פתגם סיני: מהרופאים היהודים ועד הסכמי הסחר – סין ואנחנו

בעקבות ביקורו של נתניהו במעצמה הגדולה של המזרח הרחוק, סוקר 'כל הזמן' את יחסי שתי המדינות מאז הקמתן, האשליות הנאיביות, פיצוץ העסקאות והטאבו האמריקני. מה השתנה בשנים האחרונות, האם יש סיכוי להפסקת התמיכה הסינית בערבים ועד כמה מעורבת סין בכלכלה הישראלית. וגם: הרופאים היהודים של מאו

נתניהו ונשיא סין - חיים צח לעמ
נתניהו ונשיא סין - חיים צח לעמ
לחץ נפשי, חרדה? זו הכתובת בשבילך

"בכדי להזיז הר ממקומו, עליך להתחיל עם האבנים הכי קטנות", אומר פתגם סיני עתיק. במלאות 25 שנה לכינון היחסים הדיפלומטים בין ישראל וסין, ולאור ביקורו המתוקשר של ראש הממשלה בנימין נתניהו בבייג'ינג השבוע, חוזר 'כל ישראל' לכל אותן אבנים קטנות שישראל הזיזה בדרך, עד ליצירת הקשרים הדיפלומטים בין המדינות, והיו הרבה.

הקשר הראשוני עם סין התרחש חודשים ספורים לאחר ניצחונם של הכוחות הקומוניסטים הסינים על הלאומנים, והכרזתו של מאו דזה דונג על הקמת הרפובליקה העממית של סין. במברק ששלחה לסין, הכירה ישראל בשלטונו של מאו, וכך הפכה למדינה הראשונה במזרח התיכון שהכירה בסין, ובסך הכול הייתה המדינה השביעית הלא-קומוניסטית בעולם שהכירה בשלטון הקומוניסטי הסיני.

הכרתה של ישראל בסין, הגיעה למרות התנגדותה של ארצות הברית לשלטון הקומוניסטי הסיני, כשמאחורי ההכרה עמדו מספר שיקולים ישראלים. ראשית, באותה תקופה ההבנה הרווחת במשרד החוץ הישראלי הייתה, כי על ישראל לשמור על מדיניות אי הזדהות בין הגוש המזרחי בהנהגתה של רוסיה לגוש המערבי בהנהגת ארצות הברית. מאחורי מדיניות זו עמדה מחשבה קצת נאיבית, כי למרות קוטנה וצעירותה, ישראל תצליח לשחק את המשחק הדיפלומטי עם שני הגושים בשווה. שנית, ישראל חפצה להכיר בסין, ולחשק את היחסים עימה, לפני שמדינות ערב יכירו בה. בנוסף, באותן שנים רווחה בישראל האידיאולוגיה הסוציאליסטית, כך שישראל לא ראתה בסין גורם מאיים אידיאולוגית.

סין עצמה חפצה גם היא בקשר הישראלי, גם בשל מספר שיקולים נאיביים. ראשית סין תפסה את מלחמת העצמאות כהשתחררותה של ישראל מעול הקולוניאליזם הבריטי. במילים אחרות, מה שנתפס בישראל כמלחמת השחרור, נתפס בסין כחלק מתנועת השחרור העולמית מעול המערב. שנית, התפיסה בסין הייתה כי ישראל תהיה בקרוב חלק אינטגרלי מהגוש המזרחי, בשל התפיסה הסוציאליסטית הרווחת במפלגת השלטון של אז. יש שלציין, כי תפיסה זו לא הייתה מיוחדת לסין, שכן גם בארה"ב, לפי מסמכים של ה-CIA מאותן שנים, הייתה תפיסה דומה. בנוסף, מדינות ערב נתפסו באותן שנים, כמדינות חסות של המערב, צרפת ובריטניה.

אך לא רק אינטרסים עמדו על כף המאזניים, אלא גם סיבות תרבותיות. הסינים מתנשאים על המערב, שכן בניגוד אליהם, הם מחוזקים בשורשים היסטוריים בני ארבעת אלפים שנה. לא כן היהודים, שגם הם מחוזקים בהיסטוריה בת אלפי שנים. כמו כן, הסינים הרגישו סולידריות מסוימת עם בני העם היהודי בעקבות השואה, ואחרי מה שהם עברו בכיבוש היפני המשפיל.

