגג הבניינים נבנו חרכי ירי. כמו כן, הבניינים נבנו בצורת חצר על מנת לאפשר מסתור לחיילים בתקופת חירום.

חיי תושביה המועטים של השכונה, לא היו קלים. ההתמודדות היומיומית עם ירי הצלפים הירדנים, הורידו את ערכה ועצרו את התפתחותה. סיפור הזכור לזקני השכונה אירע באחד מימי המלחמה, עת התמקמה על גגות בתי השכונה פלוגת צלפים ישראלית בפיקודו של סרן אלירז. הפלוגה התמקמה במקום בחיפזון, לקראת הקרב על גבעת התחמושת. ומשום שהצלפים לא הספיקו לאפס את נשקם לפני ההתמקמות, הפלוגה לא הייתה גורם משמעותי בקרב זה. מאז, בעקבות כישלון פלוגת הצלפים, המציא מפקד הפלוגה מכשיר בשם "אלירז", המאפשר לאפסנאים לאפס נשק אישי הנמצא באחסון בלא צורך בשליחת חיילים למטווח איפוס בדרך לשדה הקרב.

גם לאחר המלחמה ופתרון סכנת הצלפים הירדנים, סבלה השכונה מבעיות רבות. בעיותיהם הכלכליות של תושבי השכונה, יחד עם בעיות החינוך והמחסור בתקציבים, הפכו את רחובותיה כר פורה להתפתחות פשע והבליטו את עניותם של התושבים. הקמת השכונות 'רמת אשכול' ו'מעלות דפנה' האריסטוקרטיות באופן יחסי, הגבירה את מפלס התסכול של תושבי השכונה, אשר ראו בעיניים כלות כיצד מקום מגוריהם נותר בתחתית הרשימה.

בעשור שלאחר המלחמה, היה נושא זה בראש סדר היום הציבורי בירושלים. תורמים רבים השקיעו הון רב במאמץ לשפר את חיי תושבי השכונה. במסגרת זו נבנו במקום מתנ"סים, הופעלה תכנית חינוכית על ידי הרשויות ובנייני השכונה שופרו ויזואלית במסגרת שיקום שכונות המצוקה בירושלים.

בשנות ה-80, התרחש אירוע שנחקק בזיכרונם של התושבים, רצח אליהו עמדי, תלמיד ישיבת 'שובו בנים' שגדל בשכונה. הרצח עורר תגובה ציבורית חריפה שבאה בדמות השלכת אבנים לעבר רכבים פלסטיניים שעברו בסמוך לשכונה. באותם שנים החלה גם התחרדותה של השכונה בעקבות עזיבתם של רבים מהתושבים שמאסו ברמת החיים. חרדים רבים שהתגוררו בשכונות הסמוכות 'גאולה', 'מאה שערים' ו'בוכרים' העתיקו את מקומם לשכונה.

בין המוסדות החרדים הבולטים כיום בשכונה ניתן למנות את בית הכנסת הספרדי "שבת אחים גם יחד" ע"ש הגה"צ הרב משה בן טוב, מרכז מוסדות חסידות דושינסקיא, בית הכנסת חסידות סדיגורא, בית הכנסת וישיבת זוויעהל, ישיבת 'חוט של חסד' בראשות הרב שלום הרוש וישיבת "בית יוסף צבי נובהרדוק".

שכונת "סנהדריה המורחבת"

סטטוס: חרדית.

מספר תושבים: 10,000

מקור השם: על שם 70 חכמי הסנהדרין שקבריהם נמצאים במערת בפאתי השכונה.

אוכלוסייה: ליטאים, חסידים.

שכונת סנהדריה המורחבת היא שכונה חרדית שמקורה הוא שכונת סנהדריה הצמודה שהוקמה הרבה קודם לכן, בשנת 1926, אז הונחה אבן הפינה לשכונה שנבנתה מלכתחילה עבור הציבור החרדי. גם סנהדריה, כשכנתה 'שמואל הנביא', ספגה במלחמת ששת הימים לא מעט התקפות שנהדפו על ידי חיילי צה"ל. וכמו 'שמואל הנביא', גם היא סבלה מיריות הצלפים עד למלחמת ששת הימים, אז שימשו בתי השכונה כמקום מעבר לחיילים שעשו את דרכם לשדה הקרב.

