טבח פסח • ליל הסדר במלון 'פארק' בנתניה • מסע כואב

מלון פארק בנתניה, זרוע גופות ומדמם אחרי פיגוע התאבדות מהקשים שידעה ישראל • המשפחות חוזרות לרגעים האימה, ואלופי צה"ל משחזרים: הדקות שהובילו למבצע 'חומת מגן' אז גם חוסלה תשתית הטרור ביו"ש וערפאת הושם במצור • ויש גם מי שהקימה ארגון חסד בעקבות הפיגוע

פיגוע במלון פארק
פיגוע במלון פארק
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

מחוגי השעון הורו על השעה 19:20, כשעתיים לאחר התקדש חג הפסח, עת אורחי מלון "פארק" שבנתניה החלו להתכנס בחדר האוכל לעריכת הסדר. במתכנסים – אורחי המלון וקשישים תושבי העיר, שלא היה להם מקום אחר לערוך בו את הסדר. באותה שעה נכנס בשערי המלון עבד אל-באסט עודה, פלסטיני תושב טול כרם, עטור בפאה נוכרית, משקפים שמש צהובים ומעיל שחור ארוך. בצירוף מקרים מצמרר, יוצא מאבטח המלון לסריקות סביב המלון, והכניסה הראשית נותרת מיותמת.

עודה חוצה בבטחה את הלובי ופונה למרכז חדר האוכל כשידיו טמונות במעילו הארוך. אנה ויישביין, אחת ממלצריות המלון, זוכרת עד היום את תווי פניו. "מבעד לעדשות ראיתי את העיניים שלו מסתכלות סביב ובוחנות את המקום. פניתי למלצרית אחרת ואמרתי לה שהאיש הגבוה שבדיוק נכנס נראה לי חשוד ולדעתי מדובר במחבל, אבל היא צחקה ואמרה שאני מפנטזת", סיפרה ויישביין בראיון לפני שנתיים. אנדרס לגרליף, תייר שוודי, סיפר אף הוא כי מראהו של עודה עורר חשד, "הוא נראה לי לא שייך, מוזר".

האורחים האחרונים החלו להתיישב במקומותיהם, כשעודה הגיע לאמצע חדר האוכל, לחץ על מתג חגורת הנפץ והתפוצץ. 19 מהאורחים נהרגים במקום וכ-160 נוספים נפצעים. 11 מהפצועים משיבים את נשמותיהם ליוצרם בימים שלאחר מכן. בין ההרוגים גם מנכ"ל המלון, עמירם חממי הי"ד.

בראיון ל'כל הזמן' מספר אחיו יורם, מתנדב 'איחוד הצלה' שהיה אז כונן במד"א, על רגעי הפיגוע הקשה. "גרתי אז בקצרין והגעתי לבית הורי שבנתניה לליל הסדר. הספקתי עוד לראות את אחי בפעם האחרונה, יושב אצל הורי בטוח בעצמו, מאחל לי 'חג שמח' ויוצא לכיוון המלון. בליל הסדר אנחנו מגיעים למרור, אני מברך, לוקח את המרור ביד ובדיוק הביפר רוטט, 'פיגוע במלון פארק', קפצתי מעל השולחן וטסתי לאוטו. אני מגיע למלון ונתקל במראות קשים ומזוויעים. חדר האוכל חשוך, חלקי ריהוט, תקרה אקוסטית ושלוליות מים ממלאים את הרצפה. אני רץ בין הפצועים מנסה לזהות את אחי. לשמחתי אני פוגש את בנו בריא ושלם, יותר מאוחר הוא יספר לי שמסיבה עלומה החליט להיכנס רגע לפני הפיצוץ לבר, עד היום הוא לא יודע למה. לשאלתי איפה אבא? הוא משיב לי שגם הוא מחפש אותו.