בסין קידמו בברכה את הכרתה של ישראל וציפו כי זו תכונן יחסים דיפלומטים מלאים עימם, אך לא כך קרה. למעשה ישראל קיבלה החלטה עקרונית לכונן יחסים שכאלה, בין היתר בשל טענתו של בן גוריון, כי סין והודו תהיינה מעצמות העתיד, כאשר שמשן של ארצות הברית ומדינות אירופה תשקע. אלא שהקמת שגרירות במזרח הרחוק עולה הרבה כסף, אותו לא היה לישראל באותה עת.

כסף זה הסבר יפה, אך לא הסבר מלא. באותה תקופה פרצה מלחמת קוריאה, וסין שלחה מתנדבים רבים לסייע לקוריאה הצפונית, ובשל כך הוגדרה באו"ם כתוקפנית. בארצות הברית ניצלו את המצב, והפעילו לחץ כבד ואף ברוטלי לעתים שלא לכונן יחסים עם סין. לחץ נוסף הגיע מכיוון יהדות ארצות הברית, שכספיה החזיקו באותה תקופה את המדינה הצעירה. למרות המלחמה, הצביעה ישראל בעד צירופה של סין לאו"ם, ואותתה בכך לממשל בבייג'ינג כי היא עדיין חפצה לכונן יחסים דיפלומטים.

מול האמריקנים עמד דוד הכהן, הציר הישראלי במיאנמר, אז בורמה, שלחץ על אנשי משרד החוץ לכונן יחסים עם סין. הכהן טען בצדק, כי הימנעות מכינון יחסים עם סין, תדחוף אותה לכונן יחסים עם מדינות ערב. לחציו נשאו פרי, וישראל נקטה בדרך ביניים, מצד אחד לא להודיע על כינון יחסים, מאידך ההוראה לדיפלומטים הייתה ליצור קשרים עם דיפלומטים סיניים, כשהכהן עצמו מקבל הוראה לנסות לפתח את קידום היחסים.

מאמציו של הכהן נשאו פרי, וג'ואו אנ-לאי, ראש הממשלה הסיני באותה עת, אף הכריז בנאום בפני הקונגרס, כי מתקיימים מגעים עם ישראל. במקביל, שאלת הצטרפותה של סין לאו"ם נידונה שוב, כשההצבעה על כך נועדה ליום למחרת נאומו של אנ-לאי. להפתעת הסינים, השגריר הישראלי אבא אבן תמך בהצעה האמריקנית לדחות את הדיון. הישראלים מיהרו להתנצל בפני הסינים, וטענו כי הצבעתו של אבן נבעה מ"תיאום לקוי בין משרד החוץ לשגריר באו"ם". הסינים הסכימו לקבל את ההתנצלות, ואף הסכימו לארח משלחת ישראלית, שיצאה לדון בנושאי שיתופי פעולה בתחום הסחר.

הכהן המשיך להפעיל לחץ לכינון יחסים מלאים, אך שר החוץ משה שרת, סירב לקדם את היחסים, עד אשר הסינים ישלחו משלחת גומלין לישראל. מחשבה קצת חצופה, לאור גודלה של סין, וכשמבינים שמדינות ערב חיכו מעבר לפינה.

התנתקות וריחוק

ואשר הזהיר הכהן, בא. באותה תקופה התכנסה ועדת המדינות הבלתי מזוהות באנדונג שבאינדונזיה. הועידה כללה מדינות מאסיה ואפריקה, ומטרתה הייתה יצירת גוש מדינות שלא מזוהות עם אף מעצמה, ברית המועצות או ארה"ב. בוועידה, בה התארחה סין, התקבלו מספר החלטות אנטי ישראליות, שהעמיקו את בדידותה של ישראל באותה עת. בנוסף, חוזקו הקשרים בין סין למצרים, ולאחר מכן עם שאר מדינות ערב.

חוקרים שבחנו מסמכים סינים מאותה תקופה, מצאו כי כבר כשנתיים טרם הוועידה קיבלה סין החלטה שלא לכונן יחסים עם ישראל. הסיבה העיקרית לכך, הייתה שינוי ביחסי מדינות ערב והמערב, שנגרמו בשל הפיכות בחלק מהמדינות, כמהפכת הקצינים במצרים, שנתפסה בסין כהשתחררות מעול האימפריאליזם המערבי.

