ברכת האילנות מחברת אותנו להתחדשות ומביאה להודאה לה' / הגר"א שטרן

מצוות ברכת האילנות מספקת לנו את האפשרות להיזכר גם ביציאת מצרים ולשבח את הקב"ה על הנס

שטרן
שטרן
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

בבראשית רבא דרשו את הפסוק: "וירא אלוקים את האור כי טוב" כנגד חומש ויקרא שהוא מלא הלכות רבות. ויש לפרש שזו אכן סגולתה העיקרית של התורה שקובעת הלכות לסדר החיים הציבוריים והפרטיים, ודווקא מתוך המעשיים שעושים על פי תורה מתגלה באופן ממשי משהו מן האור הגנוז מששת ימי בראשית.

על כך הרי נאמר: "כי נר מצוה ותורה אור", המצווה היא הנר שהוא הכלי שמשמש כבסיס לאור הגדול של התורה בעולם.

המצוות עצמן מקיפות את כל תחומי החיים וקיומן קשור למה שנאמר שהעולם עומד על שלושה דברים: על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים. ואולם ידוע שעיקר הכוונה היא על עבודת הקורבנות שבבית המקדש, עליה מדובר בפרשיות של חומש ויקרא שאנו מתחילים עכשיו בקריאתו.

הפרשיות האחרונות אשר בספר שמות מכינות אותנו לקראתם בפירוט הרב של בניית המשכן וכליו, ואולם העיקר הוא בעבודה עצמה שמביאה להשראת השכינה.

העבודה של הקורבנות נעשית מתוך תחושה עמוקה של הסכמה להקרבה עצמית, ואדם אשר מקריב יודע שכך היה ראוי אף לו, להיות מוקדש לשמים. זהו, אפוא, השיא אליו יכול להגיע האדם שממצה את כל שיש לו לשם גבוה, ולהשגה זו אנו מייחלים כשאנו אומרים בכל יום, שיהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו.

בפרשת ויקרא, מובאים הדברים כולם מתוך הקריאה של הקב"ה למשה רבנו, קריאה שהייתה ביטוי לקרבה, ובמדרש יש אריכות דברים על מעלתו המיוחדת של משה ומבואר שם שהקריאה אל משה גדולה מן הקריאות לאדם, נח ואברהם.

עוד מבואר שזו הייתה צריכה להיות מידתם של כלל ישראל אלא שהחטא פגם, עד שלא היו יכולים לשאת לבדם את כל העצמה הרוחנית והוצרכו לאנשי קשר שהם הכוהנים, אלא שבתחילה משה רבנו. היה במעלה גדולה כל כך, שהיה נחשב ככהן גדול שאוכל בקודשי שמים אף על פי שלא שימש בבגדי כהונה, ולא היה זקוק לכל המערכת הקבועה במקדש שכן כבר נתעלה והגיע אל התכלית הנרצית.

פעם בשנה זוכים ישראל כולם להתקרב במשהו אל אותה מעלה, והיא בליל הפסח בו אנו מצווים להקריב את קרבן הפסח שהוא החשוב שבמצוות החג, שלא בכדי נקרא על שמו, חג הפסח.
יש בקרבן הפסח כמה דברים מיוחדים שכבר הארכנו בתיאורם בפעם קודמת, ואולם אחד מהם קשור לרעיון הנזכר כאן, והוא שאין בו מתנות כהונה, ורק הבעלים אוכלם, ובכך באה לידי ביטוי עילאי העובדה כי בממלכת כוהנים וגוי קדוש עסקינן.

הקרבת הקרבן ואכילתו בלי תווך של הכוהנים נחשבת לשיא בעבודת השם ואליו אנו מסוגלים להגיע בלילה הזה, שבו אנו חווים בצורה ממשית בכל שנה את הרגעים הגדולים, רגעי החסד של יציאת מצרים.

כעת כל זמן שלא זכינו, ראוי לנו שנזכור ונזכיר, נלמד ונבין את גודל העניין, ונקיים בהידור את כל המצוות שיש לנו אפשרות לקיימן: אלה שלקראת החג אלה שבחג עצמו ואלה שבשאר ימות השנה.

המצווה הראשונה המזדמנת לנו בימי ניסן היא המצווה של ברכת האילנות שנותנת ביטוי להתחדשות אשר באביב. לכאורה היה אפשר לומר שמברכים את הברכה הזו גם בכל ימות השנה כשרואים פריחה באילנות, ואולם ההלכה נקבעה שלא לברך אלא בחודש ניסן, כנראה מפני הרצון לחבר את האביב שבטבע עם האביב של עם ישראל כמאמרו של מרן הרב קוק זצ"ל על חודש ניסן: שיציאת מצרים תישאר לעד האביב של העולם כולו.
כמו כן אין מברכים אלא על אילנות שנותנים פרי למאכל מפני שעיקר השבח הוא על התאום הנפלא שישנו בין הפריחה המחודשת לבין צרכיו המעשיים של האדם.

מיוחד הוא אם כן חודש ניסן במצוותיו שהמכנה המשותף שלהן שמזכירות לנו שיש לשבח את הקב"ה על הנס, ועל הטבע שבעצם אף הוא נס, וכך גם על הגאולה שבאה בצורה ניסית ויכולה לבוא גם בצורה טבעית.

מתוך כך מתחזקת בחודש זה הקרבה בין העם לאלוקיו ונמשכת בכל השנה על ידי הקרבנות שנצטווינו עליהם בקריאתו של הקב"ה למשה בקריאה הפותחת את הפרשה ואת החומש בספר ויקרא.

השארת תגובה