הפיגועים לא עוצרים אותם במזרח ירושלים

בתוך השכונות הערביות של מזרח ירושלים, נאחזות מאות משפחות יהודיות המפוזרות בשכונות שונות • מלחמות הדגלים, בקבוקי תבערה, קושאנים עותומאניים וקרובי משפחה של ערפאת הם רק חלק מחיי היומיום המורכבים של יהודי מזרח העיר

מזרח ירושלים, צילום פישל רוזנפלד (1)
מזרח ירושלים, צילום פישל רוזנפלד (1)
הצטרפו עכשיו – וקבלו את העיתון היומי לתיבת המייל שלכם

בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל, הַזֹּאת, תָּשֻׁבוּ, אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ. במלאות 50 שנה לאיחוד ירושלים, יצא כתב 'כל ישראל' לסקר את ההתיישבות היהודית בחלקה המזרחי של העיר.

כשמדברים על מזרח ירושלים, ניתן לטעות ולחשוב שהכוונה היא לבתים מבודדים בקרב הכפרים הערבים שסופחו לעיר, אך לא כן. שכונות רבות נוספו לעיר מאז מלחמת ששת הימים, רובן בחלק שנכבש מידי השלטונות הירדנים. בין השכונות ניתן למנות כאלה שהן חרדיות למהדרין, כארזי הבירה, מעלות דפנה, רמת אשכול, רמות, רמת שלמה, סנהדריה המורחבת ועוד.

אך לא על שכונות אלה באנו לכתוב, אלא על המשפחות שבחרו לגור בקרב הכפרים והשכונות הערביות הסובבות את ירושלים. בשונה ממרבית הישובים ביהודה ושומרון, נקודות ההתיישבות היהודית במזרח העיר, רובן לכל הפחות, יושבות על שטחים שנרכשו על ידי יהודים כדת וכדין בעידן השלטון העות'מאני, כך שהתיישבות זו, היא חזרה למקומות מהם גורשו היהודים בעידן הפרעות, בחסות השלטון המנדטורי.

בית חנינה

בניין בית השבעה בבית חנינה, הוא נקודת ההתיישבות היהודית הראשונה במזרח ירושלים. הבניין החל להיבנות ב-66 על ידי אחד מבני משפחת אל-כורד שהתגורר בכווית ועל כן הבניין הוכרז כ"רכוש נטוש". הבניין נבנה בסמוך מאוד למה שהיה השטח של כפר עברי, כפר יהודי שהוקם על ידי תנועת המזרחי והוחרב במלחמת העצמאות, וזה מה שהביא את שבע המשפחות להתגורר במקום. לוי אשכול, ראש הממשלה דאז, שהגיע לסייר במבנה, התלהב והכריז בעקבות כך על הקמת שכונת נווה יעקב הסמוכה.

תחילה שכרו המשפחות את הדירות מהמדינה, וכעבור 10 שנים, כשמפלגת הליכוד עלתה לשלטון, נמכר הבית למשפחות. מרבית המשפחות שהתגוררו במקום, נמנו על יוצאי ארגון ברית הנוער חשמונאים, או בקיצור ברי"ח. הארגון פעל למען כיבוש הארץ, תוך מחויבות תורנית, כשהמודל של ממלכות בני חשמונאי מול עיניהם. שמעון ברמץ, מבכירי הפעילים בארגון וחתנו של המקובל הרב מרדכי ישועה עטיה, היה מהמתיישבים הראשונים, וזכה לכבוד רב מערבי הכפר, שאף כינו אותו "המוכתר של הכפר", בגין הסכסוכים הרבים שהיה פותר.

כיום מתגוררות במקום שש משפחות, כשהשאיפה היא להרחיב את ההתיישבות בכפר, בעיקר לכיוון נווה יעקב, על חשבון הבסיס הצבאי שהיה במקום ופונה. תושבי הבניין מספרים, כי כמעט ואינם סובלים מהתנכלויות מהשכנים. עם זאת, התושבים לא לוקחים סיכונים מיותרים, ורק המבוגרים יותר צועדים ברגל מצומת נווה יעקב אל הבניין, ואילו הילדים עושים זאת רק בליווי.

הרובע המוסלמי

שנים רבות היה בניין השבעה סמל בודד להתיישבות יהודית בין בתי ערבים, עד להתחלת ההתיישבות היהודית ברובע המוסלמי. הרובע אומנם נושא את שם דת בני ישמעאל, אך בחלקים גדולים ממנו התגוררו יהודים, מעליית תלמידי הגאון מוילנא, עליית תלמידי הבעל שם טוב, או סתם יהודים שחשקה נפשם להתגורר בארץ ישראל. לפי נתונים שונים, בסוף המאה ה-19 רוב מתיישבי העיר העתיקה היו יהודים, 20 אלף יהודים לעומת 17 אלף לא יהודים, מוסלמים ונוצרים.

עם תחילת הפרעות, והקמת השכונות היהודיות במערב העיר, החלה האוכלוסייה היהודית בעיר להתמעט, אך הנכסים הרבים, עד לכיבוש ירושלים על ידי הלגיון הירדני, היו בבעלות יהודית. העמותה שהחלה בגאולת נכסים אלה לאחר מלחמת ששת הימים, היא עמותת "עטרת כוהנים", בראשותו של מתי דן. כיום, לאחר כארבעה עשורים של מאבקים משפטיים, חפירות בארכיונים ומעשיות שמזכירות סיפורי ריגול מסעירים, מתגוררים ברחבי הרובע המוסלמי למעלה מ-80 משפחות. מרבית המשפחות שוכרות את הדירות מהעמותה, כשהמחיר הוא דולרים בודדים למטר רבוע.