כך לדוגמא, במברק ששיגר משרד החוץ הסיני לנציגיו בחוץ לארץ נכתב: "אף שבינואר 1950 הכירו סין וישראל זו בזו, בתקופה הראשונה הצד השני היסס בקשר לכינון יחסים. לאחר מכן הופנה רצוננו לכינון יחסים עם מצרים, והחלטנו להשעות את המגעים.  בניית היחסים עם ישראל איננה צורך דחוף, אולם הקשרים עם מדינות ערב הם סוגיה שאנו רוצים לשקול".

למעשה, המסמכים הסינים שנחשפו מעלים כי הסינים כעסו על הצבעתו של אבן באו"ם, לדחות את ההצבעה על צירופם לארגון, אך התקרבות סין למדינות ערב הייתה בלתי נמנעת. בטח לאור ההקצנה באידיאולוגיה הסינית במחצית השנייה של שנות ה-50.

מלחמת סיני, במהלכה כבשה ישראל את סיני, לאחר שבריטניה וצרפת יזמו את המלחמה, הובילה לקרע סופי בין סין לישראל, לאור היחסים שניהלו הסינים עם המצרים. הסינים הגדירו את המלחמה, כ"מאבק המהפכני המשותף של שתי המדינות במערב האימפריאליסטי", ואף ברדיו הממלכתי הכריזו, כי רבע מיליון מתנדבים סינים בדרכם לסיני. ארצות הברית הודיעה מנגד כי במקרה שכזה, היא תשלח כוחות לתמוך בישראל, ולולי יציאת ישראל מחצי האי, הייתה פורצת מלחמה בין גושית.

כאמור, בסוף שנות ה-50 החלה הקצנה באידיאולוגיה הסינית. תחילה הייתה זו "הקפיצה הגדולה קדימה". במהלכה הופקעו אדמות האיכרים לחקלאות מאורגנת והחל תיעוש המדינה בקצב מהיר. בסופו של דבר התוכנית הובילה לרעב המוני, ולמותם של כ-30 מיליון בני אדם. כישלון התכנית הוביל לערעור מעמדו של מאו, וזה הגה את "מהפכת התרבות", כשטען כי גורמים קפיטליסטים הסתננו לשורות המפלגה. במהלך המהפכה הוקמו "המשמרות האדומים", שהובילו אנרכיה כללית במפלגה, והוצאה להורג והשפלה של כל מי שלא נתפס כנאמן למאו. המהלכים הללו הובילו לכך שסין לא יכלה לקיים יחסים עם ישראל, שבאותן שנים נטתה והלכה לכיוון המערב.

סין לא רק ניתקה את כל קשריה עם ישראל, אלא הייתה המדינה הלא ערבית הראשונה להכיר בארגון לשחרור פלסטין (אש"ף), ואף אירחה את אנשי הארגון, אימנה אותם ומימנה חלק מהפעילות של הארגון. כעבור כשנתיים פרצה מלחמת ששת הימים, והסינים שוב הביעו התנגדות לישראל, טענו שהמלחמה היא מזימה מערבית, והביעו הערצה ל"פעילויות הגבורה הפלסטינית בשטחים הנכבשים על ידי הישראלים בתל אביב, חיפה, אילת וירושלים".

ניצני שינוי

לקראת סוף שנות ה-70 החל המפנה ביחסי המדינות, כשהשורשים לכך טמונים במספר גורמים. בסוף שנות ה-60 נוצר קרע בין סין לברית המועצות, כשבמהלכו אף נרשמו מספר תקריות גבול אלימות, ובסין התגבר החשש מפני ברית המועצות. שנית, חלה אכזבה מהמודל הסובייטי, כפי שניסתה סין לאמץ בשנות הקפיצה הגדולה, וההבנה שמדינות אחרות במזרח אסיה התפתחו כלכלית באופן מרשים כשאימצו את התפיסה הכלכלית קפיטליסטית. באותה עת התקיימו בארה"ב בחירות לנשיאות, כשמועמד הרפובליקני, ריצ'ארד ניקסון, מבטיח שכשייבחר יסיג את הכוחות האמריקנים מווייטנאם ויבקר בסין. בחירתו של ניקסון והתפתחות האיום מברית המועצות, הובילו להתקרבות בין סין לארצות הברית.