"הצטרפתי לאחד האמבולנסים שיצא מלא בחמישה פצועים ל'הלל יפה'. בדרך אני חובש, מטפל וממלא טפסים הכרחיים. מגיע לבית החולים ומתחיל לעבור במהירות פצוע פצוע, בודק איפה אחי. רצפת חדר המיון מלאה בתחבושות, דם וחלקי בשר. הרופאים לא מקפידים על היגיינה, זה לא חשוב עכשיו, מה שחשוב זה להציל חיים וכמה שיותר. אני לא מוצא את אחי גם שם, הצטרפתי לאמבולנס שעשה את דרכו חזרה לנתניה, שם אני מגיע ללניאדו, איך שאני בא להיכנס לחדר המיון, יוצא פארמדיק שמספר לי כי אחי פונה עם פגיעת ראש לבלינסון. אני חוזר לבית הורי, איתי ילדיו של אחיו, שבמקרה הורה להם לעלות לחדרים דקות ספורות קודם לכן. בבית אין כבר זכר לאווירת חג, אבל אחי הבכור אומר שחייבים לעשות סעודת יום טוב, זה היה נראה יותר כמו סעודה מפסקת. לא מצליחים להכניס את האוכל לפה", חוזר יורם לרגעים הקשים.

"לאחר 36 שעות של ניסיונות טיפול, נשמתו של אחי, שספג חמש כדוריות ברזל בראש, עלתה השמימה. דודי המקובל הרב עזריאל מנצור מצווה עלינו דבר אחד, 'בלי תרומת אברים ולקבור את עמירם היום'. היה זה יום שישי, עוד שעות ספורות נכנסת שבת, ואנחנו מתחילים לארגן את ההלוויה. עד היום לא ברור לי איך הצלחנו, אבל כשעה וחצי לפני שבת אחי הובא למנוחות, כשמאות רבות של בני אדם מלווים אותו".

הדיבור קשה על יורם, כשהוא נזכר ברגעים הדרמטיים של ליל הסדר הוא בקושי עוצר את הדמעות. "הייתי קשור מאוד לעמירם", הוא מסביר. "עד היום, בכל ליל הסדר מחדש הפצעים נפתחים והגעגוע מציף מחדש". עם זאת, הוא ממהר להוסיף כי "החיים חזקים מכל. בניו של אחי הקימו משפחות לתפארת, ואף הקימו את עמותת 'עמירם' שמחלקת מזון למשפחות נזקקות לזכרו. לא ידענו עד כמה אחי היה בעל חסד, רק בשבעה שמענו על מאות סיפורים על מעשי חסד שלו, ומדובר במנכ"ל מלון עסוק! בזה שהמשפחה מנציחה את מעשיו הטובים היא נאחזת בו, רק כך אפשר לשרוד".

יורם מספר כי מפרטי מידע שהצליחו ללקט מהאורחים במלון, אחיו עמירם ליווה ברגע הפיגוע את אחת מאורחות המלון שישבה בכיסא גלגלים ולא הייתה מרוצה מהמקום שסודר לה. "הוא לא שלח אותה לאחד המלצרים, אלא הוא עצמו הוביל אותה לשולחן אחר, כך שהוא עבר באותו הרגע במרכז המלון. גופו של עמירם הבדיל בין האורחת למחבל והיא ניצלה.

שלושה חודשים מאוחר יותר יספוג מלון "פארק" טרגדיה נוספת. ארקדי ויזלמן, שף המלון שניצל מהפיגוע כי ירד למחסן להביא בקבוקי שתייה בהוראתו של עמירם חממי, נרצח בפיגוע התאבדות בשוק בנתניה.

מקדשי המוות

אם משפחות השכול נאחזות בחיים, משפחות המחבלים מהללות את המוות. "בסביבות אחת בצהריים נפרדתי מעבד אל-באסט עודה. לחצתי את ידו לשלום. ביקשתי שימסור ד"ש לכל החבר'ה שלנו שהלכו לגן עדן. אמרתי לו שכולנו שאהידים ושכולנו בדרך לאותו כיוון ושאינשאללה נתראה שם כולנו בקרוב", סיפר מעמר שחרורי, אחד מחוליית המחבלים ליורם שוייצר, חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי, שניסה ללמוד על הדפוס שהניע את החמאס באותם ימים.