שנים ספורות לאחר המלחמה, הוחלט להקים שכונה חרדית נוספת על שטחים צפוניים, בסמוך לאזור התעשייה הר חוצבים. ואכן, בשנת 1970, הוקמה השכונה החדשה הקרויה "סנהדריה המורחבת" על שם השכונה הצמודה 'סנהדריה'. השכונה נבנתה בצורה מעגלית בדומה לשכונת 'הר נוף'.

בית הכנסת המרכזי בשכונה הוא "מאור חיים" של חסידי ויז'ניץ המשמש את כל תושבי השכונה במשך כל ימות השבוע, אולם בשבתות מתפלל כל יחיד בבית הכנסת של חוגו או עדתו, כמו "אוהל שמעון" ו"הצריף" לספרדים ו"עזרת תורה", "כנסת יהודה" ו"בני הישיבות" לליטאים, וכן בית כנסת לחב"ד – "בית רובינפלד". רב השכונה הוא הרב נח הייזלר המשמש גם כאב"ד בירושלים ובראשותו בית כנסת בו מתפללים כמה עשרות אנשים. רב בולט בשכונה הוא הרב יצחק ברקוביץ הנחשב לרב הקהילה האמריקאית.

עובדת היותה של השכונה חרדית במוצהר, הביאה לשטחה ישיבות רבות שפעלו ופועלות בתחומיה. המרכזית היא הישיבה בראשותו של הרב סטפנסקי, ישיבת 'כנסת יהודה' המשויכת לקהילה המקומית, ישיבת 'באר יהודה' בראשותו של הרב טופיק, ישיבת 'ראשית חכמה' בראשותו של הרב בן ציון אטון, ישיבת 'חורב' המשתייכת לזרם הד"לי, ישיבת 'נחלת אשר', וישיבת 'חפץ חיים'. בשכונה גם כוללים רבים, הגדולים שבהם הם 'בית התלמוד' בו לומדים מידי יום כ-200 אברכים וכולל נוסף הוא 'בני הישיבות' בו לומדים מידי יום כ-250 אברכים.

שכונת "רמת שלמה"

סטטוס: חרדית.

מספר תושבים: 17,000

מקור השם: על שם הגרש"ז אוירבך זצוק"ל.

אוכלוסייה: ספרדית, ליטאית.

שכונת רמת שלמה ממוקמת בין שכונת רמות אלון לשכונת שועפט, בשטח שצורף לירושלים עם הרחבת גבולותיה לאחר מלחמת ששת הימים. כיום השכונה היא חרדית לחלוטין, אך בשנים עברו, כאשר השכונה הייתה בשלבי תכנון, לא היה זה ברור מאליו: ראש העיר דאז טדי קולק, ניסה לקדם הקמת מרכז ספורט שבמרכזו אצטדיון כדורגל על הרכס. תכנון הפרויקט השאפתני החל בשנת 1973 ובסוף התהליך הוגשה תכנית להקמת מרכז ספורט המתאים לסטנדרטים אולימפיים.

עבודות התשתית באזור החלו, וגררו אחריהן הפגנות של חרדים כנגד בניית אצטדיון בצפון העיר. נערי 'נטורי קרתא' מארגון קש"ת גם חיבלו בכלים ההנדסיים שעבדו במקום. ראש הממשלה, מנחם בגין, פנה אל ראש עיריית ירושלים בבקשה להקפיא את העבודות ובסופו של דבר נבנה אצטדיון טדי בדרום העיר באזור מלחה.

שנים מאוחר יותר סיפר האדריכל דוד קרויאנקר כי הקמת מרכז הספורט נועדה לחזק נוכחות של אוכלוסייה חילונית בצפון ירושלים, מה שהיה מונע אכלוס חרדים בשכונה המיועדת להיבנות. "ראש עיריית ירושלים לשעבר, טדי קולק, שהכיר את העיר טוב יותר מכל אדם אחר, הבין כבר בתחילת שנות השמונים שיש כאן בעיה שצריך לפתור. כך נולד הרעיון לבנות בצפון העיר מרכז ספורט ענקי ברכס שועפט במטרה למשוך את האוכלוסייה החילונית גם צפונה."