במקביל, חלה התקררות בין סין לאש"ף, בין היתר בשל התקרבות ביחסים בין הארגון לברית המועצות, יריבתה של סין באותה עת. הסיבה להתקרבות הייתה פשוטה, סין הייתה אז חסרת אמצעים, לעומת ברית המועצות, אותה ראה אש"ף כמעצמה נוחה.

מותו של מאו דה דונג, הביאו את הנהגה הסינית להעמיד בראש סדר העדיפויות את פיתוח הכלכלה הסינית ואימוץ גישה כלכלית פחות ריכוזית ופתיחת סין לעולם. בשל סגירותה של סין בתקופת שלטונו של מאו, לא ידעו הסינים כיצד לפתח את הכלכלה, ומי שזיהה זאת היה איל ההון היהודי שאול אייזנברג, דוד אשתו של הגאון הרב אשר דויטש, מרבני ישיבת פוניבז'. אייזנברג החל לתווך בין חברות ממשלתיות סיניות לחברות זרות ויצר לעצמו רשת של קשרים בהנהגה הסינית, עד לצמרת ההנהגה.

הסינים נזקקו לסיוע גם ברכישות טכנולוגיות צבאיות, שכן מאז הקרע עם ברית המועצות, לא הייתה להם שום מדינה שתספק להם נשק צבאי, ועיקר הנשק שבידיהם היה מיושן. הסינים ראו בישראלים ספק נשק חשוב, שכן מדינות ערב שנלחמו בישראל צוידו בנשק סובייטי, וישראל התמודדה איתו די בהצלחה. החשש של הסינים מהסובייטים, והידיעה שמדינה קטנה בשם ישראל מצליחה להתמודד מול הנשק החדשני, גרמה לכך שהסינים עקבו אחרי רוב המלחמות והמבצעים של הישראלים באזור, ורחשו הערכה רבה לישראל. אייזנברג, שהבין את רצון הסינים, הוביל ליצירת קשרים עם התעשיות הביטחוניות בישראל, ואף הטיס במטוסו הפרטי משלחת של אנשי התעשייה הביטחונית לסין. ואכן, בעקבות הביקור החלה ישראל למכור נשק ואף ידע צבאי לתעשייה הצבאית הסינית.

מעבר לכך, משלחות של אנשי מדע וחדשנות יצאו מישראל לסין, וסייעו לה במספר תחומים, בין היתר בחקלאות מתקדמת. הסינים עודדו את הביקורים, אך עדיין לא כיננו יחסים דיפלומטים מלאים עם ישראל. סיום המלחמה הקרה, מלחמת המפרץ וועידת מדריד, שהחלישו את החזית הערבית בעד אש"ף ונגד ישראל, הובילו את סין לכינון יחסים דיפלומטים עם ישראל.

שינוי ואשליה

בי"ט שבט התשנ"ב נחתם מסמך כינון היחסים הדיפלומטים בין המדינות ולראשונה נשלח דיפלומט ישראלי לכהן כשגריר בבייג'ינג. חודשים ספורים לאחר מכן, החלה אל על לבצע טיסות ישירות משדה התעופה בן גוריון לסין.

למעשה, בבסיס היחסים הנרקמים, עמדו מספר אשליות מצד שתי המדינות. ראשית האשליה כי ישראל תוכל לספק נשק לסין ללא הפרעה מצד ארה"ב. כאשר ישראל החלה לספק נשק וטכנולוגיות צבאיות לסין, הדבר נעשה בהסכמה שבשתיקה מצד ארה"ב, שכן היא ראתה אינטרס עליון בחיזוק סין על פני ברית המועצות. אך לאחר התמוטטות ברית המועצות, האינטרס האמריקני היה צמצום הכוח הצבאי של סין. שנית, לאחר התמוטטות ברית המועצות, החלה רוסיה עצמה לספק נשק וידע לסינים, שכן היא נזקקה לכסף במהירות.

האינטרס האמריקני הוביל בסופו של דבר למשבר הפלקון, מערכת הריגול הישראלית שמולבשת על מטוסים. הסינים חתמו על חוזה לרכישת המערכת. הכסף הועבר, וישראל החלה בהתקנת המערכת, אך לחץ אמריקני כבד, ואיום מצד נשיא ארה"ב דאז, ביל קלינטון, כי ארה"ב תקצץ משמעותית בהסכם הסיוע לישראל, הובילו לביטול העסקה, לתשלום פיצויים של 350 מיליון דולר מצד ישראל ולמתח והחרפת היחסים הדיפלומטים עם סין. למעשה, שלושה חודשים טרם ביטול העסקה, ביקר בארץ נשיא סין, ואהוד ברק, ראש הממשלה דאז, הבטיח לו שהעסקה תתקיים, על אף שישראל ידעה כבר על ההתנגדות האמריקנית. ביטול העסקה לבסוף נתפס בסין כעלבון אישי ולאומי, לאור ההבטחה לנשיא.