"בערב הלכתי למסגד שלנו בטול-כרם", המשיך שחרורי לתאר. "התפללנו תפילת ערבית במסגד, ומאוחר יותר, בערך בסביבות השעה שבע בערב, החלו האנשים מסביב לדבר על כך שהיה פיגוע בנתניה. ברגע ששמעתי שהפעולה בוצעה, נרגעתי. כל המתח שהצטבר אצלי התפרק. עכשיו הרשיתי לעצמי לנוח, משום שידעתי שהפעולה שלמענה עבדנו קשה כל כך מומשה. אחר כך האזנתי לדיווחים של גלי צה"ל שמסרו כי בפעולה נהרגו הרבה אנשים. לאט לאט נמסרו המספרים והם החלו לעלות: 10 ,9 ,8 ,2 ,1. כשהגיעו למספר 20, צעקתי. אחר כך עוד עלה המספר. לא האמנתי שככה ייצא לנו. רצינו פעולה חזקה, אולי 10-15 אנשים".

שחרורי פעל ברשת שאורגנה על ידי עבאס אל-סייד, דובר החמאס בטול כרם. אל סייד, שהחזיק באזרחות אמריקנית, היה פופולרי בעירו וגם אצל התקשורת הזרה, שכן ידע להסביר בשפה רהוטה את מטרות החמאס, באצטלא של לוחמת חופש – לוקש שהתקשורת העולמית קנתה בחפץ לב, ועדיין קונה.

נהאד אבו-קישאק, סטודנט ללימודי תרבות ושומר ראשו של א-סייד, היה אחראי על גיוס המחבלים המתאבדים. במהלך תפילה במסגד המקומי בטול כרם הבחין אבו קישאק בחברו לכיתה עודה מתפלל באדיקות והחליט לגייסו כמחבל מתאבד. עודה הסכים מיד לבקשה, אך ביקש כמה ימים כדי לבטל את אירוסיו ולהסדיר מספר עניינים עם אביו. בערב פסח הוחלט להוציא את הפיגוע לפועל, כשחברי החוליה לא מודעים לחג היהודי. לאחר שחיפשו מקום הומה אדם בהרצליה ובתל אביב, סיפר עודה לנהג כי הוא מכיר את נתניה היטב, שכן עבד שם בעבודות מזדמנות, וזה הוריד אותו ליד המלון.

מאוחר יותר, כל חברי החוליה ילכדו או יחוסלו על ידי כוחות צה"ל, כשמנהיג החוליה נתפס במחסום בטול כרם, תוך שהוא מנסה להשתמש בדרכנו האמריקאי ובטענה כי הוא ממהר לטיסה לארה"ב.

למרות תוצאות הטבח, 30 אזרחים הרוגים, ברשות הפלסטינית ימשיכו לציין את חברי החוליה לטובה. כך למשל, בשנה שלאחר הפיגוע מימנה הרשות את "טורניר השהידים של טול כרם בכדורגל – אליפות השהיד עבד אל-באסט עודה", דבר שזכה לתמיכה רחבה של כ-70% מתושבי הגדה. נוסף לכך, בערוץ הטלוויזיה הרשמי של הרשות הקרינו סרט מהלל למנהיג החוליה א-סייד, ובשנת 2011, ביום השנה לפיגוע, ביקר השר לענייני אסירים בבית המשפחה והעניק שלט רשמי חגיגי.

חומת מגן

הפיגוע הכה את מדינת ישראל המלומדת פיגועים בתדהמה, כמות ההורגים והפצועים, והטיימינג, ליל חג החירות, לא השאירו איש אדיש. ראש הממשלה אריאל שרון כינס כבר באותו הלילה את הקבינט הביטחוני, ולמחרת נפלה ההחלטה – יציאה למבצע לטיהור יהודה ושומרון ממחבלים. "הפקודות הן ברורות", מסר שרון בהודעת ההחלטה על פתיחת המבצע, "לפגוע בכל מי שיאחז בנשק ולשתק כל מי שינסה להתנגד לפעולת הכוחות ולסכן אותם, ולהימנע מפגיעה באוכלוסייה האזרחית".

המבצע תוכנן היטב על ידי גל הירש, קצין אגף מבצעים בפיקוד מרכז, שאף בחר לו את השם "חומת מגן", בעקבות מילות השיר, 'לעולל ולרך, שערים פה נפתח, למך ולזקן, אנו פה חומת מגן'. תכניות המבצע שכבו בפיקוד, חיכו לרגע המתאים מבחינה מדינית. "האינתיפאדה השנייה השתוללה במלוא עוזה, אך בדרג המדיני בחרו שלא להגיב יותר מידי, מתוך רצון להחזיר את האופציה המדינית לשולחן", מספר יצחק ג'רי גרשון, מפקדת אוגדת יהודה ושומרון באותם ימים ל'כל הזמן'. "אנחנו כבר התחלנו בחודשים שלפני המבצע בכניסה לשטח, במטרה לעצור מחבלים מתאבדים ומבוקשים, בהתאם למידע המודיעיני".