במשך שנים היה הרכס מכוסה בעבודות העפר שנועדו לאצטדיון, במהלך שנות ה-90 של המאה ה-20 הוחל בהקמת שכונה לציבור החרדי על גבי הרכס. השכונה נוסדה בסוף שנות ה-90 ונועדה לתת מענה למצוקת הדיור במגזר החרדי בירושלים. ב-1992 נבחרו שבע עמותות חרדיות להקים 2,100 יחידות דיור למשפחות נזקקות ולזכאים.

אחת הקהילות הבולטות בשכונה היא זו של חסידות חב"ד המונה כמאה ועשרים משפחות. רוב הקהילה מתגוררת ברחוב "האדמו"ר מליובאוויטש" כאשר במרכז הרחוב, שוכן בית הכנסת החב"די בשכונה, הבנוי בדומה לבית מרכז חב"ד העולמי – 770 בברוקלין, מצופה באבנים אדומות כמוהו ומכונה "770" על שם מספר הבית המקורי בניו יורק. בשכונה קיימת גם קהילה דתית לאומית, בת עשרות משפחות, שמרוכזת ברובה סביב בית הכנסת ברחוב הרב עוזי קלכהיים.

הישיבות הבולטות הפועלות בשכונה הן: ישיבת תורת זאב בראשות הרב ברוך סולובייצ'יק, ישיבת תורת רפאל בראשות הרב חיים קוק ומוסדות בנין אב בנשיאות הרב אליהו בקשי דורון. כמו כן, בית כנסת "המרכזי" הוא "זיכרון שלמה" ובו כ-400 מקומות ישיבה. בית כנסת מרכזי לא פחות הוא "חזון איש" הממוקם ברחוב ז'ולטי פינת חזון איש.

בשכונה מתגוררים גם מעט חסידים המתפללים בבית כנסת "משכנות יעקב" ברחוב האדמו"ר מסדיגורא, המכונה "שטיבלאך". הציבור הספרדי בשכונה מתפלל בבית כנסת "נר יוסף" הממוקם ברחוב הרב מאיר חדש. בית כנסת נוסף הוא "שומרי החומות" הממוקם ברחוב אגרות משה פינת חזון איש ובו מתקיימים מידי יום שני מניינים מרכזיים – אחד בנוסח אשכנז ואחד בנוסח ספרד.

שכונת "רמת אשכול"

סטטוס: חרדית.

מספר תושבים: 8800

מקור השם: על שם לוי אשכול, ראש הממשלה השלישי.

אוכלוסייה: ספרדית, ליטאית

רמת אשכול היא שכונה שכקודמותיה נבנתה לאחר מלחמת ששת הימים במסגרת תכנית "שכונות הבריח" ליצירת רצף התיישבות עברי בין ירושלים המערבית והר הצופים, אשר נותק מהעיר במלחמת העצמאות. בנייתה של השכונה החלה ב-1968, שנה לאחר המלחמה, והיא השכונה היהודית הראשונה שנבנתה מעבר לקו הירוק לאחר איחוד העיר.

רמת אשכול בנויה, למעשה, על המורדות הצפוניים של גבעת התחמושת, כאשר אתר ההנצחה של גבעת התחמושת שוכן על פסגת הגבעה. בהמשך המורדות הצפוניים, מצפון לשכונה, מצוי נחל צופים וחורשה הנטועה סביבו. הרחוב המרכזי בשכונה הוא רמת הגולן שהיה הראשון בירושלים שנבנה בשיטת "בנה ביתך" יחד עם בנייני שכונת גבעת המבתר הסמוכה.

השכונה שימשה דוגמה ומופת תכנוני ואדריכלי לשכונות רבות שנבנו אחריה בירושלים ובמדינת ישראל. כמעט כל הבתים בשכונה בנויים באותה שפה ארכיטקטונית, תוך שהם דומים זה לזה מחד גיסא, ובעלי מאפיינים ייחודיים מאידך גיסא. האפיון הייחודי ניתן בצורת קשתות למרפסות חזית או אחור, קישוט קרמיקה, צבעי תריסים וכדומה.