התושבים מונחים לפתח יחסי שכנות נורמטיביים עם שכניהם הערבים, אך בגלל בחישתה של הרשות הפלסטינית באזור וסיפורי אלף לילה על התארגנות היהודים להרוס את מסגד אל אקצא, האזור נפיץ וסוער במיוחד, והתושבים נאלצים לחיות תחת אבטחה כבדה, הממומנת על ידי משרד השיכון.

בראיון ל'כל ישראל' מספר דן על ימיה הראשונים של עטרת כוהנים וכיצד הפך לגואל אדמות. "היו אלו שנות ה-70, למדתי אז בישיבת הגולן ברמת מגשימים, כשיום אחד אני נתקל בספרייה בקונטרס של מרן החפץ חיים זיע"א בשם 'תורה אור', שם הוא מעורר את הכוהנים להתכונן לעבודת המקדש. זה בער בעצמותי. אמרתי לעצמי, 'זה אותו חפץ חיים של המשנה ברורה ושל שמירת הלשון, חייבים לעשות עם זה משהו'. התחלתי להתכתב עם הרב שלמה זלמן מן ההר, הרב אביגדור נבנצאל, הרב משה צבי נריה והרב שמחה קוק בנושא".

"החלטתי", ממשיך דן, "שאני חייב ללמוד את הנושא לעומק ונסעתי לירושלים. הגעתי למאה שערים, תוך שאני בטוח שכאן בוודאי יש מי שעוסק בנושא וידע לעזור לי. להפתעתי, ענו לי עוברים ושבים, שאין כאן כולל שעוסק בכך. בסופו של דבר מצאתי ברובע היהודי את כולל הכוהנים של הרב שמואל רוזובסקי ז"ל, מי שהיה גיסו של מרן הגאון רבי מיכל יהודה לפקוביץ זצ"ל. הכולל היה בדירתו של רבי שמואל סלנט, וכל כך התפעלתי מהנושא, שהחלטתי יחד עם עוד קבוצת בחורים לערוך כנס על ענייני המקדש לכוהנים".

"רצינו לערוך את הכנס כמה שיותר קרוב לשריד בית המקדש, ולא מצאנו מקום ראוי. היו אלה ימי בין הזמנים, והישיבות ברובע היו סגורות. בסופו של דבר מישהו עדכן אותנו, שיש יהודי ירושלמי בשם מרדכי קופ, שיש לו מפתח לבית הכנסת ברובע המוסלמי. היה זה המפתח לישיבת 'תורת חיים'. בניין הישיבה נעזב בפרעות תרצ"ו, ומי שהשתלט על המקום היה שכן ערבי, שככל הנראה אשתו הייתה יהודייה שהתבוללה. אשתו הזהירה אותו שלא יעז לגעת בהיכל הישיבה, והיא הייתה מגיעה בכל יום שישי לנקות את היכל בית המדרש והספרים מאבק. בשבילנו, כשראינו את היכל הישיבה, עם הריהוט והספרים המקוריים, זה היה לנו מעין אחיזה בעבר, שנתנה לנו כוחות קדימה, והחלטנו לערוך את הכנס בהיכל הישיבה".

"במהלך הכנס, שנערך בחול המועד פסח תשל"ח, והשתתפו בו רבנים מכל העדות והמגזרים, הגיע אלינו אחד ממתפללי בית הכנסת, עורך הדין שבתאי זכריה, ואמר לנו, 'בית המקדש זה מאוד חשוב, אבל לפני כן, יש בעיה בעיר העתיקה בירושלים – יש כאן עשרות בתים של יהודים ובתי כנסת שנעזבו בפרעות ואף אחד לא בא לגאול אותם'. לא הבנו את משמעות הדברים והמשכנו הלאה, במהלך הכנס השני, שנערך בחול המועד סוכות, נכח במקום אהרון ביר, שהכיר את ההיסטוריה היהודית של הרובע המוסלמי, והוא ערך לנו סיור באזור. בסיור אנחנו מפנימים את גודלו של הישוב היהודי וקולטים, שלנו סיפרו כל היום על הציונות והעליות הראשונות, כשלמעשה מפעל ההתיישבות הכי גדול הקדים את הציונות במאה שנים ונוהל על ידי יהודים חרדים.

"אחד מהבתים שביר הראה לנו היה בית המערבים ברובע המוסלמי, מדובר בבית שבנה אותו הרב דוד בן שמעון, ה'צוף דבש', מנהיג העדה הצפון אפריקאית בירושלים. מי ששחרר את הבית היה 'ועד עדת המערבים', בראשותו של עקיבא אזולאי, סגנו של טדי קולק. ביר חיבר בינינו לאזולאי, וזה אמר לנו: 'אני הרסתי בית הכנסת בממילא, טדי הבטיח לי שיבנה אותו מחדש, לא נראה לי שזה יקרה, אני לא אעשה שוב את השטות הזו. זה בית כנסת, ואם אתם עושים ישיבה לכוהנים, אני מוכן לתת לכם את זה ל-10 שנים'.

"בשבת חנוכה נכנסנו לבית, שאומנם שוחרר בששת הימים, אך מאז, במשך 11 שנה היה ריק, וזו הייתה נקודת ההתיישבות היהודית הראשונה ברובע. מי שהתנגד לכך, היה ראש העיר דאז, טדי קולק, שרצה לפרוס את העיר העתיקה לרבעים, רובע יהודי, רובע מוסלמי, רובע נוצרי, והוא לא הסכים שיהודים יתגוררו ברובע המוסלמי. אזולאי סיפר לנו, שטדי קולק מאיים לזרוק אותו מהתפקיד. איך שנכנסנו, בשבת הראשונה, הגיעה משטרה, והודיעה לנו שמפקד המחוז דורש שנעזוב את המקום. היה איתנו הרב משה סגל, מי שהיה תוקע בשופר בזמן הבריטים, הוא אמר לנו, 'בטח טדי שלח אותו'. הוא פנה לשוטר, 'תביא לנו מכתב ממפקד המחוז שמורה על הסיבה לעזיבה שלנו'. עד היום השוטר לא חזר עם המכתב.