גרשון זוכר היטב את ליל הסדר, הוא ערך את הסדר עם גדוד צנחנים בהר גילה בהשתתפות שר הביטחון פואד בן אליעזר. "באמצע הסדר אני מקבל הודעה על הפיגוע, במקביל אני קולט שגם פואד מתעדכן. מיד יצאנו כל אחד לדרכנו, אני למטה לנסות להבין מה קרה כאן, ושר הביטחון לישיבת הממשלה שהתכנסה עוד בליל החג. מיד הבנו שאנחנו לקראת מבצע שישנה את מאזן הכוחות".

כוחות צה"ל נכנסים לרמאללה, משתלטים על מספר שכונות ומכתרים את המוקטעה, משרדיו של ראש הרשות יאסר ערפאת. הכוחות משתלטים חדר אחרי חדר, אגף אחרי אגף. במהלך ההשתלטות, במסדרון המוביל אל לשכת הראיס, ירה אחד ממאבטחיו של ערפאת בסמ"ר רומן שליאפשטיין מגדוד 51 בגולני, שנהרג. לבסוף התמקמו הכוחות במרחק קיר אחד מערפאת, שהסתתר במשרדו יחד עם עוד שישה מבוקשים.

"הבנו שאם לא נכתר את המוקטעה כל מיני מבוקשים יברחו לשם", מסביר גרשון. אבל זו לא הסיבה היחידה, הייתה הוראה מלמעלה לנסות להבין את הקשרים בין ערפאת לפיגועים. ואכן, המסמכים הרבים שנתפסו במוקטעה ובמפקדות השונות הוכיחו זאת. "זה היה ברור כשמש", מצהיר גרשון ומספר כי מהמסכים עלה שלא רק שערפאת מימן וארגן את המפקדות השונות, אלא ראש הרשות אף הבריח במסוקו אמל"ח וציוד מירדן לרשות. לא רק חומר מודיעני נתפסו במשרדיו של הראיס, גם שקים של דולרים, מכונה לזיוף שטרות כסף ישראלים ושקיות סמים.
משה צ'יקו תמיר, שפיקד על חטיבת גולני שהשתלטה על העיר, סיפר כי כוח משוריין נע בכביש הראשי, במטרה למשוך את תשומת לבם של המחבלים, בזמן שכוחות חי"ר מפתיעים את המחבלים מכמה כיוונים שונים. ההפתעה הייתה מושלמת ולפחות 150 פלסטינים חמושים נעצרו בעת שהיו ספונים תחת מחסה מהגשם. על כיבוש המוקטעה סיפר, כי הוא זוכר את ערפאת מגיח מהחלון; "הוא שחרר צרור ממקלע, ללא מטרה וללא כיוון. התייחסנו לזה בסלחנות ולא הגבנו. הפקודה הייתה ברורה, מכתרים אותו, אבל לא נוגעים בו".

גם בכיבוש שכם הפעיל צה"ל תרגיל הסחה. "הכוחות נכנסו בצורה כזו שהנתיב לקסבה, האזור הכי צפוף ומורכב, היה פתוח, רצינו שיחשבו שזה המקום הכי בטוח ויברחו לשם", מספר גרשון. וזה עבד, המחבלים היו בטוחים שכוחות צה"ל לא יעזו להתקרב לשטח הצפוף והממולכד, אך כוחות צה"ל, שהתאמנו קודם לכן באתר בניה על לוחמה בשטח בנוי, נכנסו בכוחות קטנים, תוך שהם מפרקים מטען אחר מטען בגיבוי צלפים. בסופו של קרב הצליחו הכוחות להשתלט על העיר ללא הרוגים, מלבד רב סרן אסף אסולין שנהרג מירי דו צדדי. מנגד, 70 מחבלים חוסלו ומאות נוספים נעצרו. "בפעם הראשונה במהלך האינתיפאדה ראינו מאות מחבלים שמניחים את נשקם ומרימים ידיים", מספר גרשון. לדבריו, "זה הפך לסמל שהוביל לדעיכת הפיגועים".

