בית החולים 'החליא' 13 קשישים יהודים כדי להבריחם ממצרים

אילו הוציאנו ממצרים: כיצד הצליח צוות בית החולים היהודי במצרים "להחלות" שלושה עשר קשישים יהודיים על מנת להבריחם מהנאצים?

אלכסנדריה
אלכסנדריה
הצטרפו עכשיו – וקבלו את העיתון היומי לתיבת המייל שלכם

בניגוד לשלום הקפוא בין ישראל למצרים כיום, מתברר כי בשנות השמדה האיומה בשואה, גאולתם של רבים מפליטי אירופה הגיעה דווקא דרך בית החולים היהודי באלכסנדריה בשיתוף פעולה עם אנשי השלטונות במצרים הצליחו עובדי בית החולים להבריח רבים מהם אל החופשי איתמר כצנלסון משרטט את נתיב ההברחה ומביא עובדות מדהימות וסיפורים מופלאים אודות גיבורת הפרשייה המופלאה הגב' תאה וולף, האחות הראשית של בית החולים שזכתה לכינוי "המלאך בלבן" יציאת מצרים

הם הגיעו לחופי אלכסנדריה בעירום ובחוסר כל, סחופים ודוויים, ברי-מזל בודדים שהצליחו בדרך לא דרך להימלט מעשן הכבשן של אירופה הבוערת. הם ניצבו שם על הסיפון, משפחות שלמות על זקניהן וטפן, קשישים, נשים וחולים – שזה עתה חולצו מאירופה הבוערת, ועל פניהם המיוסרות, תקווה קלושה שהפיחה בהם רוח חיים. שם, באלכסנדריה הסמוכה, כך לחשו מפה לאוזן – נמצאים "מלאכים טובים" שעוסקים ב'הצלת חיי אדם'. הידיעה הזאת הציתה את הדמיון.

מטענים אנושיים, עלובי חיים הובלו ע"י ספינות רעועות שהפליגו אל הלא נודע, בישימון צלמוות אפוף סכנות, חצו את הים הסוער ואת גליו האימתניים שורצי צוללות- המוות הגרמניות. שערי ארץ ישראל סגורים ונצורים היו על מנעול ובריח. הספינות על פליטיהם ושרידי החרב הכלואים בתוכם, 'נבעטו' בחזרה ע"י הבריטים אל עבר החזית הבוערת, אל אירופה הנאצית ממנה נמלטו, בחזרה אל הגיהנום הגדול של האנושות. גם דמעותיהם היבשות של הפליטים החולים ומזי הרעב, לא הצליחו לרגש את מדינאי "הספר הלבן" ששילחו חסרי מצפון את הפליטים העלובים אל גורלם המר, על הספינות הרעועות שלעולם לא שבו יותר הביתה.

כיום לאחר יותר משבעים שנה – הולכים ונחשפים בהדרגה שביבים מופלאים של סיפורי גבורה והצלת יהודים מהשואה הנאצית, דרך בית החולים היהודי באלכסנדריה. סיפורו המפעים של ביה"ח היהודי, עולה על כל דמיון. סיפורים שלא ייאמנו שהתרחשו בין כתליו צפים ועולים מן הנשייה. מי יודע היום שפקידים ושוטרים מצריים סייעו בחשאי ליהודי אלכסנדריה להציל יהודים מציפורני הנאצים? היו אלו שליחיו של מלך מצרים דאז, המלך פארוק, שידם רב להם באותה עת בהברחת והסוואת הפליטים היהודים שנרדפו עד צוואר ע"י השלטונות הבריטיים. זאת הייתה, כך מסתבר, מערכת משומנת עליה ניצחו מוסדות הקהילה היהודית באלכסנדריה ועימם יחד גורמים בכירים בהיררכיה המצרית שנמנו על אנשי הפקידות הגבוהה בשלטון. אנשי מכס ומשטרה מצריים, חסידי אומות עולם עם לב רחב שמתגלים בהדרגה כעומדים מאחורי סיפורי הגבורה של בית החולים היהודי באלכסנדריה.