"מי שסייע לנו רבות, והיה הרוח החיה בכל הפעילות שלנו, היה הרב שמחה קוק. אנחנו היינו צעירים חסרי ניסיון והוא זה שנתן את הגושפנקא והברכה ללכת קדימה. התחלנו בשיפוץ הבניין, כשתוך כדי אנו מגלים מקווה. ראינו בחוש כיצד היהודים עזבו את המקום בפתאומיות, מבלי לדעת אם הם יחזרו. בור המים היה מלא, כשבצד עמדו כפכפים ומגבות מוכנות. הזמן עמד שם מלכת. התחלנו את הלימודים במקום, 9 בחורים צעירים, כשבכל שבת אנחנו מביאים מרצה מבחוץ. אחד המרצים היה הרב הלל זקס, נכדו של החפץ חיים, שסיפר לנו ש'החפץ חיים ביקש מכל ראשי הישיבות באירופה שישלחו לו רשימות של הבחורים הכוהנים בישיבה ומה הם יודעים על הלכות המקדש. כולם שלחו מיד, מלבד תשובה אחת שהתעכבה. היה זה מכתבו של הרב מבריסק, שבחן כל כהן בחינה רצינית ושלח תשובה מפורטת. מני אז', הוסיף הרב זקס 'החלו ללמוד בבריסק קדשים'.

"לאחר גאולת בית המערבים, פנינו ליישב את ישיבת חיי עולם, והרב שמחה קוק סייע לנו במשא ומתן מול הנהלת הישיבה. תחילה לא חשבנו על הבאת משפחות למקום, אך לאחר שאחד מבני החבורה שלנו התחתן, הר' יוסף כהן, התברר לנו שאשתו מוכנה לבוא לגור ברובע".
"למעשה", מוסיף דן, "מה שעומד מאחורי גאולת הנכסים היהודים ברובע, זה רעיון גאוני של אישה בשם פייגא אביצדק. היה זה בשנת 39, שהעיר התרוקנה מהיהודים, נותרו הרבה נכסים בבעלות יהודית מאחור. וכשעלתה השאלה מה עושים עם הנכסים, העלתה הרבנית פייגא רעיון – כל יהודי, כל ארגון, כל כולל, שיש לו נכס בעיר העתיקה וגורש משם, שישכיר את זה לערבים. אם נשכיר את זה, טענה הרבנית, יום אחד נחזור ונשתלט על הרכוש. ואכן, מ-39 ועד 48, היהודים גבו שכר דירה מכל הנכסים, ויש קבלות ואת כל המסמכים. ב-48 נכנסה הממשלה הירדנית, הקימה מוסד 'הממונה על נכסי אויב', והודיעה למשפחות הערביות 'שלמו לנו'. ב-67 כשצה"ל נכנס הוא השתלט על הארכיון הירדני, והודיע שכל יהודי שיביא הוכחות, יקבל את שטר הקניין. רוב המוסדות הוכיחו בעלות, והערבים חזרו לשלם ליהודים.

• היו קשיים?

"בהתחלה השכנים הערבים היו שומעים את שירי השבת שלנו, והיו בטוחים שאנחנו באים להפגין, והם היו מגיעים, עושים רעש, דופקים על פחים וכדומה. לקח זמן, התרגלנו והם התרגלו. הרב צבי יהודה כל הזמן הדגיש לנו, אתם צריכים לפתח יחסי שכנות מתוקנים עם הערבים. אמת, יש מלחמות עם מדינות ערב, אבל טוב שכן קרוב מאח רחוק. אנחנו משתדלים לשמור על יחסי שכנות תקינים. זו ההשקפה שמלווה אותנו.

"כיום המשטרה והמדינה עושה מעל ומעבר, הם ממנים אבטחה, ומסייעים לנו ביותר. ברוך השם אנשים עומדים בתור לשכור בתים בעיר העתיקה". לשאלה אחת דן סירב להתייחס, כיצד הם משכנעים את התושבים לצאת מהבתים, והאם הם רוכשים דירות ונכסים שלא היו בבעלות יהודית לפני 48. לדבריו, כניסה לפרטים עלולה לגרום לארגונים שונים להפריע להמשך הפעילות.

למעשה ההתיישבות בעיר העתיקה ספגה מספר אירועים קשים, כשהאחרון בהם היה רציחתו של הרב נחמן לביא הי"ד, תושב הרובע המוסלמי, בליל הושענה רבא. עם זאת, טוען לנו אחד התושבים בלהט, "במשך ארבעים שנה של התיישבות נרצחו כאן פחות מעשרה יהודים לא עלינו, הרבה פחות ממספר היהודים הנרצחים במערב העיר".