כעבור חמש שנים נוצר משבר חדש סביב אספקת נשק לסין, משבר "הארפי". במהלכו דרשה ארה"ב שישראל לא תחזיר לסין מזל"טים מסוג הארפי שסופקו על ידה ונשלחו לתיקון בישראל. בסופו של דבר נכנעה ישראל שוב לארצות הברית, ומאז, לפחות לא באופן פורמלי, סין הפסיקה לרכוש ציוד צבאי מישראל.

אשליה נוספת מצד סין, היא כוח השפעתה של ישראל על ארצות הברית. למעשה, הסינים חשבו תחילה כי דרך הלובי היהודי, תצליח ישראל להשפיע על ארצות הברית ועל יחסה לסין. אולם עם השנים, התברר להם שכוח ההשפעה של ישראל על ארה"ב בנושא זה הוא מוגבל עד לא קיים.

אשליה ישראלית הייתה, כי כינון יחסים עם סין תוביל  להשפעה ישראלית על סין, וסין תפסיק למכור נשק למדינות ערב ותתנגד לתכנית הגרעין האיראנית. אלא שמהר מאוד הבינו הישראלים כי סין היא מעצמה גדולה מידי בשביל להיות נתונה להשפעה ישראלית. בנוסף, הסינים תלויים בנפט ממדינות ערב לצורך המשך הפיתוח התעשייתי, כך שבמובן מסוים הכוח שלהם מול מדינות אלה מוגבל. כמו כן, הסינים ראו בפיתוח הגרעין האיראני אינטרס חשוב במעלה, לא בגלל ישראל, אלא בגלל שפיתוח שכזה נוגד את האינטרס האמריקני.

בנוסף, התברר לישראל שהבנק המרכזי של סין, בנק אוף צ'יינה, היווה צינור להעברת כספים לחמאס לצורך מימון פעילות טרור. ישראל פנתה מספר פעמים לסין בנושא, אך זו התעלמה. בשנת 2006 ניהלה משפחה אמריקנית שבנה נרצח בפיגוע של החמאס תביעה כנגד הבנק, ולצורך כך זומנה ישראל להעיד על העברות הכספים ועל האזהרות שהעבירה לבנק. לאחר לחץ סיני כבד, תוך איום בניתוק היחסים, נמנעה ישראל מלשלוח נציג למתן עדות.

הפנמה ויציבות

כיום, לאחר שישראל מודעת לכוחה המוגבל מול סין, וכשבסין הפנימו שישראל מחויבת קודם כל לארצות הברית, מתנהלים יחסי המדינות בעיקר במישור הכלכלי. חברות ממשלתיות סיניות רכשו לא מעט חברות ישראליות, כשהגדולה מכולן היא תנובה. חברות סיניות שותפות בדרגה כזו או אחרת בפיתוח תשתיות ישראליות כמנהרות הכרמל, קו הרכבת הקלה בתל אביב והקמת נמלים. היקף הסחר בין המדינות עומד על למעלה מ-11 מיליארד דולר לשנה והוא צפוי לגדול. היקף היצוא הישראלי לסין גם הוא גדל כל הזמן, במקביל להיקף היבוא.

סין עצמה נוקטת בקו הדוגל בהקמת מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים, ולא אחת היא תומכת בהחלטות אנטי ישראליות בעצרת הכללית ובמועצת הביטחון של האו"ם. בין היתר, תמכה בהחלטה האחרונה במועצת הביטחון, המטילה איסור על ישראל לבנות ביהודה ושומרון ובמזרח ירושלים.