במבנים רבים בשכונה, הדירות אינן משיקות זו לזו ואין להן קירות משותפים: ברוב בנייני 8 הדירות הבניה היא במפלסים של חצי קומה, כאשר כל דירה ממלאת מפלס; בבנייני 16 הדירות כל דירה ממלאת מפלס של רבע קומה. בצורה זו הובטחה לדיירים רמה גבוהה יותר של פרטיות ואיכות חיים מזו שנהגה בבניה הציבורית עד לאותה תקופה.

בשכונה מרכז מסחרי גדול ברחוב פארן, שנבנה בשנים 1970–1974. המרכז המסחרי והשירותים הסמוכים אליו משרתים את תושבי השכונה וכן את תושבי השכונות הסמוכות בצפון-מזרח ירושלים. בתי הספר של השכונה משרתים גם הם את ילדי השכונות השכנות. בשכונה מצוי בית הספר יד המורה, שהינו בית ספר יסודי ייחודי בירושלים המשלב בין ילדים בעלי לקויות תקשורת, בדרך כלל אוטיזם, עם ילדים חסרי לקות.

בסוף שנות ה-90 החלה כניסת אוכלוסייה חרדית לשכונה, בעיקר לחלקה המערבי, הסמוך לשכונת סנהדריה שכבר אז הייתה חרדית למהדרין. תהליך ההתחרדות הואץ בעשור האחרון וכיום האוכלוסייה החרדית מהווה מרכיב משמעותי מאוכלוסיית השכונה. רובם המכריע של התושבים החרדים הם ממוצא אנגלי. בעקבות כניסת החרדים ורכישת בתים בשכונה, ערך הנדל"ן בשכונה זינק בעשרות אחוזים וכיום השכונה נחשבת אחת השכונות היקרות בירושלים. בשכונה מתגוררים גם דתיים לאומיים ומעט חילונים.

שיא תהליך ההתחרדות התרחש במקביל להתחזקותם של החרדים בעיריית ירושלים. מדיניות העירייה בנוגע לרמת אשכול בתקופת שלטונם של אורי לופוליאנסקי כראש העירייה ויהושע פולק כסגנו בין השנים 2003–2008, התבטאה בין היתר באישור מזורז להקמתן של מאות מרפסות סוכה בשכונה.

התחרדותה של השכונה בעשורים האחרונים, הביאה לשגשוג של הקהילות החרדיות בשכונה שפרחו בשנים אלו. הקהילה המרכזית היא האשכנזית בראשותו של הרב צבי שרלין המנהיג את קהילת "בני הישיבות" בשכונה ובהנהגתו גם בית הכנסת המרכזי. קהילה נוספת בשכונה היא זו הספרדית 'אלומים' בראשותו של הרב מרדכי כהן ו'כלתי' בראשות הרב מזוז. בשכונה פועלת קהילה נוספת, "זיכרון נתן צבי", על שם הגרנ"צ פינקל. את הקהילה מרכיבים בעיקר אמריקאים יוצאי ישיבת מיר ובראשותו של הרב שמואל וינר.

הישיבה הידועה במקום היא ישיבת 'רמת אשכול' בראשותו של הרב שלום בן נאים וישיבה נוספת וקטנה יותר נמצאת ברחוב רמת הגולן ומשמשת את קהילת האמריקאים במקום.

שכונת "גילה"

סטטוס: חרדית למחצה

מספר תושבים: 32,400

מקור השם: הסמיכות ל'בית ג'אלה' הקרויה ע"ש אחיתופל הגילוני.

אוכלוסייה: ספרדית, ליטאית

גילה היא שכונה בדרום ירושלים, שנוסדה בשנת 1971 כאחת משכונות הטבעת לאחר מלחמת ששת הימים, והיא השכונה הגבוהה ביותר בירושלים מבחינה טופוגרפית – 857 מטרים מעל פני הים. לפי החוק הישראלי גילה נכללת במדינת ישראל. בקהילה הבינלאומית יש מחלוקת בנוגע למעמד השטח עליו השכונה בנויה – האו"ם, האיחוד האירופי, אש"ף וגופים אחרים רואים בה התנחלות.