סילואן

אחת מנקודות ההתיישבות של עטרת כוהנים, היא ההתיישבות בכפר התימנים בשכונת סילואן. בשנת תרמ"א עלתה קבוצת יהודים מתימן בעלייה שנקראה "אעלה בתמר". היהודים התימנים הגיעו לירושלים, שם נתקלו ביחס עוין מצד בני המקום, שסירבו לסייע להם. יש הטוענים כי הסיבה לכך, היא צבע עורם של התימנים, והטענה שרווחה אז כי הם אינם יהודים. אחרים טוענים כי בשל מצוקת היהודים, והרצון לסייע קודם כל לבני מדינותיהם, נפלו התימנים בין הכיסאות. כך או כך, התימנים החלו להתיישב במערות על צלע הר הזיתים, עד שישראל דוב פרומקין, חסיד חב"ד ומו"ל עיתון 'חבצלת', נרתם לעזרתם. פרומקין הקים את הקרן להצלת נדחי ישראל והחל לגייס תרומות על מנת לרכוש חלקת אדמה באזור השילוח וליישב את היהודים במקום.

בתקופת המרד הערבי הגדול, גורשו התימנים מהכפר על ידי הבריטים, שסירבו להגן עליהם. לפני כ-15 שנה החלה עמותת עטרת כוהנים בניסיונות לגאול את בתי התושבים היהודים באזור. לאחר דין ודברים עם אחד התושבים שהתגוררו במקום, הוא החל בבניית מבנה בן שבע קומות, ללא היתרים. כמובן שעיריית ירושלים ושאר הרשויות לא העלו בדעתם להרוס את המבנה, כפי שלא עלה על דעתם להרוס עשרות מבנים בלתי חוקיים שנבנו במשך השנים בכפר. עם סיום עבודת הבניין, הסתלק הקבלן הערבי ובשנת תשס"ד נכנסו 8 משפחות יהודיות לגור במקום, כשמשפחה נוספת נכנסת להתגורר בבית הדבש, בסמוך לבניין בית הכנסת התימנים, בו התגוררה משפחה ערבית שפלשה אליו בשנות השלטון הירדני.

לאחר כניסת המשפחות החל דיון משפטי ארוך, במטרה לייאש את אנשי העמותה, תוך כוונה להרוס את המבנה הבלתי חוקי, אך לבסוף אישר ביהמ"ש את המגורים במקום. בבניין קיים כולל, בו לומדים גם חרדים רבים, חלקם נמנים על חסידות אמשינוב. עם השנים התרחבה ההתיישבות, וכיום היא מונה 19 משפחות שמתגוררות ב-5 מבנים. בית יהונתן, בית הדבש, בית רחל, בית פרומקין ובית עובדיה. כשלפני שנה וחצי מצליחה העמותה לגאול את בית הכנסת התימני.

ההתיישבות בסילואן, היא ככל הנראה התיישבות היהודית הכי מסוכנת, כשכמעט כל בניין יהודי מוקף בבתים ערבים, והכניסה למקום נעשית רק בתיאום מראש עם מוקד האבטחה. לאחר תיאום שכזה נכנסים למקום, תוך שאנו ממתינים לרכב האבטחה שיבוא לאסוף אותנו מהחניון. הרכב, ממוגן ירי, סורגים על חלונותיו, וסימני צבע ואבנים נראים בכל פינה בו. המאבטחים לא מתרגשים יותר מידי, ומספרים כי מדובר באירועים כמעט יומיומיים.

לאחר מסע בין כבישי הכפר, שבנויים בזווית בלתי הגיונית בעליל, אנו מגיעים לבית יהונתן. ביציאה מהרכב ממתין מאבטח, שמורה לנו להיכנס לבניין במהירות, שם ממתינה לנו נירה רבינוביץ, אחת המתיישבות הראשונות במקום.

במשך כשעתיים סיירנו בין הבתים השונים, כשההליכה מבית לבית נעשית בתיאום עם האבטחה, ומאבטח שנצמד אליך לכל אורך הדרך. למה בכלל לגור כאן, מה רע במערב ירושלים, חיים נורמליים ובטוחים ללא חשש? אני שואל את נירה, וזו פורטת את העקרונות המנחים של המשפחות במקום. "ראשית כל גאולת ירושלים. ירושלים היא הלב של ארץ ישראל, לפני שמטפלים בידיים וברגליים, צריך לטפל בלב. שנית, החלת ריבונות. המדינה סיפחה את השטח, אך כל אחד עושה כאן כרצונו. כוחות מג"ב לא העזו להיכנס לכפר במשך שנים, ורק לאחר כניסתנו החלו הכוחות להסתובב בכפר ולערוך מעצרים. שלישית, ביטחון. יש יהודים, יש אבטחה, יש מג"ב, יש פחות פיגועים".

תוך כדי הסיור בין בתי הכפר, שבים ילדיה של נירה מהתלמוד תורה שבעיר העתיקה. ילדים עליזים ושמחים, לא כאלה שהיית מעלה על דעתך שחיים וגדלים בבית מגודר, חלון מסורג ועם אבטחה צמודה. הילדים רצים, בליווי אבטחה כמובן, לשחק בגינת משחקים שבנתה אחת המשפחות בחצרה, אפילו מגרש כדורגל יש שם. לשאלתי מספר אחד הילדים, כי חבריו לספסל הלימודים מכבדים אותו, כאחד שגר במקום שכזה.

במהלך הסיור אנו מגיעים לבית הכנסת התימני העתיק, על אף השנים הרבות בהן התגוררה משפחה ערבית במקום, ניתן לראות בבירור את סימני בית הכנסת. הכוך של ארון הקודש שנותר כשהיה. החלונות העגולים ושלוש הכיפות שמרכיבות את הגג, בדיוק כפי שנראה בתמונות. בית הכנסת חזר כיום ליעדו המקורי, ומשמש כבית תפילה עבור המשפחות המתגוררות במקום.