מלאך בלבן

את קורות הרישומים המפתיעים של אותם ימים תיעדה ד"ר עדה אהרוני, חוקרת יהדות מצרים, ובעצמה ילידת מצרים, שדלתה בספרה "זיכרונות מאלכסנדריה" עובדות מדהימות וסיפורים מופלאים מפי גיבורת הפרשייה המופלאה הגב' תאה וולף, האחות הראשית של בית החולים שזכתה לכינוי "המלאך בלבן". סיפורים רבים מתהלכים סביב דמותה של וולף. מעשים נאצלים של חסד ועזרה שהגישה בימי הזעם – שהפכו את בית החולים היהודי באלכסנדריה למפלט עבור המוני פליטים יהודים. האחות הגב' וולף, או ליתר דיוק שוועסטר וולף, הביאה בתבונתה הרבה לשיתוף פעולה הדוק בין יהודים ומצרים בתקופת מלחמת העולם השניה. שיתוף פעולה זה התפרס על פני ארצות רבות שמהן הגיעו ניצולים ופליטים יהודים לחופיה של אלכסנדריה ומובאים ע"י הגב' וולף למקלט של בית החולים היהודי ומשם מוברחים בחשאי למקום מבטחים לארץ ישראל. יש לציין כי אלכסנדריה, עיר הנמל הגדולה, לא הייתה שקטה. היא הייתה סמוכה לזירת הקרבות בין הגרמנים לבריטים ולקרב העז שניטש באל-עלמיין הסמוכה שבו נסוגו הגרמנים סופית מכוונתם להשתלט על המזרח התיכון.

יד ההשגחה העליונה הועידה את האחות הגב' וולף, ילידת גרמניה, לשהות בעת צר ומצוק הרחק הרחק מהתופת הנאצית, לראות בסבלות אחיה ולהצילם מרדת שחת. את ייעודה בחיים ראתה במילוי שליחותה כאחות. מבית-החולים היהודי של פרנקפורט, היא נשלחה כעשור לפני פרוץ מלחמת העולם השניה אל אלכסנדריה שבמצרים, כדי לסייע בהקמתו של בית-החולים היהודי שנבנה באותם ימים בתרומתו של הברון היהודי בכור דה מנשה. תפקידה היה להכשיר את הצוות הרפואי בביה"ח הפרימיטיבי יחסית, ולשמש כאחות ראשית לחדרי הניתוחים.

במשך הזמן, התפשט שמו הטוב של בית החולים ונהרו אליו מהמזרח-התיכון כולו. הקהילה היהודית פתחה את שעריו של ביה"ח לכל. גם חולים שלא היה ביכולתם לשלם, קיבלו לעיתים קרובות טיפול ללא תשלום. לא לחינם קיבל ביה"ח באלכסנדריה את שמו כביה"ח הטוב ביותר במזרח התיכון.

"עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הפך ביה"ח היהודי למקלט להמוני פליטים יהודים שהצליחו למלט את נפשם מידי הנאצים – מי באופן חוקי או בלתי חוקי", מספרת הגב' וולף בספר "זכרונות מאלכסנדריה". "הם הגיעו לחופי אלכסנדריה מחוסרי כל, ושם נעצרו על ידי משטרת הנמל. אבל ברגע שהגיעו לבית הסוהר, נשלח שוטר לביה"ח שלנו כדי להודיע למנהל, למנתח הראשי או לי, שבבית הסוהר נמצאים יהודים. 'אחות ראשית' – אמר לי השוטר המצרי פעם בהתרגשות, 'הם כה אומללים ואבודים, שזה נוגע ללב. בואי איתי וראי בעצמך'. נסעתי עם השוטר וחזיתי בכאבם וסבלם של הפליטים היהודים, וכתמיד, הצלחתי לבסוף לקבל מן הקצין התורן של ביה"ס אישור להביא את הפליטים אל ביה"ח לטיפול ולאשפוז. המצרים גילו נדיבות ואחווה מפתיעה ולא יכלו לראות כאב בלי שינסו לעזור. "לעולם", היא מספרת, "לא נמנעה מפליט האפשרות לעזוב את ביה"ס או את האונייה שבה הגיע, ע"פ רוב כנוסע סמוי". כשהיה צורך לאשפז את אחד הפליטים דאג צוות ביה"ח לשוטר מצרי שישהה ליד מיטתו, יומם ולילה. השוטר קיבל את ארוחותיו בביה"ח כמו כל השאר, גם תרופות בשביל בני ביתו, וזכה גם לטיפול אם ביקש זאת. כך הוא נהפך לבסוף לידיד ותמיד הצטער לעזוב את בית החולים כשהגיע זמן שחרורו של הפליט החולה.