למרות הקו הפרו-פלסטיני, גידול בהיקף ההשקעות הסיניות במדינה, עשוי להוביל את הסינים לתמוך בישראל, שכן האינטרס הראשון במעלה של הסינים הוא להגן על כספם. חוסר יציבות באזור, עשוי להוביל לפגיעה בהשקעות אלו. כמו כן, לאחר האביב הערבי ב-2011, הפנימו הסינים שמדינות ערב הן לא הכי יציבות, בלשון המעטה. הסינים חובבי היציבות, רואים בשל כך את ישראל כמדינה יציבה, מה שעשוי לחזק את הקשרים בין המדינות.

נקודה נוספת, היא הקמת דאע"ש. הסינים מתמודדים גם הם עם טרור איסלאמי, כשבפרובינציות הצפון מערביות יש מיעוטים מוסלמים שכמה מאות מהם הצטרפו לדאע"ש. הסינים הפנימו שבעיית הטרור האסלאמי היא בעיה גלובלית, וישראל היא מקור חשוב למאבק בטרור שכזה. בשל כך, ביקורו השבוע של ראש הממשלה בנימין נתניהו בבייג'ינג, מהווה נדבך חשוב לחיזוק היחסים בין המדינות, כשהתקווה היא שהסינים יחלו להתייצב לצד ישראל גם במאבק האזורי ולכל הפחות לא יתמכו בצורה אקטיבית באויביה של ישראל.

יהדות סין

קיימות דעות שונות בקרב החוקרים אודות היהודים הראשונים בסין, כשלפי חלק מהם הגיעו יהודים למדינה כבר לאחר חורבן בית ראשון. עם זאת, לכל המאוחר סוחרים יהודים מהודו ופרס הגיעו למדינה באזור המאה השמינית לספירה.

קהילה יהודית ייחודית התבוססה במשך מאות שנים בעיר קאיפנג, השוכנת בגדתו הדרומית של הנהר הצהוב. העיר הייתה אז בירתה של שושלת סונג, ושכנה על אחד מהסתעפויותיה של דרך המשי. הקהילה, שמנתה מאות עד אלפי יהודים, התבוססה בעיר, בשל הסובלנות והפתיחות ששררו בסין כלפי היהודים. יהודי הקהילה אף הקימו בית הכנסת בשנת 1163 והוא נקרא בפיהם "היכל האמת הטהורה". המבנה נחרב ושוקם מספר פעמים, עד לשנת 1860, כשהנהר הצהוב עלה על גדותיו והחריב את בית הכנסת.

במשך השנים אימצו אנשי הקהילה חלקים מהתרבות הסינית, והקיסר אף העניק להם שמות משפחה, בין היתר בשל העובדה שלא יכול לבטא את שמותיהם, וכך הפכה משפחת לוי למשפחת לִי. שאר שמות המשפחה: אַי, שִׁי, גַאוּ, גַאן, זַנג וזַאוּ.

למרות היותה של הקהילה היהודית מבודדת מקרב שאר בני העם היהודי, שמרה הקהילה על מנהגיה ודתה, אך במאה ה-17 החלה לשון הקודש להישכח מבני הקהילה ורבים החלו להתבולל. רבה האחרון של הקהילה נפטר בשנת 1867, שנים ספורות לאחר חורבן בית הכנסת, שכבר לא היה מי שישקם אותו. עד היום נותרו בעיר מספר משפחות הטוענות כי הן יהודיות, ומציינות כי משפחתם לא אוכלת חזיר או פירות ים. חלק מבני אותן משפחות עברו גיור ועלו לישראל.

לקראת סוף המחצית הראשונה של המאה ה-19 התבססה בשנגחאי קהילה יהודית עיראקית. באותה עת הפכה שנגחאי למרכז סחר בינלאומי, ומשפחת ששון, שהיגרה מעיראק למומביי, וכונתה "הרוטשילדים של המזרח", פתחה סניף של עסקיה בעיר, מספר יהודים בגדאדים היגרו בשל כך לעיר והקהילה החלה להתבוסס במקום. מלחמת העולם הראשונה והמהפכה הבולשביקית ברוסיה הביאו להגירתם של מספר אלפי יהודים רוסיים לעיר. מלחמת העולם השנייה הביאה לזרם רב של פליטים יהודים לעיר, ביניהם תלמידי ישיבת מיר, שהתמקמו בבית הכנסת "בית אהרון". בית כנסת ענק שנבנה שנים ספורות קודם לכם, על ידי איש העסקים הבגדדי סאלח חרדון לזכר אביו אהרן, לאחר שזה נתגלה אליו בחלום. בית הכנסת הכיל 400 מקומות ישיבה, אך כמעט ולא היה בשימוש, עד לבואה של ישיבת מיר.