הכוחות פעלו בנוסף בטול כרם, קלקליה, בית לחם ועוד. כשבכל עיר המטרה הייתה להשתלט על העיר ואז לסרוק אותה היטב, לפרק את מעבדות הנשק, להחרים אמל"ח, ללכוד מבוקשים ולתפוס חומר מודיעני.

"סגן הרמטכ"ל נהרג"

אבל הדבר שמסמל יותר מכל את חומת מגן היה הקרב על ג'נין. הפלסטינים הגיעו ערוכים לקרב ופרשו כ-15 אלף מטענים במחנה הצפוף, בכבישים, בחצרות ובבתים. חרכי ירי שהוכנו מבעוד מועד, נועדו למנוע מעבר חיילים בין הבתים דרך הקירות, ולאלץ אותם לצאת לרחבות, להיחשף לאש. הכוחות פעלו תחילה באיטיות ובזהירות, ספגו אבדות קשות. בין היתר 13 חיילים מגדוד נחשון שנלכדו במארב מתוכנן היטב. שלושה מגופות החיילים נגררו לאחד הבתים וכוח של שייטת 13 פשט על הבית, חיסל את המחבלים בקרב פנים אל פנים וחילץ את הגופות.
בשולי הטרגדיה, היו אלה הימים הראשונים של האינטרנט בישראל, והידיעות המעורפלות על המתרחש בג'נין הביא לגל שמועות, מסגן הרמטכ"ל דאז, משה (בוגי) יעלון, נהרג בהתרסקות המסוק ועד לשר הביטחון, בנימין בן אליעזר, שלקה בלבו כששמע על כך. דובר צה"ל נאלץ להוציא הודעה, שלפיה הרמטכ"ל וסגנו בריאים.

התוצאות הקשות של הקרב, בו השתתפו גם ילדים פלסטינים, הובילו את צה"ל להכניס מספר דחפורי D9 לפעולה במחנה. נהגי הדחפורים הממוגנים היו מתקרבים לבית, קוראים למחבלים לצאת, וממוטים את הבית לאחר מספר דקות. הדחפורים התגלו ככלים ממוגנים היטב, המטענים והטילים בקושי היו שורטים אותם, ופחד הדחפור נפל על המחבלים. "הדחפור הענק הגיע, ואנחנו היינו בבתים הרוסים. לא היו חיילים או טנקים. לא היה שום דבר שיכולתי לעשות כנגד הדחפור הזה", סיפר אחד הטרוריסטים שנכנע. בסופו של דבר, חלקים גדולים ממחנה הפליטים הפכו לגל אבנים. בהמשך יפיצו הפלסטינים טענות שקריות על מאות הרוגים ב"טבח ג'נין", כשצה"ל מצליח בסופו של דבר להוכיח שרק 56 איש נהרגו, מרביתם מחבלים.

אם הקרב על ג'נין סימל את חומת מגן, מצבה כיום מסמל את הצלחת המבצע. מחנה הפליטים שנודע לשמצה כמייצר המחבלים המתאבדים מספר 1 ביו"ש, הפך לעיר משגשגת כלכלית. גרשון מבהיר כי "לא יודע אם אני הייתי במצבם הייתי מודה לצה"ל, אבל יחד עם זאת, אם נסתכל סביבנו מה קורה בסוריה, השליטה שלנו בשטח מאפשרת לאבו מאזן לשרוד ולפלסטינים לקיים מרקם חיים סביר, וזו תוצאה של 'חומת מגן'".