במשך הזמן הצליחה האחות וולף בשיטתיות ובעקשנות למצוא מחסה כמעט לכל פליט יהודי שחפץ להישאר במצרים. "בראשיתה של התקופה הנאצית", היא מספרת, "הגיעו לאלכסנדריה רופאים יהודים רבים בעלי שם, כשבידיהם אשרת תייר מוגבלת. זאת הייתה תחנתם הראשונה בבריחתם מגרמניה. ואצלנו בביה"ח היהודי עשינו כמיטב יכולתנו כדי להקל עליהם את שהייתם לפני שנאלצו להמשיך בדרכם לתחנתם הבאה, שאף היא לא הייתה תמיד, למרבה הצער, האחרונה".

אחד הסיפורים המרגשים מאותה תקופה, הוא סיפורו של הפליט ליאו, נער יהודי שהסתנן בגרמניה לאוניית משא גרמנית שהובילה פחם, ונתפס ע"י צוות האונייה בסיום המסע בפינת מחסן הפחם של האונייה כשעגנה באלכסנדריה. גב' וולף שהתוודעה למקרה, קיבלה רשות לעלות על סיפון האונייה ולקחת את הנוסע הסמוי, שרעד מקור, אל ביה"ח. הנער המסכן סבל מדלקת ריאות קשה. ורק לאחר אשפוז בן כמה שבועות, הצליח צוות ביה"ח במאמץ רב להעבירו לארץ ישראל, לידיו של אביו. מי שסייע רבות היה נהג קטר יהודי בשם אברהם שעבד בקו הרכבת קהיר-לוד שפעל אז בין מצרים לישראל, אברהם הנ"ל נכמרו רחמיו על הצעיר, הסתירו בתאו ברכבת, על אף שסיכן בכך את פרנסתו, והצליח להכניסו בשלום לארץ המובטחת.

שער לחופש

בשנת 1937, כשנתיים לפני פרוץ המלחמה, כשיהודי גרמניה נמלטו מפניו של היטלר, הגיעו לאנשי ביה"ח שמועות על אוניות נוסעים איטלקיות המפליגות בין טריאסטה האיטלקית לשנחאי שבסין הרחוקה, וכי הנוסעים הם פליטים יהודיים הבורחים מגרמניה הנאצית ומאירופה. כל האוניות האלה עגנו במשך שעות אחדות בפורט סעיד המצרית לפני שהמשיכו בדרכן. יום אחד, מספרת הגב' וולף קיבל המנתח היהודי הראשי שלנו ד"ר כץ מכתב מאחד מידידיו, יהודי בשם וילהלם, ובו הוא מודיע, שיהיה ב-7 ביולי 1937 למשך שעות אחדות בפורט סעיד בדרכו לשנחאי. וילהלם כתב, שישמח מאד, אם ד"ר כץ יוכל לבוא ולפוגשו על סיפון האוניה.

"ד"ר כץ נסע לפורט סעיד, עלה על האוניה ונפגש עם ידידו וילהלם, שאותו לא ראה שנים. בשובו לאלכסנדריה, הוא סיפר לנו על משפחות יהודיות שלמות על זקניהן וטפן, אנשים בודדים, נשים, חולים וקשישים, שהיו שם. כולם מאושרים שניצלו מהסכנות שארבו להם בגרמניה הנאצית, אבל מודאגים מהעובדה שפניהם מועדות לארץ זרה ולעתיד לא בטוח. לרבים מהם לא היו אמצעים מספיקים כדי למצוא מקלט בשנחאי, כי היה עליהם לעזוב בחיפזון. בעקבות זאת התקבלה ההחלטה לבקר בכל אוניה העושה את דרכה לשנחאי ולהשתדל לעזור עד כמה שאפשר לפליטים מסכנים אלה. רבים מהם צוידו בכסף כדי להקנות להם הרגשת ביטחון מסוימת בימיהם הראשונים בסין".