החיים במקום הם קיבוץ בלב כפר עוין. "מטבע הדברים, המשפחות מכירות אחת את השנייה, ומשפחה שלא תתאים לא תסתגל לחיים כאן", מסבירה נירה. בשל העובדה כי הם לא יכולים לרדת למטה לרכוש חלב כשנגמר, לוות המשפחות אחת מהשנייה מצרכים במקרה הצורך, כמעט כל משפחה מחזיקה על המקרר טבלה של חובות וזכויות למשפחות האחרות. כיום, לאחר שנים של סבל, סחיבת המוצרים מהרכב המשפחתי לרכב המאובטח ומשם לבית, הקים אחד התושבים רשת של משלוחים לתושביה היהודים של מזרח ירושלים, והמשפחות מזמינות דרך האינטרנט את המוצרים ומקבלות ארגז מצרכים עד הבית.

אמת, החיים כאן לא פשוטים, מודה נירה. יש צורך לתאם מראש עם המאבטחים את היציאה למוסדות הלימוד ולמקומות העבודה. כולם לא יכולים לצאת ביחד, ויש לוח שעות מדויק ופרטני, אבל זה שווה את זה. לדבריה, "התחושה שלנו שאנו עושים זאת למען כלל ישראל". כשאני שואל אותה על התהליכים הרבים שמנהלים נגד ההתיישבות עמותות שמאל שונות וחלק מכלי התקשורת, נירה מסרבת להתרגש ומצביעה ממרפסת הגג המסורגת היטב על מגרש כדורגל במורד הרחוב. המגרש, חדש ומפואר, נבנה על ידי העירייה, לאחר פניית תושבי השכונה היהודים.

"רק כשהחלו יהודים להיכנס לשכונה, העירייה החלה לדאוג לתושבים ולהחיל במשהו את הריבונות שלה", היא מציינת. מגרש הכדורגל היה מלא, אבל לא ניתן היה לפספס את דגל החמאס ודגל הרש"פ מתנופפים ממוטות ברזל שחוברו לגדר המגרש. לדבריה, הם כבר פנו למפקד האזור, וזה הבטיח כי יוריד את הדגלים בקרוב. בכלל, נראה שבשטח מתחוללת מלחמת דגלים. דגלי ישראל ענקיים פרוסים על בתי השכונה היהודים, כשמנגד כמעט מכל מרפסת ערבית מתנופף דגל אש"ף. המלחמה באה לידי ביטוי רק בדגלים, בשאר הדברים התושבים לא מחזירים אש, הם מבליגים ומנסים לפתח יחסי שכנות תקינים עם הערבים.

למרות הכול, ניתן לחוש את העוינות בשטח, המבטים הרושפים, הקללות בערבית, אבל בשביל התושבים זו שגרה, הם מסרבים להתרגש מכך. במעבר בין בית לבית, מצביעה לי נירה על אחד הבתים, ומספרת כי זה בית של משפחה בעייתית: "הם יושבים על השטח של כפר התימנים, והם חוששים שיום אחד נפנה גם אותם, והם אלה שמתסיסים את השכונה. הם מארחים פעילים פרובוקטורים מחו"ל ומשלמים כסף לנערים שיזרקו עלינו אבנים".

הכפר עצמו מוזנח, הזבל זרוק בכל פינה, ושיקום תשתיות נראה כצורך דחוף במיוחד. רק לאחר כניסת היהודים לאזור, החלה העירייה בפיתוח המקום. ולדבריה של נירה, מי שמסייע להם בנושא פינוי האשפה, הוא סגן ראש העיר יצחק פינדרוס.

לקראת סיום הסיור אנו נכנסים לבית רחל, שם מתגוררת נירה, בפסח הקרוב תיחנך במקום ספריה לטובת ילדי השכונה. "הספרים עוברים בדיקה על ידי ועדה, לבדוק שהם ראויים לקריאה", היא מספרת. התושבים ברובם משתייכים לזרם החרד"לי, אומנם הם מחוזקים בהשקפות לאומיות, אך הערך התורני כאן הוא לפני הכול. לדבריה של נירה, "התחושה שלנו, שהכולל בבית יהונתן זה מה שמחזיק אותנו".

תפיסת הביטחון בישוב המתפתח, היא חזקה. כל בית מסורג ומגודר היטב. בחצר מותקנים גלאי תנועה ומצלמות, והכל עובר בזמן אמת לחדר הבקרה. בין הבתים אף אחד לא מתנייד לבד, כולם מתקשרים למוקד, ממתינים להגעת מאבטח ורק אז יוצאים. התחושה היא שהתושבים בחרו לחיות בבית כלא מרצון, אך מבט על פניהם מבהיר לי שזו טעות. השמחה והעליזות שוררת בכל פינה. המקום נראה חי לגמרי.

לשאלה מה העתיד של מקום זה, מצביעה נירה על בתים נוספים, שלפי הרשימות והקושאנים של המקום, היו בבעלות ההקדש שניהל את כפר התימנים. היא לא רוצה להרחיב יותר מידי בנושא, מחשש לעינא בישא, אך היא מוכנה לספר, שכל הזמן מתנהלים מגעים חשאים עם התושבים. לדבריה, ההתיישבות במקום עוד תגדל ותתרחב.

עיר דוד

מהחלונות המסורגים של הכפר סילואן, ניתן לראות בבירור את עיר דוד, הגן הארכיאולוגי והשכונה היהודית הסמוכה שקמה במקום. את האתר הארכיאולוגי והחפירות במקום מבצעת עמותת אלע"ד, אל עיר דוד, בראשה עומד דוד בארי. בארי זכה השנה לפרס ישראל, והדבר מעורר כעס והתנגדות רבה בקרב ארגוני השמאל שנלחמים בארגונו.