טרם הקמת המדינה, המקום היה מיושב על ידי משפחות ערביות מהסביבה, ומספר כפרים ערביים כבית ג'אלא, אל-מאלחה ובית צפאפא הקיפו אותו. במלחמת ששת הימים נכבש האזור וסופח לירושלים. במסגרת שכונות הטבעת שנבנו סביב לעיר לאחר המלחמה, הוקמה במקום ב-1971 שכונת גילה.

האוכלוסייה בגילה ידעה צמיחה גדולה בשנות ה-80 לאחר שעולים אשר הגיעו למרכז הקליטה שהיה בשכונת גילה המשיכו להתגורר בשכונה. לקראת תחילת שנות ה-90 בעקבות תנופת פיתוח ביישוב אפרת, קטנה האוכלוסייה לכ-30,000 תושבים. למרות זאת, האוכלוסייה המשיכה להתפתח עד שבסוף שנות ה-90 האוכלוסייה מנתה כ-39 אלף איש.

במהלך האינתיפאדה השנייה, הייתה שכונת גילה יעד לטרור פלסטיני – ירי ישיר של מקלעים על ידי מחבלים מהעיירות הפלסטיניות הסמוכות, בית ג'אלא ואל-ח'דר, לתוך השכונה. במשך שנת 2000 היו כ-100 אירועי ירי כאלה. אף תושב לא נהרג במהלך תקיפות אלו, אך מספר אנשים נפצעו, חלקם באורח קשה. כמו כן נגרם נזק לרכוש. כדי להגן על השכונה נבנתה חומת בטון המונעת ירי נשק קל לעברה. בעקבות התקפות אלו ולאחר בניית שכונת הר חומה הידלדלה אוכלוסיית השכונה לכדי 32 אלף איש.

שכונת גילה מחולקת למספר תתי שכונות: גילה א', גילה ב', גילה ג', גילה ד' וגילה ה'. בגילה א' וגילה ה' ישנם אזורים בהם מתגוררת אוכלוסייה דתית. בשכונה גינות רבות ושני פארקים מרכזיים. פארק גילה הממוקם בקצה של אזור גילה ה' ופארק זיידנברג בסמוך לרחוב הגננת בגילה. בשכונת גילה מספר מרכזים מסחריים ואף קניון שכונתי בין שתי קומות.

כמו בשכונות רבות בירושלים, לפני כ-15 שנה, החלה נהירה חרדית לשכונה. הגרעין החרדי החל בקבוצת חוזרים בתשובה בהנהגתו של הרב אפרים שרהבני, ובעשור האחרון קהילות רבות העתיקו לשכונה את מקומם. כיום, למעשה, גילה א' וגילה ב' נחשבות לחרדיות ברובן המוחלט ואילו גילה ג' וד' נחשבות למתחרדות וההערכה היא כי בשנים הקרובות גם הן תהפוכנה לחרדיות ברובן.

הקהילות הבולטות בשכונה שייכות לציבור הספרדי ובראשם קהילת 'מחנה אפרים' בראשותו של הרב אפרים שרהבני המוסר שיעורים שבועיים בהם משתתפים מאות מתושבי השכונה. לקהילה גם כולל אברכים והיא מונה קרוב ל-70 משפחות. קהילה נוספת היא קהילת חזון נחום האשכנזית ובה 70 משפחות וקהילת "קרן ה'" בראשות הרב ראובן כהן.

לגילה שני רבנים ראשיים, הרב האשכנזי הרב אליהו שלזינגר והרב הספרדי הרב משה בן אבו. כמו כן, בשכונה פועל בית חב"ד המופעל על ידי הרב הירש פרבר – שליח חב"ד לשכונה. תחת רבנים אלו פועלים כ-50 בתי כנסת ושני מקוואות המספקים את צורכי האוכלוסייה החרדית של השכונה.

שכונת "נווה יעקב"

סטטוס: מתחרדת.