פעילות התנדבותית זו נמשכה עד לאותו יום שבו כרת מוסוליני ברית עם היטלר והכריז מלחמה על צבאות הברית. בדרך כלל עברו דרך פורט סעיד שתיים או שלוש אוניות כאלה לשבוע, ובסך הכל עד סגירת הגבולות, כ-20,000 פליטים יהודיים. בכל אוניה כמעט, היו אדם אחד או שניים שהיו חולים מאד, אשר לגביהם הפסקת הנסיעה הייתה לפעמים שאלה של חיים או מוות. לעתים קרובות ניתן לצוות ביה"ח היהודי להוריד חולים אלה מהאוניות ומעולם לא נתקל בקשיים רציניים מצד שלטונות הנמל המצריים. חולים אלה אושפזו בביה"ח באלכסנדריה. לאחר שהחלימו נמצאה הדרך להשאירם במצרים עד סוף המלחמה; אחר כך הצטרפו אל קרוביהם או עלו לארץ ישראל.

בוקר אחד, בשעה 5 לערך, נקראה הגב' תאה וולף בדחיפות אל משאית ובה נשים המחכות להיכנס לשטח בית החולים. שני חיילים מבעלות הברית, שליוו אותן, סיפרו לגב' וולף שאלה יהודיות מבנגאזי, לוב. היו אלה ניצולות הפלישה הנאצית לבנגאזי והן הובאו דרך המדבר הלובי, במטרה להעבירן מכאן לארץ ישראל. הפליטות האומללות התקבלו בסבר פנים יפות ע"י צוות ביה"ח כשהם מטופלים, וזוכים לסעודה הגונה ולמנוחה על גבי אלונקות שהוכנו בחיפזון. הם סיפרו בדמעות, כך הגב' וולף, כי בעליהן, אבותיהן ואחיהן נלקחו ע"י הנאצים ליעד בלתי ידוע. "אל תבכי, אני בטוחה, שתראו את בעליכן שוב", ניסתה הגב' וולף להרגיע במילים את קבוצת הנשים הבוכיות שיבבה חרישית. למחרת, היא מספרת, הן הוסעו בחשאי לארץ ישראל. היה זה מאורע חולף – לעולם לא שמענו עליהם עוד".

סיוע מהמשטרה

הסיפור המרגש ביותר היה סיפורה של ספינה גרמנית-נאצית בשם "קאירו", שהובילה בקרבה 13 קשישים יהודים שחולצו במבצע מזהיר מבטן האונייה. ראשיתו של הסיפור באיש צוות אניית המשא הגרמנית "קאידו" שהגיע ליידע את אנשי ביה"ח היהודי בסיפור המרעיש. אוניית "קאידו", עוגנת כאן כחלק מפריקת סחורה בנמלים שונים של הים התיכון ובתוך האונייה, כך סיפר, מוחזקת בתנאים איומים קבוצה של שלושה עשר יהודים גרמניים קשישים, שעלו על סיפונה בהאמבורג בתקווה למצוא מקלט מפני הנאצים, אבל כל אימת שהאנייה עגנה בנמל כלשהו, נעל אותם רב החובל, נאצי נלהב, בתאם, בהיותו איתן בדעתו להחזירם לגרמניה ולמחנה ריכוז. הפליטים האלה, אמר הימאי, חסיד אומות עולם, מלאי ייאוש, ביודעם כי גורלם נחתך אם לא יורשו לרדת באלכסנדריה. מחר בבוקר עתידה האונייה לשוב להאמבורג שבגרמניה, היישר לידיהם של הנאצים. "אני עצמי", כך סיפר, "ריחמתי עליהם וביררתי אצל אחד מזקיפי האונייה אם ישנם יהודים שיוכלו לעזור וכך הגעתי לכאן".

הימאי, כך מספרת וולף, רקם רעיון מבריק. בהתאם לחוק הימאות הבינלאומי, במקרה של מגיפה על אונייה העוגנת בנמל, חייב רב החובל ליידע את שלטונות ההסגר, והאנייה צריכה להישאר בנמל עד לקבלת רשות ההפלגה. "אם שלושה עשר האנשים האלה", אמר, "יחלו באופן פתאומי, יהיה צורך להודיע לשלטונות הבריאות, רופא יישלח אל סיפונה ובוודאי יצווה על אשפוזם. כל מה שיש לעשות כדי שיראו חולים עד מחר בבוקר הוא לתת להם מנה הגונה של גלולות שינה". אותו ימאי אמור היה כחלק מהתפקיד להגיש לפליטים את ארוחת הערב. סוכם כי הקשישים ייקחו את הגלולות ובבוקר שלמחרת יורדו במסווה של "חולים אנושים" מהאונייה אל בית החולים היהודי בעיר.