כמו בשכונות אחרות, גם שטח זה נרכש על ידי יהודים. רוכש השטח הוא הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד, שרכש את המקום עבור חפירות ארכיאולוגיות, ששימשו לאחר מכן להתיישבות יהודית. השכונה היהודית במקום ננטשה בעקבות הפרעות בשנות ה-30 של המאה הקודמת, וערבים מהאזור פלשו לבתים והתגוררו בהם. העמותה ניהלה מאבקים משפטים כנגד הפולשים וקנתה וחכרה דירות שהוכרזו כנכסי נפקדים על ידי האפוטרופוס הכללי.

כיום מתגוררות במקום כ-80 משפחות, שחוכרות את הדירות מהעמותה. המחיר במקום יקר יותר מכפר השילוח, שכן המקום צמוד לשער האשפות ומוגדר כפחות מסוכן. העמותה אף יישבה את בית החושן שבהר הזיתים, שם מתגוררות כיום כתשע משפחות.

לעמותה קמו מתנגדים רבים, מהצד השמאלי של המפה הפוליטית, והללו ניהלו ועודם מנהלים מאבקים משפטיים ממושכים בעמותה, אך עד כה היא יצאה כשידה על העליונה. לדברי מנהלי העמותה לכלי התקשורת, הם בעד לפתח יחסי שכנות נורמליים עם תושבי האזור. בראיון לכלי התקשורת בעבר, אמר חוסיין סיאם, המוכר כמוכתר על ידי העירייה, כי "שוררת שנאה בין הצדדים, אבל באמת התפתחו יחסים אישיים קרובים בין הרבה יהודים לערבים בכפר. אלי הביתה הגיעו לא פעם חברים יהודים שלי".

שמעון הצדיק

מעיר דוד המשכנו לשכונת שמעון הצדיק ונחלת שמעון, שתי שכונות יהודיות הנמצאות בסמוך לקבר שמעון הצדיק שבשיח ג'ראח. שטח השכונה נרכש על ידי ועד העדה הספרדית ו"כנסת ישראל" (הועד האשכנזי) בשנת 1875 ב-20 אלף פרנקים. בשכונה הוקמו דירות למעוטי יכולת, בין המשפחות הייתה משפחתו של מרן הגר"ע יוסף זצ"ל שעלתה מבגדאד, ובבית הכנסת החאלבי שבשכונה, ששרד עד היום, אף נערך לו טקס הבר מצווה.

השכונה נעזבה בהוראת הבריטים לפני מלחמת העצמאות ובעת השלטון הירדני, הופקד על המקום 'הממונה על נכסי אויב' ונכנסו להתגורר בו משפחות פלסטיניות. לאחר ששת הימים החל דיון בין הוועדים לפליטים וביהמ"ש פסק שבני המשפחות המתגוררות במקום מוגדרים כ"דיירים מוגנים" ואלה ישלמו שכירות לוועדים השונים. במקביל, האדמו"ר מטאלנא זצ"ל נכנס לבית הכנסת החאלבי, היחיד מבין ארבעה בתי כנסת שנותרו על מקומם, וניסה לשקמו, אך ועד העדה הספרדית זרק אותו משם, בין היתר בשל העובדה שאנשי שמאל שלטו אז בוועד.
רק בשנת תשנ"ז, בעקבות שני עמודי אבן, נכנסו למקום המשפחות היהודיות הראשונות, ומני אז המקום מתרחב כל הזמן וכעת מתגוררות בו 22 משפחות. יהונתן יוסף, בנו של הרב יעקב יוסף זצ"ל, שהיה מגואלי השכונה, מספר ל'כל ישראל' על השתלשלות העניינים שהביאה לגאולת השכונה. "היו אלה ימי הסכמי אוסלו, ואנו קבוצת בחורים היינו מצטרפים למשמרות המחאה של הרב בני אלון ורחבעם זאבי מול ה'אוריינט האוס', בניין שהיווה את מרכז פעילות אש"ף במזרח ירושלים. במקביל, היינו מגיעים מידי פעם לבית הכנסת ומפנים את הזבל הרב שהיה מצטבר במקום.

"באחד מימי חול המועד סוכות, קיבלנו טלפון מהרב אלון, 'בואו מהר, קבוצת מטיילים ראתה כי השכן הערבי של בית הכנסת החל להרחיב את ביתו לתוך שטח בית הכנסת, הוא הוציא שני עמודי בטון והחל בהריסת הקיר המזרחי הסמוך של ביהכנ"ס'. הגענו למקום, התחלנו בפינוי הריסות הבניין, וחיכינו לבאות. בשעות הערב, כשהשכנים הערבים חזרו לביתם, הם הבינו מה קרה, והחלו לזרוק עלינו אבנים ומוטות, מכל הבא ליד".

"אנחנו", מספר יוסף, "לא היססנו והחזרנו להם כגמולם. כשהערבים ראו שהם מפסידים, הם התקשרו מיד למשטרה, שהגיעה למקום במהירות והורתה לנו להתפנות. אלא שאז יצא הרב אלון מבית הכנסת, שולף את תעודת חבר הכנסת שהייתה ברשותו, ומנופף בה מול פניו של המפקד. לבסוף המשטרה כיתרה את המקום, ובמקביל פנתה לבית המשפט שיורה לפנות אותנו. בשעות הבוקר, אבי, שהיה רב בית הכנסת שעל ציון שמעון הצדיק, הגיע למקום כדי לראות מה שלומי. במקום הוא פגש את פייסל חוסייני, בנו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני, מפקד הכוחות הערבים בתקופת מלחמת העצמאות, מסביר לכל כלי התקשורת כי נתניהו הביא למקום מתנחלים שיכבשו את השכונה מהערבים. הרב יעקב יוסף ידע ערבית, ופנה לכלי התקשורת, תוך שהוא מצביע על סמל המגן דוד שעל בית הכנסת ועל לוח הזיכרון בעברית, 'אתם נוהגים לחקוק מגן דוד ולכתוב באותיות עבריות?!' חוסייני התקפל, ופנה לכלי התקשורת הרבים, 'אי אפשר לדבר פה, הוא מפריע'.