קהילה נוספת שהתפתחה בסין באותה עת, הייתה קהילת חרבין. ראשוני היהודים הגיעו לחרבין מרוסיה וממזרח אירופה ב-1898, עם תחילת בנייתה של מסילת הרכבת טרנס-סיבירית, שנועדה לחבר בין מוסקבה לבייג'ינג. לאחר סיום מלחמת רוסיה-יפן, השתכנו בעיר חיילים יהודים, והקהילה החלה לגדול באופן מרשים, כשכל הזמן מצטרפים יהודים נוספים מרוסיה. היהודים הקימו מספר רב של עסקים בעיר, ביניהם הבנק היהודי, והובילו את העיר להתפתחות כלכלית מרשימה. בשנת 1946 נכבשה העיר על ידי ברית המועצות למשך כתשעה חודשים. יהודים רבים, בעיקר אלה שעסקו בפעילות ציונית, הוגלו לסיביר, ורבים אחרים בחרו להגר מהעיר, מה שהוביל להידלדלות הקהילה ולסגירתה.

קהילה נוספת היא קהילת טיינג'ין שהתפתחה בסוף המאה ה-19. ראשוני היהודים הגיעו מרוסיה, ולאחר המהפכה הבולשביקית הקהילה גדלה משמעותית. הכיבוש היפני במלחמת העולם השנייה הוביל להידלדלות הקהילה, ולאחר מלחמת האזרחים הסינית בחרו רבים מיהודי הקהילה להגר לארה"ב או לאוסטרליה.

כיום, עם התפתחות המסחר בסין, מתקיימות מספר קהילות יהודיות במדינה, כשהגדולות שבהן הן הקהילות בשנגחאי ובבייג'ינג.

הרופאים היהודים של מאו

יעקב רוזנפלד, או בשמו הסיני לוֹ שֶנג, נולד בלבוב, עבר לאוסטריה ללמוד רפואה, ועם השתלטות הנאצים נשלח לדכאו ובהמשך לבוכנוואלד. רוזנפלד הצליח להימלט ולהגר לסין, שם החל לעבוד כרופא.

בחודש אדר התש"א, עם פרוץ מלחמת יפן-סין, הצטרף כרופא לארמיה הרביעית של צבא השחרור העממי הסיני, שימש כקצין הרפואה הראשי והועלה לדרגת גנרל על ידי מאו דזה-דונג. בתפקידו היה אחראי על בניית בתי-חולים ועל הכשרת צוותי הרפואה. לאחר ניצחון צבאו של מאו, פרש מתפקידו ושב לאוסטריה לחפש את קרובי משפחתו.

בשנת תש"ט, לאחר סיום מלחמת האזרחים הסינית בניצחון המפלגה הקומוניסטית של סין והקמת הרפובליקה העממית של סין, פרש רוזנפלד מתפקידיו. הוא שב לאוסטריה לחפש אחר בני משפחתו, שחלקם נספו בשואה. ניסיונותיו לחזור לסין נתקלו בקשיים, והוא עלה לישראל. רוזנפלד התגורר בתל אביב ועבד בבית-החולים אסותא. ב-1952 נפטר כתוצאה מהתקף לב ונטמן בבית העלמין בקריית שאול. לאחר כינון היחסים הדיפלומטים עם סין, הפך קברו של הגנרל היהודי של מאו למקום עלייה לרגל של משלחות דיפלומטיות סיניות, ובמלאות מאה שנה להולדתו הנפיק שירות הדואר הממלכתי של סין בול לזכרו.

רופא נוסף הוא ריכרד פריי, או בשמו הסיני פֿוּ לַאי. פריי למד רופאה באוסטריה ונמלט לטיינג'ין עם השתלטות הנאצים על אוסטריה. כמו רוזנפלד, התגייס גם הוא לכוחות הגרילה של מאו, טיפל בפצועים והכשיר רופאים בשדה הקרב. עם תום מלחמת האזרחים הסינית, לימד רפואה במספר אוניברסיטאות ופעל בבקרת מחלות מגפתיות. הקים את מסד הנתונים הרפואי הממוחשב הראשון בסין ובשנות ה-80 וה-90 היה חבר מליאות המועצה המדינית המייעצת העליונה של סין.

השארת תגובה