שואלין ודורשין: הלכות פסח חלק ג' – הכל על קטניות ושרויה

לקראת חג הפסח, מגיש הרב יוסי שטיינברגר במסגרת מדור הכשרות ב'כל ישראל' ו'כל הזמן', את עיקרי הלכות הפסח. והשבוע: הכל על שורשי המנהגים בקטניות ושרויה

הרב יוסי שטיינברגר
הרב יוסי שטיינברגר
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

 

 קטניות:

מדין תורה ואף מדרבנן, איסור חמץ  קיים בחמשת מיני דגן בלבד, שהם חיטה שעורה שיפון שיבולת שועל וכוסמין. ואילו שאר קטניות אינן מחמיצות, כדברי הרמב”ם: “אורז ודוחן וכיוצא בהן – אין בהם משום חמץ, אלא אפילו לש קמח אורז ברותחין וכסהו בבגדים עד שנתפח כמו בצק שהחמיץ, הרי זה מותר באכילה, שאין זה חמוץ אלא סרחון"

טעמי הגזירה:

בספר מצוות קטן כותב רבנו פרץ: "ועל הקטניות וכיוצא בהם, רבותינו נוהגים בהם איסור שלא לאוכלם בפסח כלל. מיהו קשה הדבר מאוד להתיר דבר שנוהגים בו העולם איסור מימי חכמים הקדמונים… ולכך נראה לקיים המנהג ולאסור כל קטנית בפסח ולא מחמת חימוץ… אלא מטעם גזירה הוא שכיון שקטנית מעשה קדרה הוא, ודגן אף הוא תבשיל קדרה, ואם נתיר קטנית אולי יבואו להחליפה ולהתיר אף דייסת דגנים… וגם יש מקומות שרגילים לעשות מהם פת כמו מחמשת המינים, וקיים חשש שאם נתיר פת קטנית יתבלבלו ויאפו פת דגנים.

וכן פוסק רבי שניאור זלמן בעל ה”תניא” בשולחן ערוך הרב: “נהגו במדינות אלו שלא לאכול בפסח תבשיל של אורז ודוחן ופולין ועדשים ושומשמין ושאר מיני קטניות אפילו ביו”ט אחרון, לפי שבדורות האחרונים רבו עמי הארץ שאינן בקיאין באיסור והיתר, ואם יראו שאוכלים בפסח תבשיל של מיני קטניות, יטעו להתיר גם כן תבשיל של מיני דגן, הואיל וכל השנה דרך לעשות תבשיל ממיני קטניות כמו שדרך ממיני דגן, ידמה בעיניהם שדינם שווה בפסח. לפיכך נהגו לאסור הכל.

 טעם נוסף לגזירה:

“פעמים שהקטניות מעורבות בתבואה ואי אפשר לבררן יפה” [שולחן ערוך סימן תנג]

כל מיני זרעים המותרים בפסח צריכין בדיקה רבה קודם שיעשה מהם תבשיל, לברור מהם גרעיני דגן שדרכן להימצא ביניהם. [שו"ע הרב] אשכנזים / ספרדים:

אמנם מקורה של גזירת הקטניות בפסח הינה בקהילות האשכנזים. אך כותב הרב חיים דוד הלוי, הרב הספרדי לתל אביב-יפו: “ועתה גם קהילות הספרדים נמנעים מאכילת קטניות” (מקור חיים  קפ”ה)

מצד שני, ישנם רבנים אשכנזים, ובראשם הרב קוק אשר התיר בזמנו שמן שומשום ממפעל של האחים ברסלב, אף לאשכנזים. בעקבות כך אף פרצה ‘מלחמת שמן השומשומים’ בינו לבין רבני הבד”צ ירושלים.

המציאות בשטח:

כל היורד אל השטח אל שדות הקטניות יבחין כי באותו השטח בו גידלו בעונה אחת את החיטה, יגדלו בעונה שלאחריה את החומוס ושאר קטניות, ומן ההכרח שנותרו גרגירי חיטה בחלקה זו ויתערבו עם הקטניות.

כשיגיע  לנמל יראה את האוניה המייבאת בבטנה מאות טונות של קטניות, לצד אוניות המייבאות חיטה ושעורה, כאשר אותה כף ענק המוציאה את החיטה מבטן האוניה אל משאיות ההובלה, תוציא לאחר כמה שעות את האורז, תירס, דוחן, פולים, חומוס ושאר קטניות…

מהנמל מועברות הקטניות, באמצעות משאיות שקודם לכן העבירו בהם חיטה, אל תוך מיכלי ענק שבהם אוחסנה קודם לכן חיטה. וכאשר שואבים את הקטניות אל מרכזי המיון מתוך מיכלי האחסון, יעברו הקטניות באותם צינורות בהם עברה החיטה.

נמשיך במסע: הקטניות מגיעות מלוכלכות מהשדות, ויש צורך לנקותן, לבררן ולמיינן לגדלים ואיכויות. במרכזי המיון ממיינים באותן נפות הן את הקטניות והן את החיטה והשעורה. אף כאשר מנקים ניקוי מערכות נפות אלה, לא ניתן לנקותם בצורה מוחלטת – ואת זאת יכריז כל מנהל מרכז מיון. כך שבוודאי ובוודאי שבקטניות מעורבת חיטה.