"ב-10 בבוקר היה אמור להתקיים הדיון, ואבי אמר לרב אלון שילך לראשל"צ הרב בקשי דורון, שמכהן גם כנשיא ועד העדה הספרדית, שיביא לו את הקושאן של שכונת שמעון הצדיק. ואכן, השופט יצחק שמעוני אישר לנו להישאר במקום ואף קבע שאנו יכולים להיכנס לעוד מספר בתים סמוכים, שהיו נטושים אז. בהמשך רכשה עמותת נחלת שמעון את השטח מוועד העדה הספרדית. אנשי הוועד האשכנזי סירבו למכור, בטענה שהרב אלישיב אמר להם שזו התגרות באומות, אך לאחר שהרב אלון נכנס אליו, הוא הכחיש שאמר דבר כזה והורה לוועד האשכנזי למכור את השטח".

כאמור, כיום מתגוררות במקום 22 משפחות, רובן משתייכות לזרם החרד"לי. בתי השכונה לא מגודרים, ותושבי השכונה מסתובבים במקום ללא אבטחה וללא חשש. היעדרם של המאבטחים במקום, גרם לרב שלמה אבינר להורות לתלמידיו שלא לגור בשכונה, שכן מדובר במקום סכנה. בשיחה עם אחד התושבים, הוא מתעקש שלא מדובר במקום סכנה. "מקום שהוא שכיח היזקא מוגדר על ידי פוסקים כמקום שסוחרים לא מוכנים לבוא אליו, לכאן הם באים בשמחה", הוא טוען בלהט. תושבים אחרים מנמקים, "בכביש 1 התרחשו יותר פיגועים ואסונות, ממה שקרה כאן מאז תחילת ההתיישבות". לדבריהם, הם עובדים בשיתוף פעולה עם המשטרה, שמסייעת להם בכל עניין. כך או כך, ניתן לראות יהודים רבים מרחבי ירושלים זורמים לציון שמעון הצדיק שבמרכז השכונה, ויוסף טוען בצדק, כי "באופן אירוני הקבר הוא עורק החיים של השכונה".

ההתיישבות היהודית במקום הייתה בכותרות בשנת 2009, לאחר שבית המשפט הורה על פינוי עוד משפחה מביתה, שכן זו הפרה את תנאי השכירות המוגנת. קבוצות אנשי שמאל מרחבי העולם היו מגיעות כל יום שישי להפגין במקום ולהלהיט את האווירה, ההפגנות בסופו של דבר גוועו להן כשהחלה המחאה החברתית, וכיום מלבד מספר נציגים אירופאים שמגיעים למקום עם שלטים למספר שעות, ברחבי השכונה שורר שקט וביטחון.

לדבריו של יוסף, אנשי הרשות הפלסטינית, גורמים למשפחות הערביות במקום לסבל. "אנחנו מוכנים לפצות את התושבים הערבים על דירות שבכל מקרה הם לא שלהם, אלא שהם משוכנעים על ידי אנשי הרשות להישאר במקום, ולבסוף הם נזרקים מהבית בהוראת בית המשפט, בלי שקל פיצוי. כמובן שאז אנשי הרשות לא נעמדים לעזור להם".

ביציאה מהשכונה לא ניתן שלא לתהות על הערך הנדל"ני הרב של השכונה, ועל הפתרון למצוקת הדיור החרדי בירושלים האפשרי למימוש כאן, שכן השכונה קרובה וצמודה לשכונות החרדיות של ירושלים, מעלות דפנה, ארזי הבירה ובית ישראל. עם זאת, בטח תתאכזבו לשמוע, כי הביקוש למקום רב, ויש כבר כ-70 משפחות ברשימת המתנה.

בסמוך מאוד לשכונה, מוקמת בימים אלה שכונה יהודית חדשה, על בית מופתי ועל מלון שפרד ההיסטורי, כשאת שטח השכונה רוכש איש העסקים ארווין מוסקוביץ ז"ל, שנפטר בחודש סיוון האחרון. בית המופתי הוכרז כמיועד לשימור על ידי העירייה, ובתגובה הכריז מוסקוביץ שהמקום יהפוך לבית הכנסת לעילוי נשמת קדושי השואה.

בתי ניסן ב"ק

לא רחוק מהשכונה, בסמוך לשער שכם, מוקד חיכוך שמגיע לא אחת לכותרות, קיימת שכונה יהודית 'בתי ניסן ב"ק'. השכונה הוקמה על ידי ניסן בק בתקופת השלטון העותומאני, ובמקום התפתחו חיי יהודים תוססים, כשלא פחות מ-14 בתי כנסת עיטרו את השכונה.
התושבים היהדים סבלו בפרעות תרפ"ט מהתקפות ערביי האזור, ו-19 מתושבי השכונה נרצחו. בתקופת מלחמת השחרור, נאלצו התושבים לברוח מבתיהם. כיום פועלת במקום עמותת "חומות שלום", שגואלת את בתי היהודים, ולא פחות מ-8 משפחות כבר מתגוררות בשכונה.