מספר תושבים: 25,000

מקור השם: על שם המושבה 'נווה יעקב' שחרבה במלחמת העצמאות.

אוכלוסייה: ספרדית, ליטאית, חסידית.

כמו רמות, גם שכונת נווה יעקב הוקמה בשנת 1970 בחשיבה אסטרטגית לאחר מלחמת ששת הימים, במסגרת "שכונות הטבעת" בניסיון ליצור רצף טריטוריאלי בין השטחים הכבושים מידי הירדנים לבין שטחי ירושלים. שם השכונה נבחר משמה של המושבה נווה יעקב שחרבה במלחמת העצמאות והייתה על אדמות שכונת בית חנינא כיום.

נווה יעקב נחשבת כיום לשכונה הצפונית ביותר בירושלים דרומית לכפר א-ראם ודאחיית אל בריד שבשטחי הרשות הפלסטינית. בין השכונה לבין א-ראם מפרידים נחל פרת ועוטף ירושלים, אשר חובק את השכונה ממזרח. מזרחית לנווה יעקב שוכנת השכונה החרדית הוותיקה קריית קמניץ, אשר מהווה באופן רשמי חלק בלתי נפרד מנווה יעקב.

כאשר הוקמה 'נווה יעקב', היא נחשבה לשכונה איכותית בירושלים, אך מאז תחילת שנות ה-90 חל שינוי לרעה במצבה הסוציו-אקונומי של השכונה. בין הגורמים למצב זה הוא השינוי במבנה הדמוגרפי של השכונה: גל העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות התשעים וכן גל העלייה מאתיופיה, הביאו לשכונה עולים רבים, שמצבם הכלכלי רעוע.

בתחילת שנות ה-90, הוקם אזור חדש שיועד לחרדים והוצב גיאוגרפית בצמוד לקריית קמניץ החרדית. הנהירה החרדית למקום, הביאה לתנופת בנייה של תלמודי תורה, בית ספר בית יעקב, ישיבות, כוללים, בתי כנסת ובתי מדרש, כבכל שכונה חרדית.

בעשור האחרון, הנהירה החרדית התפשטה לאזורים נוספים שבהם היו עד אז בעיקר תושבים חילונים, מה שיצר חיכוכים לא מעטים. רוב החרדים שגרים בשכונה שייכים למגזר הליטאי, ומעט החסידים שגרים בה נוטשים את השכונה, עקב מחסור בחיי קהילה חסידיים ומוסדות חינוך. בבחירות לעיריית ירושלים שהתקיימו בשנת 2013, הצביעו קרוב ל-80 אחוזים מתושבי השכונה ליהדות התורה וש"ס.

בשכונה בתי כנסת רבים, בית כנסת אחד ייחודי עקב הסיפור שאירע בחניכתו, הוא "בית ציון ואוהל איתן" – בית הכנסת נוסד ביום חמישי בלילה, בכ"ה בתמוז ה'תשל"ה. למחרת בבוקר אירע פיגוע "מקרר התופת" בכיכר ציון. בעקבות הפיגוע החליטו מייסדי בית הכנסת לקרוא את שמו של בית הכנסת על שמם של הנרצחים בפיגוע. לאחר מכן נקרא בית הכנסת גם על שמן של ארבע בנות שירות שנהרגו ממוקש ברמת הגולן, מכיוון שאחת מארבע ההרוגות, יונה סובר, הייתה בתו של אחד ממייסדי בית הכנסת, פנחס סובר. בתחילת דרכו בית הכנסת שכן במקלט, אך בעזרתו של אפרים שילה הושג מימון לבניית בית הכנסת. בזכות פועלו הונצח אפרים שילה בבית הכנסת.

לקראת סוף שנות ה-70 הוקם בית ספר בשם בית יעקב, שהוא סניף של רשת בית יעקב, שפנה לבנות האוכלוסייה החרדית. עם התפתחותה של הקהילה החרדית במקום, הוקם בית ספר חרדי לבנות ועוד כחמישה תלמודי תורה חרדיים. רב הקהילה החרדית בשכונה הוא הגאון רבי צבי ובר, חבר בד"ץ 'שארית ישראל'.

השארת תגובה