כל מי  שברר בחייו כמה שקי אורז, חומוס, חמניות, גרעיני אבטיח או דלעת, פולים יבשים, עדשים ושאר קטניות, וודאי מצא כי מעורבת בהם חיטה, שעורה, שיפון, כוסמין ושיבולת שועל.

במו-עיני נוכחתי בבית אריזה קטן למוצרים אורגניים, בבית אריזה זה קיימת מכונת אריזה אחת בה אורזים ביום אחד קמח ולמחרת אורז ושאר קטניות. כך שגם אם יבררו את האורז שלוש פעמים כדין לפני פסח, ספק באם פתרו את הבעיה של ציפוי האורז בקמח, שכלל אינו נראה לעין בגלל צבעו הדומה לאורז.

 

קטניות בהכשר מהודר:

על כן גם ספרדי הרוכש קטניות עליו להקפיד על הכשר מהודר לפסח. הכשר מהודר פירושו שאת הקטניות ליוותה מערכת הכשרות החל משדות צמיחתם, דרך ההעמסה על האוניה, המשך בכף המוציאה את הקטניות שתהיה נקייה משאריות חיטה, במשאיות המעבירות את הקטניות, ובסילו שנוקה כהוגן משאריות חיטה, וכלה במרכזי המיון. לאחר מכן יברור הספרדי את הקטניות שלוש פעמים ויבשלם לפני פסח (כדי שבאם נדבק בהן קמח, יתבטל)

 כמון:

לפני מספר שנים עורר ברעש גדול הרב שניאור רווח, נאמן ביתו של הראשל”צ הגר”ש עמאר שליט"א, לאסור את ה”כמון”, כיוון שאף לאחר ברירתו מסתבר כי לא ניתן להבדיל בינו לבין שיבולת שועל. הרב רווח אינו אשכנזי כידוע,  אך כאשר המציאות מוכיחה דבר מה, עוזבים בצד את מנהגי בית אבא, ופוסקים כפי שהמציאות מראה. שהרי אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ולכן אסר את הכמון.

ואכן כבר בשולחן ערוך הרב כבר כתב על הכמון: כל מיני זרעים המותרים בפסח צריכין בדיקה רבה קודם שיעשה מהם תבשיל לברור מהם גרעיני דגן שדרכן להימצא ביניהם, ולפיכך המחמיר שלא לאכול כמון ושבת עד יו”ט האחרון תבוא עליו ברכה כי אי אפשר לבררם יפה.

 מצה שרויה:

מהי מצה שרויה?

קהילות רבות נוהגות להימנע מאכילת מצה שבאה במגע עם מים לאחר אפייתה. למרות שמצה זו, המכונה: “מצה שרויה”, כשרה לפסח, רבים מחמירים שלא לאכול אותה במהלך החג. אי אכילת מצה שרויה נובע מן החשש שמא במהלך האפייה נותר גרגיר קמח שלא נילוש ונאפה כראוי, וכאשר יבוא במגע עם מים, יחמיץ.

 

קניידלאך

המקפידים שלא לאכול מצה שרויה בחג הפסח, נמנעים מאכילת ‘קניידלאך’ (כופתאות), מצה מטוגנת, או כל דבר העשוי מקמח מצה. בנוסף מקפידים להרחיק את המצות מכל מזון העשוי להכיל מים, כגון משקאות, מרקים, ירקות שנשטפו ולא יובשו כראוי ועוד.

 

בתלמוד:

הגמרא במסכת פסחים [לט:] קובעת: “אלו דברים שאין באין לידי חימוץ, האפוי והמבושל וחלוט שחלטו ברותחין”. ומפרש רש”י: “כלומר, אפוי אפילו הוא מבשלו לאחר אפיה אינו מחמיץ”. דהיינו אין כל איסור לאכול מצה שהושרתה או נתבשלה במים לאחר שנאפתה כראוי, שכן לאחר אפייתה, המצה איננה מחמיצה. יותר מכך אף נאמר גמרא  ש”יוצאין [ידי חובת מצוות אכילת כזית מצה בליל הסדר] ברקיק השרוי ובמבושל שלא נימוח” [פסחים מא.]

בהלכה:

בהלכות חמץ ומצה פרק ה’ פוסק הרמב”ם שמותר לבשל מצה אפויה שחזר וטחן אותה. וכך נפסק הלכה למעשה בשולחן ערוך סימן תסא: “יוצא אדם במצה שרויה והוא שלא נימוחה” וכן כתב בעל התניא בשולחן ערוך שלו: “מצה אפויה שחזר וטחנה מותר לבשל הקמח שלה ולעשות ממנה כל מה שירצה” [שולחן ערוך הרב סימן תס”ג]

מקורות החומרה:

עולת שבת:

המקור קדום ביותר לחשש אכילת מצה שרויה נמצא בספר ‘עולת שבת’ שחיבר רבי שמואל בן יוסף זצ”ל – מדייני העיר קראקוב, אשר הודפס בשנת תמ’א (1681).