מלבד המוקטעה ניהלו כוחות צה"ל מצור ממושך על כנסיית המולד בבית לחם, שם הסתתרו כ-50 מחבלים, כשאנשי הכמורה וכ-200 אזרחים משמשים כבני ערובה. במהלך ימי המצור ניסה צה"ל להתיש את המחבלים, שבינתיים ביזו את המקום הקדוש לנצרות, חתכו והרסו ספרים וחפצים. כמובן שכל זה לא עזר והוותיקן ראה בישראל את האשמה במצב. לאחר כחודש ימים הוסכם כי המבוקשים יגורשו לקפריסין ומשם למדינות אירופה שהסכימו לקבל אותם. אחרי שעזבו את המתחם נותרו במקום כ-40 מטענים ממולכדים, שנוטרלו על ידי כוח צה"ל.
כיום, 15 שנה לאחר המבצע, ניתן להכתירו כאחד המבצעים המוצלחים של צה"ל. עם זאת, האלוף במיל' יצחק גרשון מדגיש שחלק גדול מהקרדיט יש לתת לחומת ההפרדה. גרשון מקפיד על הסמנטיקה, ומבקש להדגיש שלא מדובר בחומת ההפרדה, אלא ב"גדר הביטחון".
קיבלתם תמיכה מלאה מהדרג הצבאי?

בהחלט. הדרג המדיני החל לגבות את הפעולות שלנו בשטח, עצירת מחבלים וכדומה, עוד לפני חומת מגן. במבצע עצמו בוודאי שהיה לנו גיבוי דומה. "תהיו סוסים דוהרים ואל תשקלו שיקולים זרים, רק שיקולים שהם טובתם של אזרחי ישראל", ציווה עליו שרון, ואכן כך היינו.
לשאלה מה זה אומר שיקולים זרים? מחיר הרוגים של לוחמה בשטח בנוי? משיב גרשון, כי הם לא התחשבו במחיר ההרוגים, "ידענו שאנחנו מצילים את האוטובוס הבא, את המסעדה הבאה, ומונעים הרג של עשרות אזרחים. הבנו שתפקידנו לחצוץ בין האיומים לבין האזרחים, כך גם הבינו הלוחמים בשטח, ראינו את זה במורל הגבוה שלהם".

פרספקטיבה של 15 שנה זה מספיק זמן כדי לבחון הצלחה של מבצע צבאי. תשתיות ארגוני הטרור ביהודה ושומרון לא התאוששו מאז, והמחבלים כבר לא מוציאים פיגועי התאבדות לפועל, בין בגלל גדר הביטחון ובין בגלל התשתיות שמוטטו לפני 15 שנה. עם זאת, תאוות הטרור הרצחנית של המחבלים לא תמה, אומנם כיום עידן המחבלים המתאבדים נראה שעבר זמנו, אך אבחת סכין או דהירת משאית לתחנה הומה הורגים לא פחות מחגורת נפץ.

***********
הפיגוע במלון פארק הותיר חלל במשפחות רבות, אך גם התניע יוזמה נפלאה בשם "הכסא הריק", במסגרתה נערך כל ליל הסדר, סדר מיוחד למשפחות השכולות. מי שמובילות את היוזמה הן שתי נשים חרדיות, תהילה פרידמן וחוי ארנפלד.

השנה ימלאו 14 שנה למיזם, כשליל הסדר הראשון נערך בדיוק שנה לאחר הפיגוע במלון פארק. בראיון ל'כל הזמן' מספרת פרידמן, כי אחרי הפיגוע חלחלה בה ההבנה "שפגעו בליבו של העם היהודי, ואנחנו בתמורה צריכים לזרוע אהבה במקום שנזרע כאב". עם זאת, פרידמן מספרת כי הבנה הראשונית חלחלה אצלה כבר כשהייתה נערה בת 13, עת הייתה עדה לפיגוע בקו 405, במהלכו מחבל דרדר את האוטובוס על יושביו לתהום שמתחת לטלז סטון. "הקולות והמראות נחקקו בי והבנתי שאני צריכה לעזור, סדרת פיגועי ההתאבדות באינתיפאדה השנייה חיזקו אצלי את המחשבה ומלון פארק היה כבר המכה בפטיש".

פרידמן הפעילה באותם ימים עסק שמאגר לקוחותיו היה בארצות הברית, היא פונה אליהם ומבקשת שישלחו סיוע וחיזוק למשפחות. במקביל, פרסמה מודעה שהיא מחפשת מתנדבים לסיוע בחלוקת חבילות שי למשפחות הנפגעים, כשבתחתית המודעה נכתב כי ניתן ליצור קשר אם צריך משהו. מהר מאוד הוצפה פרידמן בפניות, לאחר זמן הבינה כי אינה יכול להחזיק את העמותה לבד והחליטה לסגור אותה, אך את ליל הסדר החליטה להמשיך לערוך למשפחות, לאחר שדב קלמנוביץ, ראש ארגון משפחות נפגעי איבה, דרבן אותה על חשיבות העניין.