"כולנו היינו מודעים לסיכון הרב שאנו לוקחים על עצמנו", מספרת וולף, "ובייחוד אותו ימאי. אבל הוא היה בטוח לחלוטין, שהכל יסתדר כמתוכנן. ציידנו אותו בגלולות שינה, לאחר שמסר לנו פרטים על מצב בריאותו וגילו של כל אחד מהפליטים. ציפינו בדאגה לצלצול הטלפון משלטונות ההסגר. לבסוף הגיעה הודעה בשעות הצהריים, כי עשרה נוסעים יהודיים באוניית משא גרמנית נמצאים במצב קשה לאחר שלקחו כנראה מנה גדולה של גלולות שינה. קברניטי האונייה שאלו האם נוכל לקבל את כולם?

"השבנו בחיוב, כמובן. הם הגיעו כולם שרויים בתרדמת עמוקה לוקים בדלקת ריאות חריפה. הקברניט הנאצי שתכנן להסגירם, ויתר עליהם לאור "מצבם החמור" ונסע בלעדיהם. עברו כמעט חודשיים עד שכולם החלימו. במשך כל אותה התקופה הוצבה שמירה ליד מיטותיהם. לאחר שהחלימו הביעו היהודים הקשישים את רצונם לעלות לארץ ישראל".

צוות ביה"ח נקלע לבעיה. לאותם יהודים לא היו דרכונים או אשרות תיירים לכניסה לארץ ישראל, וכל הפניות אל השלטונות הבריטיים במצרים היו לבלי הועיל. כאן נכנסה לתמונה המשטרה המצרית ששוב במפתיע נחלצה לעזרה. שלטונות ההסגר המצריים שהפליטים היו תחת חסותם, הסדירו את העברתם ברכבת מאלכסנדריה לבית הכלא בנמל פורט סעיד יחד עם שני פליטים יהודים מהונגריה ונערה יהודיה מצ'כוסלובקיה. הם נלקחו בשלושה תאים שמורים בלוויית קצין משטרת הנמל בלבוש אזרחי ובלווייתה של תאה וולף. כשהגיעו אל הנמל הם עלו על סיפונה של ספינת משטרה מצרית, שהובילה אותם אל ספינת דייג מזדמנת, שהייתה אמורה להעביר אותם בשלום אל מחוץ למים הטריטוריאליים של מצרים עד לחופי ארץ ישראל. הפליטים הקשישים צוידו בבגדים חמים, כסף ומזון. "לאחר שנפרדנו מהם", מתארת וולף, "שבנו אל החוף מלאי חרדות. חזרנו לאלכסנדריה, וציפינו בכיליון עיניים לחדשות טובות. בתום שבוע מורט עצבים, היא מספרת, הגיע סוף סוף דו"ח מלא על ידי אחד משלושת הפליטים שכתב אלינו מארץ ישראל.

"הוא סיפר, כי ספינת חופים בריטית גילתה את ספינת הדייג ביום השני להפלגתם, לא הרחק מיפו, והפליטים עזבו את הספינה וירדו לסירה. הים היה רוגש, ורק הודות לשלושת הצעירים שהשיטו את הסירה, הצליחו להגיע לחופה של תל אביב".

סיפורו של ביה"ח של הקהילה היהודית באלכסנדריה עוד לא תם. הוא המשיך להתקיים עוד שנים אחדות עד שרופאו הראשי, היהודי ד"ר פריץ כץ, נעצר בקיץ 1959, ע"י שליט מצרים האנטישמי, גמאל נאצר, בשובו מביקור בשווייץ, באשמת שווא שהוא מרגל ישראלי. על יהודי יקר זה שהציל נפשות רבות מהאומה המצרית, נגזר גזר-דין מוות, שהומר אחר כך במאסר עולם עם עבודות פרך. ד"ר כץ שוחרר לבסוף ע"י נאצר לאחר 18 חודשי מאסר, רק לאחר התערבות בינ"ל ולחצים כבדים. סופו של ביה"ח היהודי הגיע לקיצו כשנאצר הכריז בשנת 1960 כצעד של נקמה ביהודים ובמדינת ישראל – על הלאמתם של בתי החולים היהודיים באלכסנדריה ובקהיר. הקהילה היהודית נאלצה למכור אותם במחיר מגוחך, וכל העובדים נאלצו לעזוב. זה היה סופו של מפעל אנושי מהולל, יחיד במינו, שהציל לא מעט יהודים מציפורני הנאצים.

השארת תגובה