המגן אברהם:

רבי אברהם גומבינר בספרו ‘מגן אברהם’ שהודפס בשנת תנ’ב (1692), דוחה את דבריו של ה’עולת שבת’ בחריפות ופוסק “מותר לבשל המצות בפסח, דאם לא כן, אף לאוכלן בעין אסורות, ודברי העולת שבת בזה תמוהים”

הרב בעל התניא:

כמאה שנה לאחר פסיקת המגן אברהם נתחדש ונתפשט מנהג זה, בעקבות תשובה שכתב בעל התניא. אשר אמנם כאמור בשולחן ערוך פסק להלכה במפורש שמותר. אך המליץ להחמיר.

המחמיר – תבוא עליו ברכה:

וכך כותב בעל התניא: “אודות איסור בישול מצה שנתפררה. באמת כי גם שאינו איסור גמור וברור מדינא, מכל מקום המחמיר תבא עליו ברכה. ואינו מן המתמיהין לאמר כי היא חומרא בלא טעם, אלא טעמא רבא איכא במלתא, ליזהר מחשש איסור דאורייתא…

כיון שעינינו רואות מצות הרבה שמצוי בהם קמח מעט נראה לעין אחר האפייה, אי אפשר להכחיש החוש… והנה משהו קמח בעין שעל פני המצה למעלה שמתחמץ במרק, כשמפררים את המצה לתוך המרק כנהוג בשבת, יש בזה חשש איסור דאורייתא…

ומכל מקום אין למחות בהמון עם המקילים, כיון שיש להם על מה שיסמוכו..”

ומסיים את תשובתו: “אבל לפי מה שכתב האריז”ל להחמיר כל החומרות בפסח, פשיטא שיש להחמיר…” ואכן מובא ב’באר היטב’ [תמ’ז סק’א] שהאריז”ל כתב: “הנזהר ממשהו חמץ בפסח מובטח לו שלא יחטא כל השנה”  

 
ה’מחצית השקל’:

רבי שמואל הלוי קעלין בספרו במחצית השקל כותב: “יש להחמיר לבעל נפש שלא לעשות תבשיל בפסח ומוסיף שלכן אין  מזלזלים למאן דנוהג חומרא זו”.  

 

ה’שערי תשובה’:

רבי חיים מרדכי מרגליות בספרו ההלכתי ‘שערי תשובה’ כתב: “שיש אנשי מעשה שמחמירין על עצמם ואין אוכלים שום מצה שרויה או מבושלת במים שחוששין שמא נשאר בה מעט קמח שלא נילוש ויתחמץ עכשיו על ידי השריה או הבישול”. אך להלכה כתב “לבאר את טעם העולם שאינם חוששים לשרויה”. מפני כמה וכמה סיבות.

היעב”ץ:

עוד מובא בשערי תשובה: “רבים ושלימים שאוכלים מצה שרויה ומבושלת… ויש להם על מי שיסמוכו, על עמוד העולם הגאון חכם צבי ז”ל, כאשר העיד עליו בנו הגאון ז”ל [היעב”ץ] על דבר מצה שרויה שהמחמירים פורשים מהם, והוא ז”ל [החכם צבי] סתר כל דבריהם, וסיים: “שאין למנוע שמחת יו”ט [שיש באכילת מאכלי ‘שרויה’] בגלל חומרא זו”.

ה’משנה ברורה’:

רבי ישראל מאיר הכהן מראדין המוכר בשם: ‘החפץ חיים’ כותב בספרו ההלכתי ‘משנה ברורה’ (סי’ תנח סק’ד)  ‘ויש אנשי מעשה שמחמירין על עצמן, ואין שורין ואין מבשלין מצות בפסח, מחשש שמא נשאר מעט קמח בתוך המצות מבפנים, שלא נילוש יפה ועל ידי  השריה יתחמץ… ומכל מקום מי שנוהג בחומרא זו אין מזניחין (=מגנים) אותו’

הגאון מוילנא:

בקובץ אור ישראל מובא כי החפץ חיים עצמו לא אכל ‘שרויה’ בפסח, וכששאלוהו: “הרי הגאון מוילנא לא הקפיד כך”. השיב: “מי יתן לי ממצותיו של הגר”א ואוכל גם אני שרויה”. אמנם על ביתו ציווה שלא ימנעו מלאכול שרויה כדי שלא לפגוע בשמחת יום טוב.

ועמך כולם צדיקים:

מסכם ה’שערי תשובה”: “דבין המחמירין ובין המקילין אלו ואלו עושים כוונתם לשמים – אלו דעתם לפרוש משימצא דשימצא חימצא ובר חימצא, בכדי להזהר מחמץ כל שהוא בכל חומר האפשר. ואלו משום מניעת שמחת יו”ט, שלא ערב להם לחם מצה חריבה … ועל אלו ועל אלו שלבם לשמים קורא אני ועמך כולם צדיקים”.

השארת תגובה