פרידמן מארגנת את הסדרים יחד עם חברתה חוי ארנפלד, שמספרת ל'כל הזמן' על הצורך המיוחד באירוח שכזה דווקא בליל הסדר, "כשמשפחה מתכנסת ויש כיסא ריק ליד השולחן, נפער חלל עצום בלב המשפחה. אנשים שלא עברו חוויה דומה לא מבינים זאת, ורק משפחה שכולה אחרת יכולה להבין את זה". לדבריה, יש משפחות שהיו מתאחרות בעבר אצל קרובי משפחתן, אך הן חשות אשמה, שכן הן מביאות איתן את הצער והשכול לשולחן הסדר, ולכן הן מחפשות מקום בו הן לא מרגישות חריגות.

פרידמן מוסיפה, כי ליל הסדר נתפס כלילה שנחגג אצל כולם, גם כאלה שלא עושים סעודה בליל שבת, כך שמדובר בלילה מאוד משפחתי. המוטו שלהן, הוא "לערוך סדר עם החסר". הכול כל כך לא בסדר, מלא בחסר, אומרת פרידמן. המשפחות שואלת את עצמן, איך מתגברים על העצב, אך אצלנו אפשר להגיע בלי מסכה, כך איך שהבן אדם מרגיש. יש שבאים עם צחוק, יש עם כאב, יש שרוצים לברוח ויש שדווקא רוצים לחזור לכאב. אנחנו משדרות להם שהכול בסדר, אתה מגיע מי שאתה, איך שאתה, כדי לקבל חיבוק גדול.

לליל הסדר מגיעות משפחות מכל הגוונים והעדות, "משער מחומצן ועד לפאות מסולסלות", אומרת פרידמן. "כנראה המכנה המשותף של השכול חזק יותר מהכול, הוא פותח את הלב והאמון בין המשפחות. מי שלא חווה זאת לא יבין". הקשר בין המשפחות ממשיך הרבה פעמים מעבר לליל הסדר. לדבריהן, לא פעם משפחה "ותיקה" בשכול חשה בצורך לאמץ משפחה צעירה יותר, ולהראות לה כיצד מתמודדים עם הכאב.

השנה שכרו השתיים מלון ברחובות, והוא כבר מלא עד אפס מקום ב-180 איש. מי שיערוך את הסדר הוא אליעזר רוזנפלד, שאיבד את אחיו ואת בנו בעת שירותם הצבאי ולפני כשנה וחצי איבד בן נוסף, מלאכי הי"ד, בפיגוע ירי. לדבריה של ארנפלד, למרות שהמלון מלא עד אפס מקום ממשיכות להגיע בקשות. למרבה הצער לחלקן הן נאלצות להשיב בשלילה, לא כי הן לא רוצות, אלא כי אין מקום.

המשפחות שמגיעות לאירוח נהנות לא רק מסדר ברמה, אלא מסדר חווייתי, במהלכו מתנדבים מפעילים את הילדים וכל המשתתפים בעקבותיהם. "ילדים פותחים את הלב לכולם", מסבירות השתיים.

לשאלה איך המשפחה מקבלת את זה? משיבה פרידמן, "בתי בת ה-19 פנתה אלי וטענה כי 14 שנה לא היינו בבית, כך שאין לה מושג מה המנהגים שלנו בליל הסדר. השבתי לה, אולי אין לך מושג בליל הסדר, אך יש לך מושג בנתינה. פני שנה מישהו בשכונה שלנו נרצח ובתי הלכה לנחם, למרות שלא הכירה את המשפחה, היא הלכה לבד. וישבה שם עם כל ילד בנפרד וניחמה אותו. מחסד לא ניזוקים".

למרבה הצער הארגון שלהן הוא היחיד שקיים בנושא זה, מה שגורם להן להמשיך במפעל החסד הזה שנה אחרי שנה. "כל שנה אני חושבת עכשיו זהו, אבל בחנוכה מתחילות להתקשר המשפחות, אני לא יכולה לאכזב אותן", מסבירה ארנפלד.

