תני לה שוקולד! שרה פכטר חושבת שהמלחמה נגד הממתקים מיותרת

פכטר 2
פכטר 2

בשבת נקשתי על דלתה, צרחות אימה שהחרידו אותי בקעו מכיוון המטבח שלה ולמרות שאני משתדלת שלא תידבק אלי תווית ה'יאכנע' המיתולוגית, תוחבת החוטמים בכל חור, לא יכולתי להימנע מלברר את פשר הצעקות ודפקתי על דלת שכנתי. ריקי ישבה ליד שולחן המטבח, כוס קפה קרה לצדה, התינוק מכורבל בזרועותיה ובת הארבע משתוללת על הרצפה, רוקעת ברגליה ומקימה קולות זעקה, כאילו מישהו מכה בה קשות.

"היא רוצה עוד שוקולד", ריקי שיתפה אותי.

"אז תני לה וסיימת עם הסאגה", הצעתי לה.

"לא. היא קיבלה מספיק ממתקים היום וחייבת לאכול בסעודה שמתחילה בעוד שעה. היא חייבת ללמוד גבולות".

"תתפשרי איתה, תני לה רק עוד קובייה אחת ותבהירי לה שזו אחרונה ודי", רחמיי גברו על הקטנה או על האוזניים שלי.

תני לה שוקולד! רציתי להשתטח יחד עם הקטנה ולצרוח. מה העקשנות הזו? אני הפסקתי להילחם בהם. שהילדים יאכלו כמה שוקולדים שהם רוצים, אבל ריקי התעקשה. "אפילו לא פירור!"

אני רוצה להעלות משפט שיקומם אתכם, אין לי ספק, אבל הנה, אני לוקחת על עצמי את הסיכון שתרססו אותי בגלונים של זעם: הורים, אני מבקשת שתפסיקו להתעמת עם הילדים בגיל צעיר. זה לא עוזר, זה מתסכל והעימות מכניס לאווירה לוחמנית של הורה-ילד.

רגע, רגע, תנו לי להסביר. במקום של סכנה אין פשרות. הילד רץ לכביש, נוגע בחשמל? מדובר בפיקוח נפש וברור שצריך לעצור אותו. דרך אגב, שימו לב, גם אם תגערו בבן שלוש ואפילו בן שש, שלא לרוץ לכביש, אתם הרי חייבים לשמור עליו ולהעביר אותו. אבל כאשר מדובר בנושאים פחות קריטיים – אל תיכנסו לעימותים.

את הניסוי הבא ערכתי על הבת שלי, היום בחורה גבעולית ששומרת על משקלה בקנאות והלוואי שהייתי אוכלת בריא כמוה. היא אהבה מתוק, היתה מכורה בעיקר לשוקולד, לחטיפים מתוקים ולכל דבר שיש בו סוכר, מסוכריות ג'לי ועד בכלל. אז נכון, לא הייתי קונה כמויות של ממתקים ומאפשרת לה לאכול אותם בוקר, צהריים וערב, אבל אם קרה והיא ראתה חבילת 'חמצוצים' וביקשה עוד אחד ועוד אחד, נתתי לה בשמחה. אם היינו במסיבה או ביום הולדת, מעולם לא עצרתי אותה או הגבלתי אותה, מהסיבה הפשוטה, כי בכל תחום המזון, בסופו של דבר, הילדים מגיעים לאיזון לבד, אם מציעים להם את כל אבות המזון, לצד מוצרים מתועשים.

היום כאמור בתי היא בחורה שמעדיפה מלפפון וחסה על פני סוכריות גומי ותוכלו לשחד אותה בסלט עלי בייבי, יותר מאשר בשוקולד שוויצרי מעולה. ויש לי חדשות בשבילכם: הממתקים של הילדים זה לא על חשבון האוכל, כי שימו לב, ישנם ילדים שלא אוכלים הרבה – נקודה. אל תילחמו איתם, כי תאמינו לי, מניסיון ענף, שיגיע היום בו הם לא יפסיקו לאכול. חבל על הטרחה של הריצה עם הבננה והירקות החתוכים שאתם דוחפים בכוח. רוצה שוקולד? קח.

זה לא שתבואו אלי הביתה ותגלו ארונות עמוסים בצבעי מאכל. ממש לא. אני לא מכניסה באמצע השבוע ממתקים הביתה. אני קונה חטיפים רק לשבת ובאמצע השבוע קורה שאני לוקחת ילדים למכולת והם יבקשו ממתק ואז אקנה להם, אבל אם כן יש ממתק בבית, אני לא נלחמת שלא ייגעו בו. יש ממתקים – שיאכלו כמה שהם רוצים.

אגיד את זה במשפט אחד פשוט: יש לי כלל חדש – אני נותנת לילדים חמצוצים! בלי הגבלה. שיאכלו שוקולד, שיאכלו ממתקים. רוצה עוד מרמלדה? קדימה, תאכל. מה שאני בעצם רוצה לומר תקף להרבה תחומים בחיים. גם בלימודים, למשל. ילד שזקוק לעזרה לימודית, לתגבור – חובה לתת לו, אבל כל ילד נורמטיבי אחר, שיכול להסתדר עם המטלות הלימודיות שלו, אסור להפוך לשרת החינוך הצמודה שלו. יש להם שיעורי בית? זו אחריות שלהם. מספיק לרדוף אחריהם! אם הילד לא יכין שיעורי בית מעצלנות, שיתמודד עם התוצאות בבית הספר מול המורה. אתם ההורים צריכים לספק לו את הקרקע המתאימה: בית עם תנאים נוחים ושקטים להכנת שיעורי בית, ציוד מתאים וקביעת סדר יום הגיוני, עם הקצאת זמן להכנת שיעורים, אבל להיות השוטר שעומד על המחברות שלו? לא ולא!

בדבר אחד אני לא חוסכת – באהבה. תאהבו אותם, חבקו אותם, עודדו אותם, תגידו להם עד כמה הם נפלאים – כי הם באמת נפלאים! גם אם הם רצו עוד קוביית שוקולד. ואולי עוד אחת…

 

השארת תגובה