מעלה הזיתים

על רכס הר הזיתים, בצמוד לראס אל עמוד, ממוקמת שכונת 'מעלה הזיתים'. השכונה עצמה קמה על שטח שנרכש על ידי חברא קדישא חב"ד עבור בית קברות. הבריטים לא אפשרו את הקמת בית הקברות, והמקום שימש כשטח חקלאי. שבוע לפני ראש השנה תשנ"ז נכנסו למקום מספר משפחות יהודיות, לאחר שמוסקוביץ רכש את השטח. ראש הממשלה דאז בנימין נתניהו סירב לאפשר למשפחות לגור במקום, כך שבמקום נותרו מספר בחורים צעירים, ביניהם אריה קינג.

את הגדר סביב המתחם בנו חברי כנסת מהימין, תוך שימוש בחסינותם הפרלמנטרית. רק לאחר בחירתו של אהוד ברק לראשות הממשלה הוסרה ההקפאה והתושבים החלו בבנייה מסביב לשעון, תוך חשש שברק יחליט להקפיא את הבנייה. כיום מתגוררות במקום כ-100 משפחות, כשבמרכז השכונה קיים כולל ושירותים עירוניים, גנים ופעוטון, וקווי אוטובוס של אגד מגיעים לשכונה. מחיר השכירות בשכונה, נע בין 2,500 ל-3,500 שקל, תלוי בגודל הבית.

בראיון ל'כל ישראל' מספר קינג, "בבוקר הראשון לשהותנו במקום הגיעו השכנים, משפחת אבו סעוד, בני דודים של יאסר ערפאת, כשבידיהם תה ועוגות. מי שהיה זורק עלינו אבנים, היו אלה אנשיו של פייסל חוסייני, שקיבלו דרבון מאנשי שמאל, אבל עם השכנים הקרובים היו לנו יחסים טובים". קינג מסביר, כי "ידענו שאנחנו נכנסים למקום חלוצי, וניאלץ לוותר על נוחות, אבל זה היה שווה את זה – זו ההתיישבות היהודית הראשונה בהר הזיתים".

לסיום מספר לנו קינג, "כי הייתה לנו פעם מחשבה לעבור לגבעה הצרפתית, אך אשתי טענה שהיא מפחדת, שכן שם מסתובבים ערבים חופשי ברחוב, בעוד שבמעלה הזיתים המקום מאובטח ומוגן".

מעלה דוד

בסמוך למעלה הזיתים, קיימת שכונה מעלה דוד. שטח השכונה שייך לועד העדה הבוכרית, שרכש את המקום בתקופת השלטון העות'מאני. לאחר מלחמת ששת הימים נמסר השטח לידי משטרת מחוז ש"י ולפני כעשור עבר המחוז למעלה אדומים ובשטח עתידה לקום שכונה של כמאה יחידות דיור. כיום מתגוררות במקום כ-20 משפחות.

קדמת ציון

בדרום הר הזיתים קיימת שכונת "קדמת ציון". המקום נרכש על ידי יהודים בתקופת השלטון הבריטי, אך בפועל במקום לא קמה כל התיישבות. לאחר מלחמת ששת הימים רכש מוסקוביץ' חלק מהאדמות מהיורשים.
במקום מתגוררות כיום כ-7 משפחות, כשבשבתות מגיעים למקום בחורי ישיבה להשלים מניין. חלק מהשטח היהודי נמצא מעבר לגדר ההפרדה, על קרקעות אלו הוקמה "המכללה האסלאמית" ובחלק אחר הוקם בסיס מג"ב של צה"ל. במקום עתידה לקום שכונה יהודית גדולה, אך כרגע תכניות הבנייה מעוכבות בשל מניעים פוליטיים.

בית אורות

שכונת בית אורות שבהר הזיתים, שונה משאר נקודות ההתיישבות, שכן היא אינה ממוקמת על שטח בבעלות יהודית היסטורית, אלא מייסדי השכונה רכשו את השטח מכומר נוצרי שהתגורר במקום. אנשי השכונה הגישו את תכניות הבניין על ידי אנשי מקצוע ערבים, כך שאישור התוכניות עבר בקלות, ללא מהומה, שכן לערבים נותנים לבנות במזרח ירושלים.

כיום מתגוררות במקום כ-30 משפחות, מרביתן רכשו את הדירות, וחלקן שוכרות את הדירות מאנשים פרטיים שרכשו אותן. מחיר השכירות נע באזור ה-2,500 עד 3,000 שקלים לדירת ארבעה חדרים. הרב דב ליאור, רבה של קריית ארבע, הפתיע את תלמידיו, כשהודיע לפני שנתיים שהוא עובר להתגורר במקום.

תושבי השכונה סבלו לא מעט משכניהם הערבים, אך כיום הם מספרים, "המקום שקט, המשטרה פועלת כעת בנוכחות גדולה בשכונה ובשיתוף פעולה איתנו". למרות ההצקות הרבות, תושבי השכונה החליטו שלא לבנות גדר סביב לשכונה. יעקב היימן, מראשוני המתיישבים אומר ל'כל ישראל', כי "החלטנו שאנחנו לא חיות בכלוב".

נוף ציון

שכונה יהודית נוספת שקמה על שטח שנרכש מידיים ערביות היא שכונת "נוף ציון" שבג'בל מוכבר. השכונה הוקמה כשכונה יוקרתית עבור יהודי התפוצות, שכן היא צופה על הר הבית, אך בשל חוסר ביקוש, הדירות נרכשו על ידי דתיים לאומיים.
כיום מתגוררות במקום כ-90 משפחות, שסובלות לא אחת מבקת"בים ואבנים של שכניהם הערבים. שטח השכונה עשוי לגדול בעוד 300 יחידות דיור, אך החברה המקימה פשטה את הרגל וכעת נערכים מגעים עם רוכשים שונים, בין היתר גם רוכשים ערבים.

השארת תגובה