שתיהן נשים עובדות במשרה מלאה, ליל הסדר הוא לא אירוע זול למשפחה, בטח שלא ל-180 איש. מי מממן את זה, אני שואל. "בעבר היו אלו משפחות אמריקאיות שהיינו איתן בקשר, אך רבות מהמשפחות הללו סבלו מכה קשה במשבר של 2008 ובהונאות מיידוף", אומרת ארנפלד. פרידמן משיבה בביטחון מוחלט, "אנחנו סומכות על הקדוש ברוך הוא, הוא מעולם לא אכזב". לדבריה, "אני שמה את ליל הסדר על הכתפיים של עם ישראל ואני מגייסת כיום את הכסף בפלטפורמה של גיוס המונים. אחת הסיבות שאנחנו עושים זאת בצורה כזו, כי למשפחות עצמן, שעוקבות אחרי הפלטפורמות האלה, זה מאוד חשוב, הן מקבלות מסר – עם ישראל אתכם".

מי שמחזק את המסר שלהן, היא קורין בן-ארויה, שנפצעה בפיגוע במלון פארק, בעלה שמעון נרצח ושאר ילדיה נפצעו ברמות פציעה שונות. ל'כל הזמן' אומרת בן ארויה, "זה היה עבורנו קרש הצלה, לא ידענו את נפשנו מרוב צער, ולא התחשק לנו לערוך את הסדר, למרות שאנחנו משפחה מסורתית, החג הזה הפך ללא סימפטי. ההזמנה הזו עזרה לנו רבות". קורין מסבירה, שנחמה זה לא, אבל זה ממתיק את הימים הקשים, "פתאום אתה רואה שיש עוד הרבה אנשים במצבך, אז למי תלין בדיוק?!"

"ליל הסדר זה הפיק", ממשיכה קורין, "וזה כל שנה, מפורים זה עולה וצף". על הפיגוע עצמו, היא מספרת, כי היא אינה זוכרת אותו. "אני זוכרת את הרגעים שלפני הפיגוע, שבאנו להתמקם בחדר האוכל. איבדתי את ההכרה מיד, גם כשהתעוררתי בחדר הטראומה ב'הלל יפה' לא הבנתי עדיין מה קרה, כשאמרו לי שקרה פיגוע במלון פארק, לא הבנתי מה רוצים ממני. 'מה זה קשור אלי?' שאלתי. שכול, היא מסבירה, נמצא ומלווה אותך בכל רגע, אומנם הצלקת לא מדממת, אבל זו תמיד תישאר צלקת".

פרידמן מראה לי הודעה שקיבלה מאחת המשפחות, בה מגולל הבן את הטרגדיה המשפחתית ומספר כי בכל שנה בליל הסדר הם לא חגגו כלום מעבר ל'קדש', שכן מיד לאחר מכן האב והאם היו מסתגרים עם הכאב. "בזכותכן אנחנו יוצאים כל שנה לחירות". לסיום אומרות השתיים, כי המטרה שלהן זה לא לארח את אותן משפחות שנה אחרי שנה. המטרה היא לתת למשפחות דחיפה למעלה, לפי הצורך שלהן, עד שהן יתגברו על הכאב, הן מסכמות. הנה, לא מזמן קיבלנו טלפון מאם ששיכלה את בנה, שתינוק חדש נולד למשפחה והיא מוותרת השנה על ההזמנה. כי היא המשיכה הלאה, זו ההצלחה שלנו.

תגובה אחת
  1. אירוע מזעזע תפקדתי כקצין תורן בתחנת משטרת נתניה והגעתי ראשון לזירת האירוע יחד עם השוטרים שעבדו איתי במשמרת , פשוט לא נשכח ובמיוחד בכל שנה באותו אירוע ליל סדר זה חוזר על עצמו , ממש סיוט , לראות אנשים חתוכים מראות קשים , שאי אפשר לשכוח , ובמיוחד נפילתו של המנוח ז"ל מתנדב עמי חממי הייתי קשור אליו מבחינה אישית יהיה זכרו ברוך האירוע הזה ילווה אותי כל החיים והמראות שהיו לא יעברו אני באותו יום ושכאני כותב את זה אני לא ישנתי כל הלילה

השארת תגובה